הרהורים על היסטוריה וזיכרון
לא, אינני מחסידי העולם השטוח ולא מכחיש את נחיתת האדם על הירח, אבל אני ספקן גדול בכל הקשור לתיאור הליניארי של ההיסטוריה. אינני מכחיש את עצם חשיבות קיומם של ממצאים ארכיאולוגיים, אלא את המסקנות המידיות הניתנות להם, מהירות יותר מתוצאות בדיקת היריון. אני דוחה את השמות והכינויים הניתנים לכל עצם ושבר כלי, את ההכללות ואת הסקת המסקנות על דרך האינדוקציה.
ארכיאולוגיה היא מדע המבוסס על עבודת שטח באתרים שבהם התקיימה ציוויליזציה לפני אלפי שנים. מטרתה לזהות ולאפיין את הממצאים בצורה אובייקטיבית, כלומר ללא ניסיון להטיית הממצאים על פי רוחות אופנתיות חולפות בשמי ההווה. אבל כמו שטחים רבים הנחשבים למדע, הממצאים משתבשים, ולעיתים הם גרוטסקיים, דוגמת מחקרים רפואיים "אובייקטיביים" הממומנים על ידי חברות עסקיות.
הטרנד הארכיאולוגי בארץ ישראל הוא לחזק את הקשר בין התנ"ך לארץ באמצעות הבאת ממצאים ארכיאולוגיים לביסוס המסופר במקורות. "שלד חזרזיר מלפני 2700 שנה התגלה בחפירות בירושלים.
השלד השלם של החזיר הצעיר, נמצא בחדר לצד עצמות של בעלי חיים נוספים שהוכנו לצריכה, כגון כבשים, עיזים, בקר, עופות ודגים. החוקרים מעריכים כי בתקופה של בית המקדש הראשון אכלו גם חזירים: "הממצא מעיד שחלק מתושבי העיר לא הקפידו באופן מלא על האיסורים המקראיים.""
מאין יודעים כבודם המלומדים כי שלדי חיות שנמצאו נועדו למאכל שומרי כשרות בכלל? יותר סביר כי המקום שימש כגן חיות. האם על פי חזרזיר אחד יקום דבר? האם בשל גל עצמות אפשר להסיק דבר וחצי דבר על דיני הכשרות שהיו נהוגים בקרב האוכלוסייה העברית? ומה מחר יתפרסם? נמצאה נבלת הארי ויערת הדבש של שמשון הגיבור או שרידי החזייה של דלילה?
בכנסיות באירופה שומרים את "הממצאים" שהעלו מהארץ החוזרים ממסעי הצלב, שהתקיימו אלף שנים ויותר אחרי צליבת משיחם ישוע. הצלבנים החזירו לארצותיהם את נזר הקוצים שהיה על ראשו, את שרידי הצלב ומסמרים שבהם סוּמַּר.
ועתה נעבור להיסטוריה בת זמננו שאינה צריכה לראיות ארכיאולוגיות. בג"ץ קבע כי אין בסמכותו להורות על הקמת ועדת חקירה לפרשת רכישת הצוללות מגרמניה. בהחלטתו מתח בית המשפט הגבוה לצדק ביקורת על כך שמשרד הביטחון וצה"ל הודרו מקבלת ההחלטות על הרכישה של הנשק התת-ימי. לבד מבג"ץ קיים בית המשפט של ההיסטוריה. תנועת הליכוד, ממשיכת דרכה של תנועת החירות, תנועת ההדר והכבוד, נלחמה בעבר בכל דרך נגד קיום יחסים בין ישראל לגרמניה. הזמנים הללו חלפו, אבל האם יש מקום לאמנזיה מוחלטת כשקונים צוללות מ"קרופ" ו"טיסן"? האם ראוי לממשלה בראשותו של בית"רי, בנו של היסטוריון בית"רי, לרכוש נשק משחית דווקא מחברת טיסנקרופ? חברה שהיא מיזוג של שתי ענקיות תעשייה גרמניות ששיתפו פעולה באופן המחפיר וההדוק ביותר עם הנאצים?
טיסן: נשיא החברה פריץ טיסן היה נאצי, תומכו ומממנו של היטלר עוד בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא הועמד לדין ב-1948 בגין העסקת עובדי כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה והורשע.
קרופ: התעשיין אלפרד קרופ והחברה שלו הגדילו להרע כשהקימו מפעל בסמוך למחנה ההשמדה אושוויץ.
במיקום הציני הזה יכלו לנצל את "כוח האדם", בעיקר יהודים שהובאו למחנות בטרנספורטים שאת רובם ארגן אייכמן בטרם השמדתם. אלפים מתו מתת-תזונה ועייפות תוך כדי עבודה נצלנית אצל קרופ, וכבר לא היה צורך להשמידם במחנה. במשפטי נירנברג נידון קרופ ל-12 שנות מאסר בשל מעורבותו בהעסקת עובדי כפייה בתנאים תת-אנושיים, ורכושו הוחרם.
די לפתוח את המחזה "ממלא המקום" של רולף הוכהוט משנת 1963, שתורגם לעברית בידי יהודה עמיחי והועלה על במת תיאטרון "הבימה" בארץ, ולקרוא את אחרית הדבר באשר לעובדות הללו: "קרופ, העסקתם של פועלי כפיה זרים גם במפעל תעשיה זרה הידוע ביותר של גרמניה, הפכה לעניין פוליטי ממדרגה ראשונה, ולו רק משום הדרך שבה התייחסו אצל קרופ לכוחות עבודה אלה… אין להתעלם מהעובדה שנמצאו תעשיינים גדולים רבים כגון בוש ורויש שנהגו בהגינות".
האם רק מטסים ומצעדי דגלי כחול לבן באושוויץ הם המענה לדין וחשבון ההיסטורי שהובילה מדינת ישראל, או העמקת הזיכרון מאחורי הסיסמאות?