תרגום "הצל", ומעט על יצירתו האניגמטית של פו
בתחילתה של רשימה זו אביא בפניכם את תרגומי לסיפור-משל "הצל" מאת אדגר אלן פו:
אתם הקוראים את הסיפור, אתם עדיין בין החיים, אבל אני, זה שכותב, כבר מזמן הלכתי לדרכי אל ארץ הצללים. כי אכן דברים מוזרים עוד יתרחשו, וסודות מופלאים עוד יפוענחו, אך מאות שנים תחלופנה, בטרם זכרם של הללו ייחשף בפני בני אנוש.
וכשיתגלו לעיני כול, יהיו כאלה שיסרבו להאמין שהתרחשו, ואחרים שרק יפקפקו. ולמרות זאת יהיו אחדים שיתעמקו רבות באותיות החרוטות, בחרט ברזל.
אותה שנה הייתה שנה של פחד מצמית, ושל רגשות עזים יותר מאשר פחד, מהסוג שאין מילים בפי אנוש לתארם.
באשר אותות מוזרים ואירועים מופלאים רבים התרחשו, וכנפיה השחורות של המגפה נפרסו מעל פני ארצות וימים. אף על פי כן, לקוראים בכוכבים, היה ברור שהשמיים עטו את גווני המחלה. ולי, אוינוס היווני, היה ברור כי גורלה של אותה שנה, שנת שבע מאות תשעים וארבע, עומד להיחרץ, כאשר כוכב הלכת צדק התקרב לתחום הטבעות האדומות המקיפות את שבתאי הנורא בתחום של מזל טלה.
האות המוזר שניתן כך בשמיים, אם אינני טועה, נכח לא רק במסלולו של כדור הארץ, אלא נתן אותותיו גם בנשמותיהם ,בדמיונם ובמחשבתם של דרי הארץ, בני האנוש.
בין חומות אולם האבירים, בעיר אפלולית בשם פתולמאיס ישבנו, בלילה ההוא, חבורה של שבעה. לפנינו הונחו קנקני יין כיוס אדום. האולם שבו שהינו היה חסום מכל עבריו מלבד דלת גדולת מידות, שעוצבה על ידי האומן קורינוס. הדופן הפנימי של מעשה אומן נדיר זה חוזק היטב בצד הפונה לאולם בנחושת ממורטת.
צוהרי האולם היו לוטים בווילונות שחורים, הקדירו את פנים האולם שהיה ממילא עגמומי, מסתירים את אורו החיוור של הירח ואת בוהק הכוכבים המדכדך ,ואת הרחובות הנטושים מאדם, אך לא היה בכוחם לסלק מזיכרון המכונסים באולם את הרוע בהתגלמותו .
דברים ותחושות שאותם לא אוכל לתאר בבירור, דברים מוחשיים ואחרים רוחניים אפפו אותנו – תחושת כובד ,תחושת מחנק וחרדה השתלטו על ישותנו. ומעל לכול, תחושת הקיום הנוראי הזה, של עצבנות וריגשת חושים מגורים עד לקצה גבול הסיבולת, ובה בעת דועכים כושרי השכל עד שנדמים כרדומים.
שרויים היינו בתחושת כובד, כעין משקלו של מת שהיה תלוי עלינו. הוא העיק על גפינו, הוא רבץ על רהיטי הבית, וריחף בכבדות מעל הגביעים שמהם שתינו. דיכאון אפף את כל הווייתנו, ואת כל אשר סביבנו ,דיכאון ששאב הכול כלפי מטה. ומכל הדברים, רק שלהבות שבע המנורות שבאולם הפיצו אור על פנינו, פני המתהוללים, המשיכו לפזר את אורן בשלהבות אור צרות וארוכות מתנשאות מעלה, וכך נותרו בוערות בחיוורונן, ללא ניד .אורן השתקף במראה והוטל על שולחן ההובנה העגול שסביבו היינו מסובים, וכל אחד מאיתנו המכונסים סביב השולחן, יכול היה לראות את השתקפות חיוורון קלסתרו שלו, ואת הבוהק המשתקף בעיניהם המושפלות של חבריו.
עם זאת, צחקנו ועלזנו בדרכנו המיוחדת ,שהייתה ללא ספק היסטרית. שרנו בקול את שירי השיגעון של אנקראון – וסבאנו יין, למרות שצבעו הסגול הזכיר לנו את צבע הדם. כי היה בינינו עוד אורח באולם, הוא היה שרוע במלוא אורכו על הרצפה, שכב שם ללא רוח חיים – זוילוס הצעיר, מת שרוחו שרתה עלינו והעצימה את אווירת הרפאים וההתעלות שאפפה את המפגש והביאוהו לשיאו.
אך אבוי! הוא עצמו כבר לא יכול היה לקחת חלק במשתה, מלבד גופו שעוות במגפה ,נראה היה כי רק בעיניו, הכבויות למחצה, בערה עדיין קדחת המגפה, והן, העיניים, ננעצו בעניין בחוגגים, שכן גם המתים יכולים לספוג בשמחה את עליזותם של החוגגים שעתידים למות בתורם. אבל למרות שאני, אוינוס, חשתי בכך שעיניו של המת מופנות היו אליי, עדיין הכרחתי את עצמי שלא לספוג את הבעת המרירות שבהן, הסטתי את מבטי ונעצתי אותו בדבקות בבוהק שולחן ההובנה, ושרתי בקול רם את שיריו של בן טיוס. בהדרגה נדמו שיריי והדיהם התגלגלו הרחק, מבעד לווילונות האולם שצבעם כפחם ,נחלשו, נגוזו ,עד שאי אפשר היה לשומעם.
והפלא ופלא ! מבעד לאותם וילונות כהים כפחם שמהם חמקו צלילי שיריי, חמק לאולם צל אפל ולא מוגדר – כצל הירח, צל המוטל כאשר הירח נמוך באופק השמיים, כזה שיכול לשרטט דמותו של בן אדם. אבל לא היה זה צל לא של אדם ולא של אלוהים ולא של שום יצור מוכר. הצל רטט זמן מה בין וילונות החדר, הוא נמתח לכל אורכה של הדלת על פני משטח הנחושת הממורטת, אבל הצל היה מעורפל, חסר צורה, והוא נח שם מטושטש בקווי מתארו, לא היה הזה צל אדם ולא של אלוהים – לא של אלוהי יוון, לא אלוהי כַּשְׂדִּים, ולא של כל אל מצרי .וכך נח לו הצל על הדלת המתכתית, מתחת לכרכוב שמעל לדלת, ללא תנודה, וללא שהוציא הגה, כך רבץ לו ,במנוחה ללא ניע. והדלת שעליה נח הצל הייתה, אם אני זוכר אל נכון, זו שלמרגלותיו השתרעה גופתו של זוילוס הצעיר. אבל אנחנו, השבעה שהתאספו שם, לאחר שראינו במו עינינו את הצל כשהוא חומק פנימה מבעד לווילונות, לא העזנו לנעוץ בו מבטינו אבל הוא, הצל, הישיר מבטו אלינו. אנו הפנינו מבטינו ללא הרף למעמקי המראה. ולבסוף אני, אוינוס, לחשתי בקול נמוך כמה מילים, דרשתי מהצל כי יגלה לנו מי הוא ומה היא ארץ מוצאו. והצל ענה, "אני צל, ומקומי הוא בקרבת הקטקומבות של פתולמאיס, ליד מישורי אליזיום [גן העדן במיתולוגיה היוונית] אותם מישורים הגובלים בנהר אכארון המצחין [נהר השאול]".
ואז אנו השבעה זינקנו ממושבינו באימה, וניצבנו רועדים, ומזועזעים, כי גווני קולו של הצל לא היו קול של ישות אחת, אלא שפע קולות המשתנים בהגייתם מהברה להברה. מעורפלות נשמעו ההברות באוזנינו, אך היו אלה הקולות הזכורים והמוכרים לנו של אלפי חברינו שכבר מתו.
הסיפור "הצל" הוא על אודות אנשים בצל המגפה והוא מצטרף לסיפור מגפה אחר של אדגר אלן פו "מסכת המוות האדום".
הסופר האנגלי בן תחילת המאה העשרים ד"ה לורנס, שובר מוסכמות בזמנו, שכתב את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" מעורר המחלוקת, כתב גם מסות על אודות הספרות האמריקאית. אחת מהן מוקדשת לאדגר אלן פו, ולכתיבתו האניגמטית המעוררת כבוד ורגשות מעורבים בלב הקוראים עד היום. הנה לפניכם קטע נבחר מתוך מאמר של לורנס שיכול לפתוח צוהר להבנה טובה יותר של כתיבתו של פו.
"לפו אין עניין בעלילות אינדיאנים או בסיפורי טבע. הוא אינו מנסה לחבב על קוראיו את אדומי העור והוויגוומים. עניינו נמצא באופן מוחלט בתהליך ההתפוררות של נפשו שלו. כפי שכבר כתבתי, הספרות האמריקאית מפעמת בשני מקצבים, האחד – פירוק ושחיטת התודעה הישנה. השני – יצירת תודעה חדשה שתבוא במקומה. בכתיבתו של פנימור קופר נמצאים שני מקצבים אלו. לפו, יש רק אחד מהם, רק מקצב הפירוק. מה שעושה את כתיבתו ליותר מדעית ופחות אומנותית. שומרי המוסר תהו תמיד ללא הצלחה מדוע כתב פו סיפורים 'אפלים'. הם היו חייבים להיכתב באשר דברים ישנים חייבים למות ולהתפרק, באשר נפש הכותב הישן חייבת להיסדק בהדרגה לפני שתוכל ליצור דבר חדש. על האדם להתערטל אפילו מעצמיותו. והליך זה מכאיב, ולעיתים אף מחריד.
גורלו של פו נחרץ והיה מר. הוא נידון לתבוסת נשמתו שלו בעוויתות מתמשכות נוראיות של התפוררות. נגזר עליו לכתוב את התהליך, ולאחר מכן הוא נידון להשפלה על כך שביצע כמה מהמשימות המרות ביותר של החוויה האנושית שניתן לבקש מאדם. משימות הכרחיות, אך תובעניות מדי. כי על הנפש האנושית החובה לשאת במודע את סבל תהליך התפוררותה, אם חפצה היא לשרוד. אבל כתיבתו של פו היא כתיבתו של מדען ולא של אומן. הוא מפרק את עצמו כמדען המבצע הליך פירוק של גביש נתרן במעבדתו. זהו ניתוח כמעט כימי של הנפש והתודעה, בעוד שביצירת אומנות אמיתית ישנו תמיד הקצב הכפול של יצירה מצד אחד ושל השמדה מצד שני. זו הסיבה שפו קורא ליצירות שלו "מעשיות". הן למעשה תיאורים בהליך מחושב של סיבה ותוצאה. עם זאת, יצירותיו הטובות ביותר אינן המעשיות אלא הסיפורים המחרידים על נפש האדם בגסיסתה. הם נקראים סיפורי 'אהבה'. כמו 'בנפילתו של בית אשר' ו'ליג'יה'".