אבי גולדברג על ספר של סופר הבלשים והמותחנים ג’ורג’ סימנון שנראה ששימש כהשראה לספר המפורסם “הזר” של זוכה פרס הנובל אלבר קאמי.
כריכת ״חופשתו של מגרה מגרה והאיש על הספסל״ של ז׳ורז׳ סימנון
לאחרונה התגלגל לידי ספר בשפה הצרפתית מאת ג’ורג’ סימנון. הספר נכתב בשנת 1937 ושמו “תייר הבננות”. שם מסקרן, ולאחר מספר דפים אל תוך הספר מתחוור לקורא הביטוי “תייר בננות” ככינוי דופי המתייחס לצעירים חסרי כול שהגיעו על סיפון אוניות אל טהיטי הרחוקה, במטרה לחיות חיי בטלה על חופי חול בצל עצים, להזין עצמם בפרי עצי בננות וקוקוס, ולהתענג על נשות האי, כפי שדמיינו את גן העדן הארצי ואת חייו של הצייר גוגן על האי. מנת חלקם של אותם תיירי בננות היתה אכזבה מכך שגם האי מהחלומות הוא יישוב ארצי בו עליהם לשלם לילידים עבור מזונם, ולהוסיף ולשלם עבור חסדיהן של אותן הנשים המוכנות למכור אותם, בבחינת סדנא דארעא חד הוא.
בד בבד עם כתיבת סדרת הספרים המתבססת על דמותו המוצקה של המפקח מגרה ממשטרת פריז כתב סימנון ספרים המכונים “הרומנים הרציניים” Les romans dures.
מקובל בקרב הקוראים והמבקרים כי בין ספרי הבלש לבין הספרים “הרציניים” קיים חיץ, וכי מדובר בשתי סוגות נפרדות. הראשונה הפכה אותו לאחד הסופרים הנמכרים והעשירים במאה העשרים, ואילו הסוגה השנייה התקבלה בהערכה מסויגת.
כריכת ספרו של סימנון בצרפתית Touriste de bananes
הצל שהטיל סימנון, סופר הבלשים המצליח והמתוקשר, על סימנון, הסופר הרציני, מנע ממנו להשיג את המעמד הספרותי הנכסף של סופר מוערך בחוגי הספרות.
סימנון היטיב להציג את מצבו הקיומי של האדם, והמחיש בספריו את מצבו של האדם המודרני, הנתון לתעתועי הגורל גם בספרי המפקח מגרה. אך ההכרה בגדולתו של סימנון כסופר מהזרם האקזיסטנציאליסטי הרציני ברחה מפניו. קהל הקוראים והמבקרים לא יכול היה להינתק מהתדמית הקלילה שבנה לעצמו הסופר יליד בלגיה, כרודף נשים, כסף, וחיים טובים.
כדרכו של סימנון הוא מתמקד בגורלו של אדם אחד, “הגיבור הסימנוני”, שהוא בדרך כלל אדם שעד לרגע מסוים בחייו מסתיר תהליך תסיסה נפשי המבשיל לכדי משבר, הרגשת ניכור, ותסכול מול המציאות הבלתי מובנת. אפשר לכנות את הגישה הזו בפשטנות כשם הסרט “עצרו את העולם אני רוצה לרדת” של בילי קריסטל.
במהלך השייט לעבר טהיטי, מתנגשת המציאות בחלומו של אוסקר דונדייה הצעיר לחיי פרישות בטבע. אל הסיפון עולה קפטן לאגרה, המואשם ברצח קצין צעיר מספינתו. הוא מוחזר לבירת טהיטי, פפיטה, כדי להישפט שם. הסיבה לרצח היא בת טהיטי צעירה ששני הגברים חשקו בה. במשפטו של הקפטן לאגרה, הנאשם ברצח, נראה הנאשם מרוחק לחלוטין, ואינו מתגונן מפני האשמה. מבחינתו, מה שקרה היתה תאונה, משחק הגורל. לעומת זאת, על דונדייה הצופה במשפט משפיע ההליך ואווירת השחיתות של מערכת הצדק הקולוניאלי שאופפת אותו, עד כדי ערעורו המוחלט.
הוא הולך עד הסוף המר. המסע לטהיטי מסתיים בהתאבדותו.
הסופר הצרפתי אלבר קאמי זכה בזכות ספריו “הזר” ו”הדבר”, בפרס נובל לספרות. ספרו של קאמי “הזר” נכתב מספר שנים לאחר צאתו לאור של ספרו של סימנון, “תייר הבננות”, ועלילתו מתרחשת אף היא מחוץ לצרפת, באלג’יר.
כריכת ״הזר״ של קאמי
במהלך עלילת הספר מתבצע רצח על חוף הים, בדם קר, של ערבי ילידי בידי צרפתי תושב אלג’יר, רצח שמבחינתו של הרוצח הוא חסר משמעות, כמעט אקראי. בספר מתוארת התנהגותו של מרסו הרוצח כדומה לזו של הרוצח לאגרה בספרו של סימנון.
הנאשמים של סימנון וקאמי נותנים את הדין על מעשי הרצח. אך השיפוט החברתי והמוסרי של הרוצחים נראה חסר משמעות נוכח הניכור של הנאשמים עצמם ממעשיהם בעת המשפט. בשני הספרים אין הם מבקשים רחמים או מביעים חרטה על מעשיהם. הם אינם משתמשים במידת הצביעות שמציעים להם סנגוריהם כדי לזכות ברחמי בית המשפט ולהיחלץ מגורלם, נראה כי הם מתייחסים למתרחש כאל גזירת גורל.
אפשר לראות בספר “תייר הבננות” של סימנון השראה לכתיבתו של אלבר קאמי ב”הזר”, היצירה שזיכתה אותו בפרס הנובל הנכסף.