ארץ -עיר –בית
אבי גולדברג
הנתון על פיו מתרכזת רוב אוכלוסיית העולם בערים, שהכף הוטתה עם תחילת המילניום להצטופפות בערים, שמרבית דיירי העולם כבר אינם קרובים לטבע , מאלף.
דניאל הלוי, היסטוריון צרפתי נצר למשפחה יהודית מתבוללת שגדל בבית עירוני לחלוטין בפריז, התמודד בספרו "ארצות פריז" משנת 1932 עם הטענה של ידידיו ממחוזות הכפריים בצרפת שטענו כי מי שגדל בעיר בתוך אספלט ובטון ,אין לו ארץ במשמעות העמוקה של המילה, באשר אינו חשוף למרחבים לנופים לקשר עם הטבע, לריח הרגבים . הטענה העמוקה יותר היא שניתוק האדם מסביבתו הטבעית ומהחברה הכפרית ,מהקשר שלו לאדמה ואל העיר, נשלל הקשר בינו לבין העולם הטבעי שהקיף אותו משחר החברה האנושית ,גוזל מהאדם לא רק את מרחב הגידול ואת חווית הארץ כמקום גיאוגרפי ופנוראמי, אלא שולל ממנו את הקשר הנפשי לבית "אמיתי" אותנטי ,בית שבנוי על האדמה בחיק הטבע . העירוני מאבד לא רק את הקניין הקרקעי ואת המרחבים כנוף אלא גם את יכולת הדמיון ואת הקשר הנפשי לארץ .ניכור וניתוק הקשר הנפשי מהארץ ומרחביה ,הוא המחיר שמשלם העירוני הממיר את האדמה ונוטש את סביבתו הטבעית לטובת מגורי בטון .הדיון בטענה כי אובדן הבית הכפרי והמרתו במגורים עירונים, שוללים את המשמעות הטעונה של מגורים בארץ ושייכות אליה, הוא הנושא שהעסיק את דניאל הלוי בספרו. כבר בבחירת שמו של הספר " ארץ פריזאית" Pays parisiens (1932) מביע המחבר את עמדתו בסוגיה. לטענתו הבית והארץ אינם נזקקים למרחבים. נפש האדם ורוחו מתפתחות ומועשרות גם בסביבה העירונית. די בדירה בבניין במדרכה ברחוב ובשכונה כדי להקנות לאדם הצעיר לילד את הרגשת הארץ והבית .רשמי הילדות של המחבר שגדל בבית חם על גבעת המונמרטר בפריז של שלהי המאה התשע עשר ,עשירים ומלאי חוויות ורגש,הניזון מארץ מדומיינת משלו הניזונה מספורי הסבתא האם וקרובי המשפחה,שושלת המשפחתית קורותיה וקרובי המשפחה החיים בונים תמונת ארץ והרגשת שייכות לילד העירוני שאינו בן לאדמה . הסיפורים על סבא רבא שחרז בגרמנית ובעברית מעבר לריין והכישרון האומנותי שעבר במשפחת הלוי מדור לדור בין פרומנטל הלוי המלחין "שכבש" את האופרה הפריזאית לסב מורה לאדריכלות שבין תלמידיו היה גרנייה מתכנן האופרה בפריז,די היה בהם לבנות בית והקשר אמיץ לארץ,ללא מרחבי הטבע. ארץ ילדות ממין זה שבו הילד מתרוצץ ברובע מגוריו ובעיקר בין דירות השכנים וקרובי המשפחה. הייתה גם ארצו של הילד אורחן פאמוק שספרו "איסטנבול" מתמקד באותו בית דירות בו גדל ושהיה עולמו.
כריכת הספר ארץ פריזאית בהוצאת גראסט הצרפתית
גם כשבגר ויצא את גבולות תורכיה שב וחזר את אותו בית ארץ ילדותו. גם ארצו העירונית של מרסל פרוסט שהשתרעה במשולש שבין דירת דודתו ברובע השמיני לבין ה"כיכר העגולה" שבשדרות האליזה והגן המשתרע בואכה כיכר הקונקורד בפריז, הספיקה להשאיר זיכרונות שטעמם לא פג כשבגר והגעגוע אליהם הפך לחיפוש המונומנטאלי במסגרת "בחיפוש הזמן האבוד" גם ז'ורז' פרק שלא חווה ילדות עירונית מענגת בלשון המעטה וכמי שניצל בילדותו מזרועות הנאצים,בנה לו עולם דמיוני בבית דירות ברחוב קורבלייה בפאריז, בספרו "החיים הוראות שימוש" . בית דירות המכיל ארץ עולם ובית לדייריו המדומיינים. החיות שהפיח ז'ורז' פרק באותו בית דירות היה בו יותר מאשר במחוז כפרי שלם.
כריכת הספר החיים הוראות שימוש בצרפתית ז'ורז' פרק
הפליא מכולם ג'ימס ג'ויס שהכניס את ה"יוליסס שלו" לדירה עירונית קטנה וצנועה בדאבלין, ולא נתן לו להתרחק ממנה אלא מהלך הליכה שאפשר לעשות רגלית ביום אחד על מדרכות דבלין. ג'וייס שרטט עולם קטן על מדרכות דבלין וגבל אותם בין בוקר ללילה. במרחב עירוני משמים נודד לו יוליסס של תחילת המאה העשרים ,ג'וייס מהפך את האודיסיאה ,את מרחבי הים והאיים והארצות הקסומות,למדרכות רחוב ושורות בתים אפורים. ג'ויס משתמש במרחב עירוני במודגש ובדירה חסרת חן תוך שהוא הופך שני מיתוסים על פיהם: המיתוס ההומרי והמיתוס הנוצרי .אודיסאוס –יוליסס הגיבור הנודד הגדול והאמיץ הופך ליהודי עירוני קטן המשוטט בדבלין המסע ההומרי שנמשך שנים מתגמד ליום אחד אצל בלום. היהודי הנודד פרי המיתוס הנוצרי של היהודי האחשורושי שימשיך לנדוד לנצח כעונש על הצליבה הופך ליהודי דבלינאי שאין לו לאן לנדוד ושנדון לגיאוגרפיה עירונית שהיא כל עולמו. ארץ ילדותו של ולטר בנימין השתרעה בברלין שלפני מלחמות העולם בכרך ענק בן ארבעה מיליון אנשים הדחוסים בבתי דירות . בזיכרונותיו מתגעגע בנימין המבוגר אל ילדותו בברלין של ה "אונטר דה לינדן" אותה שדרת עצי תרזה הנמשכת משער ברנדנבורג מזרחה. הקסם של הצעידה בין בית בורגני לבית הספר על מדרכות העיר ברחובות עמוסי אדם וכלי רכב הייתה מלאת קסם ותחושת הבית לא נגרעה מחוסר נופי הטבע . ארץ עיר ובית בכל מקום בו הנפש מוצאת בו מקומה .