top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

אמלי נותומב

אמלי נותומב

 


"לא היה לי את המזל להיוולד כבת לעם היהודי וצר לי על כך.

יהדות היום היא אולי הצורה האחרונה של אצולה אותה אנו יכולים לכבד.

אני עצמי נצר  למשפחת אצולה, לכן אני יודעת   שעובדה זו כשלעצמה  אינה בעלת משמעות.  

להיות יהודי משמעותו רבה

זוהי אצילות הרוח שהתפתחה שעוצבה במהלך מאות שנות פחד מרדיפות ,של אמונה, אומץ, חוסר שקט.

דרך זו של עיצוב האצילות שייכת ליהודים יותר מאשר לכל העמים האחרים.

אני מכבדת אותה ומודה לה על קיומה".


אמלי נותומב היא סופרת בלגית , כותבת צרפתית.

הרומנים שלה הם בין הספרים הנמכרים ביותר בשפה הצרפתית וחלקם תורגמו למספר שפות.

ובכלל זה הופיעו תרגומים לעברית.

הצלחה זו זיכתה אותו בתואר מפקד מסדר הכתר.

בשנת 2015, היא נבחרה כחברה לאקדמיה המלכותית לשפה וספרות צרפתית של בלגיה.


 לפני מספר שנים כתבתי סקירה על אחד מספריה ואני מעלה אותה שוב

 

 

פשעו של הרוזן נוויל

אמלי נותומב

2015

מאת אבי גולדברג

נראה כי הסופרת, הידוענית הבלגית אמלי נותומב, כבר אינה טורחת על איכות כתיבתה. ספרים שאותם היא מוציאה לאור אחת לשנה מדי סתיו, כשהעולם הספרותי הפרנקופוני מתעורר מתרדמת , מתעורר ומשווק כותרים חדשים למיליוני קוראים שחזרו שזופים מחופשת הקיץ המסורתית שלהם.


הסופרת פרצה לתודעת עולם הספרות בספרה, שהוא כנראה המוצלח והמעניין ביותר מבין ספריה, “חיל ורעדה”, שזכה בפרס האקדמיה הצרפתית. ולאחר מכן המשיכה לכתוב עוד ועוד, רק ספרים מועטים מתוך יבול של עשרים וארבעה ספריה תורגם לעברית, והיא אף ביקרה בישראל.

שמו המסקרן של הספר, “Le crime du comte Neville”, “הפשע של הרוזן נוויל”, ועמו הרצון לשמר את מעט הצרפתית שלי, הביאו אותי לרכוש את הספר הדק, המתהדר בכינוי  “רומן”, בה בשעה שהכותרת “נובלה” מתאימה יותר ל-134 העמודים המרווחים.

הכריכה נתונה בשרוול, שעליו מופיעה דמות הסופרת במגבעת, המוכרת מיד מתוך הציור של יאן ואן אייק  “נישואי הזוג ארנולפיני“, כדי לרמוז לנו שהספר עוסק ברמי המעלה.

נישואי הזוג ארנולפיני צייר ; יאן ואן אייק

כך גם הספר, העמוס באלוזיות לרוב אך למרבה הצער אין בהם כדי ליצור לא ספר מתח, לא משל ולא אגדה מודרנית על בסיס הטרגדיות היווניות, ששמות ומוטיבים מהם היא משרבבת ביד רחבה.

מבקרי הספרות כתבו באהדה פושרת על המופע ה-24 של הסופרת, אבל אחד מהם יעץ לה להוריד הילוך ולכתוב פחות, ואולי בכך להעלות את איכות ספריה. איני יכול לחוות דעה על מכלול יצירתה אלא לדווח על הקריאה בספרון הנוכחי שיצא לאור בשנת 2015

הרוזן נוויל הוא נצר למשפחת אצולה בלגית, המתגורר בטירת המשפחה באזור הארדנים ההררי . הוא, כמו הדורות שקדמו לו בשושלת וכמו החוג החברתי שאליו הוא משתייך, כבול במסגרת המסורת המחייבת אותו כבן אצולה, לשמור על תדמיתו בכל מחיר ולשמור על ישרתו ללא תנאי.

אב המשפחה הרוזן נוויל עומד בפני רגע מכריע בחייו ובחיי השושלת, כשמצבו הכספי מאלץ אותו למכור את הטירה בתוך זמן קצר. הרוזן נוויל ידוע בחוגי החברה הגבוהה בבלגיה כמי שמסיבות הגן שלו הן המעניינות והמהנות ביותר. המסורת העוברת מאב לבנו מחייבת אותו להמשיך להפיק מסיבות גן גם כשהוא מרושש לחלוטין, כמו אביו לפניו.

בצירוף מקרים מוזר הוא נקלע לביתה של מגדת עתידות, שלמרות שלא שאל את פיה, מנבאת על רצח שהוא עתיד לבצע במסיבת הגן האחרונה שיקיים לפני מכירת הטירה. היא מנבאת לו שהוא ירצח את אחד מאורחי המסיבה. כמו אדיפוס לשמע האורקל מדלפי , הוא נתפס לנבואת האימים והיא מחלחלת לתוכו ומטריפה את מנוחתו.

בתו הצעירה ששמה לקוח מסיפורו של אוסקר ויילד, the importance of being earnest, ובתרגום לעברית “רצינית”, מציעה לגאול את האב מייסוריו, בכך שירצח אותה במהלך המסיבה, כי ממילא היא רק בת עשרה מדוכדכת שאין לה עניין בחיים. מובן שהסופרת טורחת להגניב את הרהורי האב בדבר  יצחק הבן הקרבן שאותו העלה אביו אברהם בצו אלוהיו, שמא מי מהקוראים לא יוכל לצייר לעצמו דימוי זה ללא אזכור העניין. ואילו הבת הצעירה, היא מעלה מיד הרהור אודות איפיגנייה ואגממנון. אין בדימויים כדי להוסיף משקל להצעה האבסורדית של העלאת קורבן אבסורדי רק כדי לשכך את ייסורי הלב של האב.

מביכה היא גם בחירת השמות של שני ילדיו האחרים של הרוזן: אלקטרה ואורסטה, בתו ובנו של אגממנון הגואלים את זכרו של אביהם. ההרגשה היא כי הספר נכתב לבני הנעורים כדי לקרבם לספרות הקלאסית. יש משהו מגוחך בעלילה המופרכת המגיעה לשיאה בסוף – הרוזן עומד לרצוח את בתו במסיבת הגן, כדי לקיים את הנבואה.

בתו משנה את דעתה ומכריזה כי טובים חייה על מותה, ומשליכה את הרובה לאגם. הרוזן נותר ללא כלי הרצח וללא קורבן, אך הסופרת חייבת לסיים את הספרון איכשהו. הרוזן נושא מגש ועליו כוסות שמפניה, מחליק, המגש נוחת על אחת האורחות, דמות שנואה של בת אצולה ישישה, והיא מתה בתאונה.

נבואת האורקל קמה והייתה! הרוזן אינו מואשם כמובן ברצח כי מדובר בתאונה, צוואת הקורבן, הגברת הזקנה והשנואה, נפתחת – וראו-זה-פלא של המקלדת הבלגית, כל הונה של הזקנה עובר לידי הברון כדין, והוא אינו צריך למכור את הטירה.

אז אם צריך לקרוא ספרי פשע מעטים של סופרים בלגים, אני מציע להישאר עם סימנון וסיפורי המפקח מגרה שלו..

45 צפיות0 תגובות
bottom of page