100 שנים חלפו מפרסומה של יצירת המופת הארכנית. הבחירה בשם "בעקבות הזמן האבוד" לרומן הענק של מרסל פרוסט היא בחירה שאף קופי-רייטר של המאה העשרים ואחת לא היה יכול לבחור טוב ממנה.
הציניקנים יאמרו כי השקעת הזמן באפוס הענקי הזה היא זמן אבוד, והפילוסופים יאמרו כי גם לאחר הקריאה לא נמצא עדיין הזמן האבוד.
הניסיון האנושי סיגל לעצמו הגדרה פשטנית של חלוקת הזמן. עבר הווה ועתיד. הגדרה זו לכאורה נהירה והגיונית ובעיקר שמושית, הן בשפת הדיבור והן נוכח הניסיון האנושי.
מרסל פרוסט
יש אירועים שהתרחשו ישנם אירועים שמתרחשים ויש אירועים הצפויים להתרחש.
על רצף זה המוגדר היטב בין לידה למוות נע הקיום בתחילה בהווה ועתיד בלבד ולאחר רגע כבר קיים לו גם העבר. עם התמשכות הקיום מצטבר בעבר רוב הניסיון האנוש, ההווה חולף במהירות והעתיד נראה קרוב וקצר . החיפוש אחר הזמן האבוד הוא חיפוש נואש לחיבור העבר עם ההווה, מקום בו לזיכרון יש תפקיד מרכזי אם לא בלבדי. אובדן זיכרון העבר או איבוד מירב העבר מאפיין את היכולת הדלה של בן האנוש להשאיר את העבר כחלק ממנו.
מרסל פרוסט עוסק בספרו בניסיון הנואש לחבר את חוויות הילדות של האדם הבוגר עם ההווה . פרוסט שעוגת המדליין שלו הפכה לקלישאה המצוטטת יותר מהעוגות של מרי אנטואנט ,היה תלמידו של אנרי ברגסון אליו אשוב.
גינטר גראס הסופר חתן פרס נובל לספרות "ממציאו" של תוף הפח ,עוסק בספרו האוטוביוגראפי "קילוף הבצל" בבעיית הזיכרון ,אותה יכולת לקשור את העבר עם ההווה. הוא משווה את ההזכרות ,אותה יכולת לחזור ולקשר בין ההווה להתרחשויות שקדמו לו אל אותו ילד שהיה בדנציג, לקילוף בצל: "ההזכרות אוהבת לשחק במחבואים ,לחמוק בגניבה ,היא נוטה לייפות דברים ולהתקשט, לעיתים קרובות אף שלא לצורך" .גם ללא מחלות דמנטיות היכולת של האדם לקשור זמן עבר להווה היא מוגבלת ומלבד אירועים החורגים מהיום יומי והם בדרך כלל חלק קטן מאוד של הקיום ,אין יכולת כלל להיזכר באלפי הימים מאות אלפי השעות שלכאורה היו אמורות להיות חלק בלתי נפרד מהאני.
כאמור חלוקת הזמן לשלושה מימדים היא עניין של נוחות ,אולם החלוקה היא לאמיתו של דבר סובייקטיבית לחלוטין באשר העבר הוא פרטי ולכול אדם יש עבר המתחיל בזמן לידה שונה ועתיד המסתיים בתאריך מוות שונה. לזמן הציבורי ניתן מכנה משותף בשם "היסטוריה", אבל מאז התקבלות הפוסט מודרניזם יודע כל אדם כי ההיסטוריוגרפיה אף היא סובייקטיבית לחלוטין ולכן גם זיכרון העבר ה"משותף" הוא חלקי לעיתים שקרי ובוגדני כמו הזיכרון האישי.
השימוש בזמן הוא כמובן המסגרת בה אנו מתקיימים אמור להיות חסכני ומיטבי כך חשבו הפילוסופים שהורו כיצד יש לחיות, כל אחד לשיטתו.
תחושת מסגרת הזמן האישית היא עניין המחריף ככול שהכף נוטה לסיום הקיום דהיינו כשהעתיד משאיר פחות ימים ושעות להתקיים בהם. הזיכרון הוא הדבק המחבר את הזמנים. אנרי ברגסון הוא ההוגה שהוציא את הזמן ממקומו במרחב ומהשרירותיות הפיזיקאלית שלו ונתן לו שם שונה: משך. ברגסון הוא ההוגה שהעביר את ספירת הזמן המרחבית הכללית הכרונומטרית אל התחושה האישית הבנויה על פרצפציה דהיינו על התבוננות פנימית על זיכרון טבוע של טעמים צלילים ריחות .החומר הפיזי משמש מצע להזכרות ולהוצאות הקשר עם קיום האני בעבר.
אבל תפיסת הזמן היא גם פונקציה של צורות חיים או פילוסופית חיים. עד למהפכת המידע של עשרות השנים האחרונות. כל אדם שעבר את שנות השישים שלו ,יכול לדווח על נסיעה לחו"ל באוניה כשרק המסע לאירופה ארך חמישה ימים ,על שהות של שבועות מחוץ לבית בשירות צבאי סדיר או מילואים, ועדיין במונחים של אותם שנים לא נראה משך הזמנים הללו ארוך.
השינוי הטכנולוגי העצום אותו חווה העולם בעשרות השנים האחרונות מגלה פ אחר של זמן: זמן בו זמני. אחד המופעים שלו הוא ה multi tasking, היכולת והצורך לעסוק בכמה מישורים באותה עת. פיצול התודעה למספר עניינים בו זמנית מאפשר קיום של זמן שונה זה לא עבר כמובן ולא עתיד אלא הווה מתמשך וחורג לכל העברים האפשריים . הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת סיור פיזי בחמש יבשות במשך 24 שעות צפייה בו זמנית באירוע ספורט במרחק אלפי קילומטרים ואכילה מהמקרר הביתי באותה עת. רק פיצול והיות האני בשני מקומות שונים באותה עת טרם הגשים האדם ,אם לצטט באופן חופשי מדבריה של חנה ארנדט.
ההתייחסות לזמן וחלוקתו למשכים קצרים, ובעיקר להווה מתמשך הוא תוצאה של קוצר רוח ואי יכולת להתמקד למשך ארוך יהיה מאפייני הדור, כבר כיום אין הזמן המדוד בשעות מספיק להרבה אנשים כדי לעסוק בנושא אחד והוא מתפצל למספר זמנים מקבילים.