לאחר ההקדמה מן הראוי להביא המחשה למעורבותה של אלת המזל בחיינו העסקיים. את ארתור הכרתי בחייו ובמותו. וכמו בכל הסיפורים המובאים כאן, שונו השמות ומיקומי ההתרחשות, אבל העובדות והלקחים נותרו בעינם.
ארתור היה רואה חשבון מצליח בעיר האפורה פיטסבורג במזרח ארה"ב, דור שלישי למהגרים יהודים שהגיעו מאוקראינה בתחילת המאה העשרים, נצר לאוחזי מחט שפופי גב על מכונת זינגר מדוושת ברגל יגעה.
אבל גיזלה אימו ידעה שלבנה היחידי מגיע עתיד טוב מכך, והיא שלחה את ארתור ללמוד בקולג'. מילדותו הרחיקה אותו מהמקצוע שבו החזיקו אבותיו, ובצדק, היות שכל המתפרות הישנות נסגרו ועסקי התפירה עברו לסין.
ממשרדו בגורד השחקים המפואר השקיף ארתור מדי בוקר אל הפארק הירוק המשתרע למרחקים, לגם את האספרסו שהגישה לו מזכירה חיננית ובישל במוחו בשקט של הבוקר את תכנוני המס עבור הלקוחות שעמדו להטרידו במבול של טלפונים.
ארתור שמר על קשר טוב עם הקהילה היהודית שאת חבריה הכיר מילדותו. הוא הקפיד להשתתף בתפילות יום כיפור בבית הכנסת המקומי יחד עם אשתו סנדי ולהחליף מילים עם הלקוחות אחרי תפילת כל נדרי. הוא הקפיד לרכוש אגרות חוב של מדינת ישראל ולתרום בעין יפה לקרן הקיימת.
את סנדי פגש עוד בקולג', ובשנה השנייה ללימודיו הביא אותה לסדר הפסח בבית הוריו. אימו ביררה עמו במטבח מי זו הצעירה שהביא איתו לסדר המשפחתי. "סנדי בחורה טובה, אל תדאגי, אימא", הרגיע אותה.
אבל אימו דאגה. "איך אוב נישט ליב די צצקה" [אני לא אוהבת את החתיכה], זרקה לבעלה שישב במיטב מחלצותיו בראש שולחן הסדר הערוך, וגם בזה צדקה אימא גיזלה.
בגיל ארבעים הודיעה סנדי לארתור, באמצעות חברם המשותף ניל זילברשטיין, עורך דין המתמחה בתיקי גירושין, כי היא החליטה "לחפש את עצמה", וכנראה התכוונה לחיפוש יסודי כי היא דרשה לא פחות ממחצית שווי נכסיהם המשותפים.
אלא שארתור לא היה לגמרי מרובע, ומכיוון שהזוג היה חשוך ילדים, לא היו לו כלל נקיפות מצפון והוא פעל כפי שייעץ אין־ספור פעמים ללקוחותיו לפעול. קל היה לארתור לחסל את עסקיו בפיטסבורג, היות שהאמין רק באחזקות פיננסיות שניתן להעביר למקום מבטחים, בהוראה טלפונית לבנקאי או למנהל תיק ניירות הערך.
קל היה גם להעביר את חלקו במשרד רואי החשבון המשגשג לשותפיו, תמורת סכום בן שבע ספרות שהועבר לחשבון בנק באיי קיימן. תקנון השותפות של המשרד המצליח קבע במפורש כי לשותפים זכות לרכוש את חלקו של שותף פורש על פי מפתח של שווי המשרד לאור הכנסותיו בשנה החולפת. עד שהפרקליט של סנדי הגיע עם צו מבית המשפט לבירור זכויותיה הכספיות לבנק של ארתור ולמשרד רואי החשבון, שכנו להם כבר ארתור וחסכונותיו לבטח באחד מאיי קיימן.
תחילה היה זה מפלט זמני להון האישי הרב שצבר אבל המציאות שטופת השמש קסמה לרואה החשבון מהעיר האפרורית במזרח ארה"ב.
כ־15 שנה חי ארתור בנעימים באיים נטולי העננה ונטולי המס. לקוחות לא חסרו לארתור שהפך למומחה בעל שם עולמי בתחום העלמת מס באיים הקריביים. הוא הכיר היטב את מקלטי המס רוויי השמש וסייע לכל לקוח עשיר שחיפש מקלט באיים הקטנים. במהרה בנה לו ארתור את אחת האחוזות המפוארות שנראו באיים הקריביים, ויאכטה ענקית עגנה במזח הפרטי למרגלות האחוזה המוקפת עצי דקל טרופיים. הכול היה יכול להמשך כך לנצח נצחים, אלא שמי שאחראי על חלוקת האושר והעושר בעולם הזה החליט לסיים את האופרה הצבעונית של ארתור השזוף, הלבוש תמיד בחולצה פרחונית ומכנסי חקי קצרים, כשכוס מרגריטה בידו האחת וסיגר הוואנה נעוץ בפיו, ולהוסיף למסגרת המוזהבת של חייו כמה עננים שחורים בדמות סרטן, ולא מהזן שארתור היה נועץ בו את שיניו בערבי הסתיו בבר של מו שתום העין, כשלצדו יפהפייה שחומה לוהטת. הפעם לא היה זה סרטן בעל זנב ושריון אלא תאים פראיים שהחלו להתפשט בגופו הדשן.
היה זה חברו מילדות, ד"ר מוצניק מפיטסבורג, שאליו שיגר ארתור בדוא"ל את תוצאות בדיקותיו הרפואיות מאז שעזב את עיר הולדתו. בוקר אחד זימן את עצמו ד"ר מוצניק לאחוזה של ארתור ללא התראה. הוא חיכה לארתור בחדר האורחים הממוזג, המשקיף לים הכחול ולגן, ולאחר שארתור שב מהפלגת הבוקר, קיצר ד"ר מוצניק את קבלת הפנים הלבבית, כחכח בגרונו כמנהגו כל אימת שהיו בפיו בשורות רעות לחולה, והודיע לארתור אודות הסרטן שהתפשט בגופו. המחלה הייתה "בשלב מתקדם", כך הסביר לו ללא כחל וסרק.
ארתור קיבל את הבשורה המרה בצורה פרקטית כהרגלו. הוא פנה מייד אל חברו הטוב עורך הדין ג'ף סילבר על מנת שיכין צוואה שתהא תקפה ומוחלטת. עיקר הונו של ארתור הושקע כאמור באחוזה על החוף ששוויה נאמד בעשרים מיליון דולר ובחשבון בנק דשן. בכל השנים מאז שעזב את פיטסבורג, לא נישא ארתור בשנית ולא העמיד צאצאים.
מתוך הונו הגדול קצב ארתור סכום נכבד לאימו הישישה גיזלה, שעדיין התגוררה בדירת ילדותו בפיטסבורג, סכום שדי בו להבטיח את זקנתה בכבוד מלכים. לגרושתו סנדי לא קצב ארתור דבר. ארתור ציווה את יתרת הונו ואחוזתו לאחייניתו הקטנה שגרה בנהריה. אומנם הילה הייתה רק בת חמש כשראה אותה בביקורו האחרון בישראל שנים רבות לפני כן, אבל עתה היא הייתה גברת צעירה שהשתחררה מצה"ל וכשנודע לה מאימה כי דודה המיליונר לוקה במחלה סופנית, הגיעה אליו אל האי האקזוטי כדי לסעוד אותו בימיו האחרונים שהיו קצרים ועצובים.
גופתו של ארתור הוטסה במטוס פרטי לקבורה בפיטסבורג, להיטמן ליד קברו של אביו. את ארונו ליווה קהל רב ובראש ליוותה אותו האחיינית הילה מנהריה, יורשת אחוזת המיליונים.
את השבעה ישבו בני המשפחה בדירת אימו הצנועה שבה גדל ארתור. ימי השבעה חלפו בקדורניות באין צאצאים או בת זוג למנוח, כשרק חברי עבר ובני משפחה באים לחלוק כבוד אחרון. ביום האחרון לשבעה נשמעה נקישה רפה על הדלת, וגבר צעיר פסע לחדר שבו התכנסו האבלים. תווי פניו דמו להפליא לתווי פניו של ארתור המנוח. הוא נכנס בהיסוס לחדר המגורים. שקט השתרר בחדר, תדהמה ניכרה בפני הנוכחים שהתבוננו בנכנס.
הרב שמחה פרוינד פתח את פיו לומר משהו, אבל סגר אותו מייד ויישר במבוכה את הכיפה על ראשו. אימו של ארתור אימצה את עיניה העייפות, נעצה אותן בצעיר שדמיונו לבנה המנוח היה מופלג ונאלמה דום. היה משהו מוזר במעמד. הצעיר היה בעליל בנו של ארתור, הרי חזותו דיברה בפני עצמה, אבל התדהמה נבעה מכך שהוא היה גבר שחום כענן גשם, מעין תשליל של ארתור.
את הדממה שבר עורך הדין ג'ף סילבר שהתעשת מיד. "בלק ג'ק", הכריז ופנה להילה יורשת האחוזה. "נצטרך לחלק את הקלפים מחדש, גבירתי הצעירה"