top of page
תמונת הסופר/תאבי גולדברג

אזור מלחמה

 

 

אזור  מלחמה

אבי גולדברג

לפני עידן או עידנים, השתחררתי מהשירות הצבאי הסדיר לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, המראתי לארצות הברית. היה זה  בעקבות מכתב שקבלתי מחבר שהשתחרר שנה לפני כן מצה"ל ויצא לעולם הרחב.

הוא באמת היה חייב להתאוורר לאחר שירות מתיש משעמום בבסיס שקט במרכז הארץ . [היתושים היו האויבים בהם נלחם בקיץ, ובחורף חרף נפשו במשרד שריח נפט שהפיץ תנור החימום עליו היה קולה מידי בוקר פרוסות לחם שהביא עימו לבסיס, סיכן את נחיריו]

הוא כתב במכתבו הארוך והמפורט עד כמה קל להסתדר באמריקה, עד כמה דור הביט עדיין חי ובועט וכי ההרשמה לקולג', היא ממש חוויה מרנינה, כמו חופשה באקפולקו עם אלביס פרסלי. וזאת כך הדגיש  לעומת תנאי הקבלה המחמירים באוניברסיטת תל אביב, לחייל משוחרר השב מהחול לאחר שלוש שנים .

 אז כתב. אז המראתי.

כשהגעתי לשם, כלומר לארץ המובטחת אכן הופתעתי מיד ממידת הפופולריות של החבר. מההתקבלות שלו בסביבה החדשה בארץ אליה נסע וסחף גם אותי אליה .

אמנם הוא עדיין התקשה בדיבור באנגלית, ונשמע עילג כמו כל ישראלי של פעם המנסה לאלף את שפתיו ולשלב בשפתו את שייקספיר מכיתה י"א בהוויית היום יום האמריקאית.

מאידך הוא הגיע לאמריקה מצויד כדבעי. מצויד במאות תצלומים

שלו, על מדי א', אוחז בתת מקלע עוזי, ניצב עזוז על  

 חורבות טנק טי-34 עשן, או מציץ מתוך תעלת קשר חרוכה בגבעת התחמושת, ועוד תמונות ניצחון ממלחמת ששת הימים, שאת תוצאותיה הוא ניכס בעיקר לעצמו.

 טובה תמונה אחת מאלף מילים וטוב צרור של תמונות מאשר האמת. החבר חורך הטוסטים ומגרש היתושים הצטייר כלוחם עברי נועז, וכך זכה למגורים בדירה נאה בבית דירות של יהודי חם ללא שנדרש לשלם שכר דירה. הוא התקבל לעבודה מתגמלת בשכר הוגן כמדריך טניס לקשישים על כסאות גלגלים במועדון יהודי נכבד, וזכה ליחס לבבי מכול מי שלב יהודי פועם בְּחָזֵהוּ אוֹ בְּחָזָהּ.

זיכרון רודף זיכרון פתחתי צוהר לזיכרונות ומיד עלה סיפור ישן נושן של סטפן ליקוק על השבים הביתה מאזור מלחמה.  



סטודנטים בארה"ב 1970

  צילם אבי

 

                האיש האחרון שיצא מאירופה

                           סטפן ליקוק

                         תרגום אבי גולדברג



הוא נכנס למועדון ולחץ את ידי כאילו לא ראה אותי שנה. למעשה התראינו לאחרונה רק לפני אחד עשר חודשים ומאז שכחתי אותו.       

"מה שלומך, פרקינס ?" אמרתי בנימה מסויגת  כי הבחנתי  מיד שיש משהו משונה  בהתנהגותו.

"רוצה שָׁאכְטָה  ?"  שאל  כשהתיישב על קצה כורסה ונענע את רגלו הנעוצה במגף  קטן.

אין לי סבלנות לצעירים שעבורם סיגריה היא שָׁאכְטָה,.

 "לא תודה" אמרתי.

"תנסה אחת " הוא המשיך "סיגריות הונגריות מאלה שהצלחתי להביא איתי מאזור המלחמה."

כשהוא אמר "אזור מלחמה" פניו התעוותו במין עווית של חשיבות עצמית.

הסתכלתי על פרקינס מקרוב ושמתי לב שהוא לובש איזה מעיל מטופש קצר מלפנים וזנבות מאחור וענב עניבת פרפר מהסוג שכנרים הונגריים עונבים  כשהם מנעימים בנגינתם ארוחות סועדים במסעדות השדרה השישית.

ברגע אחד הבנתי כי הוא רוצה להעביר לי מסר, כי הוא היה האיש האחרון שעזב את אירופה.  כלומר האיש האחרון בינתיים. כי הכרתי לפחות עוד  ארבעה עשר חברים  שנכחו במועדון באותם אחר הצהריים וכולם התהדרו בכתר של האיש האחרון שעזב את אירופה.

הם תפסו כל כורסא פנויה והיו לבושים בחליפות איטלקיות ובמעילים וינאיים כשהם מדליקים סיגריות בגפרורים גרמנים אותם הם משפשפים בפוזה  על סוליות מגפיים הולנדים . אלו היו אנשי "אזור המלחמה" והם פשוט המשיכו ללבוש את הבגדים שנותרו על עורם כשנחלצו מאזור המלחמה בעור שיניהם. מטבע הדברים הם שנאו לפשוט אותם.

אז ידעתי כבר את כל מה שהבחור הצעיר הזה פרקינס עומד לספר, כלומר כל ההרפתקאות שעמד לשפוך בפני, עוד לפני שפצה את פיו.

"כן" הוא אמר "נתפסנו ממש באזור המלחמה. בחיי, לא הייתי רוצה לחוות  שוב את מה שעברתי."

תוך כדי כך הוא התרווח בכורסה בתנוחה של אדם השרוי בשרעפים, שקוע בזיכרונות מימי האימה אותם חווה .

נתתי לו להרהר. למעשה, החלטתי לתת לו להרהר עד בלי די. אני לא התכוונתי לשאול דבר. ממילא ידעתי את הצפוי להגיע.

כעבור זמן מה החליט לפצות את פיו.

"אנחנו היינו באִזְל" הוא אמר "בקרפטים, לו ג'ונס ואני. טיול הליכה מֵאִזְל לפרִיזְל וחזרה."

"למה חזרתם?" שאלתי.

"חזרה לאיפה?"

"חזרה לאִזְל?" שאלתי "אחרי שכבר הגעתם לפרִיזְל. זה נראה מיותר, אבל לא משנה, תמשיך."

"זה היה ביולי" הוא המשיך. "לא היה כל סימן שהמלחמה עומדת לפרוץ, כלום . היו שמועות שרוסיה מתחילה לגייס" ,כאן הוא פיזר עשן מהסיגריה ההונגרית  ואז המשיך "רוסיה מתחילה לגייס, אבל לא נתנו דעתנו על כך.."

"בטח שלא" אמרתי.

"אז שמענו שגם הונגריה מגייסת את ההונבד- חיל הרגלים  אבל עדיין חשבנו שזה כלום."

"בהחלט לא" אמרתי.

"ואז שמענו—"

"כן, אני יודע" אמרתי "שמעתם שאיטליה מגייסת את הטומבנארי - הנושפים בטרומבונים, וגרמניה מגייסת כל הלנדשוצשאפט- חיל המגן "

הוא הסתכל עלי.

"איך אתה יודע את זה?"

"שמענו על זה כאן" עניתי.

"טוב" הוא המשיך "הדבר הבא שידענו זה שהרוסים היו כבר בפרִיזְל."

"אלוהים אדירים !" קראתי.

"כן, בפריזל, לא מאה מייל משם, אלא  ממש במקום שהיינו בו רק שבועיים לפני כן ."

"לא יאומן !" אמרתי. "אם הייתם במקום שהייתם שבועיים לאחר מכן, או אם הרוסים היו מתקדמים מאה מייל משם מהמקום שהיו לאִזְל, והיו מגיעים מפריזל זה היה יכול להיגמר אחרת—"

שנינו הצטמררנו.

"זה היה קרוב" אמר פרקינס. "אז אמרתי ללו ג'ונס - לו, זה הזמן להסתלק.'  אבל אז הצרות שלנו רק החלו. ראשית, לא יכולנו להשיג כסף. הלכנו לבנק באיזל וניסינו להמיר את השטרות ההונגריים לדולרים"

"והם הסכימו?"

"סירבו בהחלט. הם אמרו שאין להם."

"מה אתה סח " קראתי. "האם המלחמה לא נוראה? מה עשיתם?"

"לקחנו סיכון" אמר פרקינס. "הלכנו לתחנת הרכבת לקנות את הכרטיסים שלנו בכסף ההונגרי."

"מכרו לכם?" שאלתי.

"כן" הודה פרקינס. "הם מכרו לנו כרטיסים. אבל הם היו חשדנים מאוד, שאלו לאן אנחנו רוצים לנסוע , באיזו מחלקה אנחנו רוצים לשבת כמה מטען יש לנו וכן הלאה. אני אומר לך שהבחור הסתכל עלינו ממש בחשדנות."

"לבשתם את  הבגדים האלו?" שאלתי. "כן" אמר פרקינס "אבל אני מניח שלמרות זאת הוא חשד שאנחנו זרים. אתה מבין, לא דברנו בכלל הונגרית. למעשה, דיברנו רק אנגלית."

"זה כנראה גרם לו לחשוד " אמרתי.

"עם זאת" הוא המשיך "הוא היה מספיק אדיב בדרכו שלו. שאלנו מתי יוצאת הרכבת הבאה לחוף הים והוא אמר שאין כזו."

"לא היו רכבות לחוף?" חזרתי.

"לא, אין להם חוף. האיש אמר שזו הסיבה שאין אין מסילת ברזל לשם. אבל הוא הציע שנצא לווינה. שאלנו מתי הרכבת תצא והוא אמר שלא תהיה אחת אלא כעבור שעתיים. אז המתנו על הרציף בתחנה העלובה, לא היה מקום לשבת, וגם לא צל, נאלצנו  להיכנס לחדר ההמתנה עצמו למשך שעתיים תמימות!  ואפילו אז איחרה הרכבת בשעה וחצי!"

"שעה וחצי איחור !" חזרתי.

"כן!" אמר פרקינס "ככה התנהלו  הדברים שם. וגם כשעלינו סוף סוף לרכבת ושאלנו מתי היא אמורה להגיע לווינה השכן למושב שלנו אמר שאין לו שמץ של מושג!"

"אל אלוהים !"

"לא היה לו  שמץ של מושג. הוא אמר לנו לשאול את הכרטיסן או את אחד הסבלים. אני לעולם לא אשכח את הנסיעה לווינה—תשע שעות תמימות! לא היה שם דבר לאכול, לא פירור של אוכל עד לצהריים. הם הצליחו לחבר קרון מסעדה לזמן מה. וגם אז הם הזהירו את כולם שקרון המסעדה יהיה פתוח רק לשעה וחצי. " הוסיף פרקינס כשהוא מעשן את הסיגריה שלו.

"טוב" הוא המשיך "הגענו לווינה בסוף. לעולם לא אשכח את הסצנה שם, התחנה היתה  מלאה אנשים, רכבות באות ויוצאות, גברים, אפילו נשים, עומדים בתור וקונים כרטיסי נסיעה, וסבלים דוחפים עגלות עמוסות מזוודות.. זה נותן לך מושג על המצב שם"

" בטח" אמרתי.

לו ג'ונס המסכן כבר היה די מותש מכל העניין. עם זאת החלטנו לא לוותר עד הסוף."

"מה עשיתם אחר כך?"

"ניסינו שוב להשיג כסף: לא הצלחנו – הם החליפו את הכסף  ההונגרי שלנו למטבעות זהב איטלקי, אבל סירבו לתת לנו דולרים."

"צוברים אותם?" רמזתי.

"בדיוק," אמר פרקינס, "צוברים את הכל למלחמה. ובכן, בכל מקרה עלינו על רכבת לאיטליה ושם הצרות שלנו התחילו מחדש: הרכבת עצרה בגבול, פקידים (גברים במדים איטלקיים) עברו בכל הרכבת ובדקו את כבודת היד."

"את כבודת  היד!" נדהמתי.

"כן, אדוני, את תיקי היד. פתחו את כולם, או הרבה מהן בכל אופן, וסימנו אותם בגיר. כן, וגרוע מזה – ראיתי שני בחורים שהורדו מהרכבת , הם הורידו אותם לרציף."

"למה?" שאלתי.

"מי יודע," אמר פרקינס, "הם אמרו שזה בגלל שלא היו  להם כרטיסים. ובזמן מלחמה, אתה יודע, כשהם נערכים למלחמה, הם לא יכולים להרשות לאף אחד לנסוע ברכבת ללא שרכש כרטיס."

"עריצות איומה," רטנתי.

"לא ככה ? עם זאת, הגענו לגנואה בסופו של דבר, ורק אז הסתבר לנו שארגזי המטען  שלנו לא הגיעו!"

"הם הוחרמו?" שאלתי.

"אני לא יודע," אמר פרקינס, "האחראי על  המטענים (אחד לבוש מדים, אתה יודע, באיטליה הם כולם במדים ונראים כמו חיילים ) אמר שזה בגלל ששכחנו לרשום את היעד על המטען . אז נאלצנו להמתין עשרים וארבע שעות  עד להגעת המטען כשרק תיקי יד ברשותנו"

"ישבתם והמתנתם בתחנה יממה ?" שאלתי.

"לא, עברנו  למלון, את המטען  קיבלנו מאוחר יותר. הם שלחו מברק  לווינה והצליחו להעביר אותו איכשהו אלינו לגנואה  בקרון מטען"

"אחרי זה, אני מניח, לא היו לכם  עוד צרות."

"צרות," אמר פרקינס, "ועוד איך היו לנו. לא הצלחנו להשיג ספינה! נאמר לנו  שנצטרך להמתין שלושה ימים עד להפלגה הבאה מגנואה לניו יורק! אני מניח  שזה בגלל שכל אוניות  הנוסעים הוסבו לספינות מלחמה."

"אז מה לעזאזל עשיתם?"

"נשארנו שם, המתנו  במלון. לו המסכן ממש התפרק, לא יכול היה לעשות כלום מלבד לישון ולאכול ולשבת על המרפסת של המלון וצפה בנוף."

"אבל הפלגתם בסופו של דבר?"

"כן," הוא הודה, "הפלגנו. אבל לא הייתי רוצה לעבור שוב שיט כזה, לא אני!"

"מה היה רע כל כך ?" שאלתי, "מזג אוויר רע?"

"לא, הים היה דווקא רגוע ,אבל רגוע באופן מוזר, המים היו כמראה, רק רצי גלים קטנים על המים, תחושה מוזרה."

" אז מה רע בכך ?"

"הו, רק התחושה שלי שהכל מוקפד מדי, אתה יודע – אין תאורה בלילה מלבד תאורת חשמל, חדר העישון ננעל לחלוטין בשעה אחת עשרה בלילה, הסיפונים נשטפים מדי לילה, קצינים ניצבים  על הגשר כל היום  צופים  על הים – לא אדוני, אני לא רוצה יותר מזה.

 ולו המסכן, אני מניח שהוא די גמור, הוא לא יכול אפילו לדבר על זה רק יושב ובוהה, למעשה אני בספק..."

ברגע זה נקטע הסיפור של פרקינס עם כניסתם של שני אנשים לאולם. אחד מהם לבש חליפה הונגרית קטנה כמו זו של פרקינס ודיבר בקול רם כשנכנסו.

"כן," הוא אמר  "ממש אכלנו אותה שם  בתוך אזור המלחמה. היינו באיזל בקרפטים, פרקינס המסכן ואני...."

זה היה לו ג'ונס, מתאר את בריחתו מאירופה,  מאזור המלחמה .

 

 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אתנחתא, בית בעולם

אתנחתא, בית בעולם אבי גולדברג חלום החופשה הישראלי העדכני השתנה. טעמם של הישראלים התעדן, לא עוד שהייה בבתי מלון מפוארים, די למועדוני "הכול...

קיו : " סיפור אודות העל טבעי"

קיו : " סיפור אודות העל טבעי"   סטפן ליקוק מתוך קובץ סיפורי האיגיון תרגם אבי גולדברג    אינני יכול  לצפות כי מי מקוראי יאמין לסיפור אותו...

bottom of page