top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

בריא, בריא מדי* ,או סטייק בפיתה

עודכן: 29 באפר׳

בריא, בריא מדי* ,

או סטייק בפיתה

האדמה רועדת, הארץ לוהטת מהגילוי שלא היה כמוהו של זריקות הרזייה, לפחות מאז הוויאגרה, שמשתמשיה נראים כאוהדי  קבוצת כדורעף בליגת נוער ג', לעומת התלהבות ציבור מקצצי השומן הממתין בתור ארוך וחסר סבלנות להזרקה שתעצב אותם מחדש.  

טלפנתי לד"ר י.ג., כדי לשמוע את דעתו על כך, היה זה ביום הולדתו ה-ל"ח של אחד מצאצאי אותו הוא יילד, כלומר שבעת שהשיחה התקיימה,  כבר לא היה זיכרוננו כבאותו יום רחוק בו יצא הצאצא מרחם אימו.

כדי לאושש את זיכרוני הדועך אני נוקט בטקטיקה של רבי יהודה מהגדת פסח, שהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב:

נזכרתי בסימנו של  אותו יום ארוך, לפני שלושים ושמונה שנה, במחלקת היולדות בבית החולים הפתח תקוואי בחול המועד פסח . הסימן היה לבושתי – ס"ל, ולא בכדי.  המצוקה  שבה חשנו הד"ר המיילד ואנוכי עקב מגבלות חג הפסח, המתיר רק פיצוח מצה יבשה.

ההמתנה  לגיחת הוולד המיוחל, ארכה עד בלי די, והיה זה אך מתבקש  להשקיט את  המיית בני המעיים. התגנבנו חרש מאור הניאון שבמחשכי המחלקה אל עבר צומת גהה, עשן סמיך שנפלט  מהארובה של פונדק הנמרים סימן, כמו שרוול רוח לפייפר, את התוואי אל הסטייק לבן [להלן ס"ל].

"הימים הללו חלפו יחד עם גיבורי הגריל אפופי העשן של הפונדקים, פונדק הנמרים, מושיקו לויקו, ורומן עם זקן, מבית דגן  ורוסו מיהודה המכבי."

 כך קוננתי באוזני הד"ר, שהקשיב לי תוך לעיסת דבר מה מהעבר השני של הקו. הוא הפסיק לרגע וניחם אותי בהאי לישנא:

" אסא נותר על כנו בבית דגן, וגם אלברט ביהוד, לא אלמן ישראל ולא אלמנה אשתו של ישראל .

ואז הוסיף אבחנה אמפירית מדיצינית :  "סטייק בפיתה, לבן או לא, כוחו יפה תמיד. ידיד שלי לקה לאחרונה בליבו ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ לבבי.

אלמנתו לעתיד הזעיקה אותי, ביקשה שאבקר אותו בבית החולים, לדרוש בשלומו. בדרך לשם, סרתי למפגש איילון ולאחר שהשבעתי את רעבוני בסטייק בפיתה שכתליה מצופים בטחינה וחומת מגן של חמוצים חוצצת בינה לסטייק, הזמנתי מנה נוספת ארוזה בשקית ניילון ירקרקה, ועליתי למחלקה בה נח השְׁכִיב מְרַע דנן.

מיד משהסתלק הרופא התורן מחדרו התיישב הפציינט על פי הנחייתי במיטה ונעץ שיניו במעדן הארוז בשקית הירקרקה .

אך כילה את הפיתה על קרביה, פלט גרפץ בדציבל שהרעיד וזעזע את המוניטור שאליו היה מחובר, וכל החיוויים שבצג השתנו בבת אחת לְמִקְסַם של בריאות. התעוקה שבחזהו חלפה כלא הייתה.

החלפת החלוק לא ארכה  יותר משתי דקות ויצאנו בריאים ושבעים אל מחוץ בית החולים.

" אפשר לחזור לפונדק איילון?" שאל המאושפז לשעבר, שכמו אחינו ישוע קם כמו נולד מחדש, מקברו.

"יש לי חבר המאושפז  בתל השומר אני רוצה להביא גם לו את התרופה"

 

 פרפרזה על "אנושי אנושי מדי", פרידריך ניטשה *

 

 

 

 

 

 

העולם הלחוץ

מאת  סטפן ליקוק

תרגום אבי גולדברג

משהו קורה, לצערי, לעולם הישן שבו התנהלו חיינו עד כה.

"מאיצים" אותו, את העולם  הישן והרעוע, כולם חשים בכך,  בצורך ל"התייעל" . המשרדים מקדימים להיפתח בשעה שמונה. ארוחת צהריים החפוזה של מיליונרים היא לא יותר מתפוח אדמה אפוי. והבנקאים, הם  כמעט ולא אוכלים דבר. ראש החוג לרפואה באחד המוסדות האקדמיים הידועים  הכריז שיש בכוס חלב מועשר אחת יותר אנרגיה מאשר במשהו אחר. שכחתי מה זה היה אותו משהו אחר. כל זה בסדר גמור. ובכל זאת איכשהו אני מרגיש מחוץ לכל העניין הזה.

החברים שלי מאכזבים אותי. הם פשוט מתפרקים  אחרי חצות. חלקם התחילו לנמנם בחוץ, באוויר הצח, במרפסות ותחת פרגולות. חלקם, אני מבין, רק שוכבים על סורגי עץ פשוטים. הם משכימים קום , נושמים נשימות עמוקות, אפילו טובלים במי קרח, הם ממש מפליאים  אותי באורח חייהם החדש.

 

 

 

 לואיס ומזללת השניצל הגדול

 

אני משוכנע שעבורם השינוי באורח החיים מצוין. אני בטוח  שזה נחוץ אני רק אומר, רק בשקט ובענווה, אל תעשו מזה עניין.

אני נשאר מחוץ למרוץ, אני נשאר מאחור, לא מאיץ.

 

קחו למשל את עניין האלכוהול.

כך לפחות קוראים לו עכשיו. היו ימים שבהם קראנו לו וויסקי בורבון וטום ג'ין, כאשר עצם הגיית שמו של המשקה הייתה חגיגה חושנית. הזמנים הללו חלפו עברו.

לנוזל  המסכן הזה קוראים עכשיו אלכוהול, ואף אחד אינו משמיע ציוץ.

אולי די בצדק, כלומר אני די בטוח בכך. גם אני לא מגן עליו. אלכוהול, אם נשתה כמות מספקת ממנו, קורע את הציפוי החיצוני של הסרעפת, מותיר  את הרקמה, כך הסבירו לי, כאבר חסר תועלת. את זה איני  מכחיש. והוא האלכוהול, חודר, כך  מדווחים לי, למוח. אני לא חולק על כך. זה הופך את רקמת תאי המוח לקציצה. אני מודע לכך,  בעצמי הרגשתי מה שזה עושה לי. הם אומרים לי - ואני מאמין בכך - שאחרי  כוס אחת של אלכוהול, או נגיד וויסקי, סקוץ' וסודה, התפוקה פוחתת בעשרים אחוז. זה דבר נורא. לאחר שלוש כוסות, כך הם , היכולת של השותה למחשבה הגיונית נחצית לשניים. ואחרי כשש כוסות, כוח העבודה פוחת במאה אחוז לפחות. ואתה פשוט יושב שם - בכורסה שלך, במועדון שלך נניח – וגם אם תתאמץ בכל כוחך, לא תחזיר לעצמך את  הרצון לעבוד , לא תוכל להתרכז, לא תהיה מסוגל בכלל לחשוב, תרבוץ בכורסא, זחוח, נסתר למחצה במסך העשן הכחול של הסיגר.

נורא, אין ספק גורלו של  אלכוהול נחרץ; הוא ילך וייעלם. אבל כשאני חושב על כוס סקוץ' לוהט בערב חורפי, או טום קולינס בבוקר קיץ, או ג'ין ריקי ליד מגרש טניס, או כוס בירה על דלפק ליד מסלול באולינג – אני חושב שהלוואי ואיכשהו נוכל גם לאסור את השימוש באלכוהול וגם להמשיך וללגום  בירה, וויסקי וג'ין כמו פעם.

 אבל המשקאות  האלה, כך אומרים, מפריעים לעבודה. הם חייבים להיעלם.

אבל אם נפנה לשאלה הבסיסית יותר של העבודה עצמה. בזמנו כל אחד שנא אותה, העבודה נתפסה כאויב הטבעי של האדם. עכשיו העולם התאהב בה. החברים שלי, אני מגלה, מתאמנים בתרגילי נשימה העמוקה על המרפסת  כי זה גורם להם לעבוד טוב יותר. הם נוסעים לחופשה בת שבוע בווירג'יניה לא להנאתם , אלא בגלל שהם יכולים לעבוד טוב יותר כשהם שבים . כך הם טוענים.  אני מכיר אחד שנועל נעליים ללא שרוכים  הוא יכול לעבוד בהם טוב יותר, ואחר שלובש רק חולצות טריקו כי הוא יכול לעבוד טוב יותר בחולצה רכה. יש הרבה שהיו רותמים עצמם לקולר ורצועת כלבים אם היו חושבים שהם יכולים לתפקד  טוב  יותר.

נגד עצם העבודה עצמה, איני טוען דבר. אבל לפעמים אני תוהה אם אני היחיד בעמדה זו, האם אני האחרון שנותר המתעב אותה ?

אבל זה לא מסתיים בעבודה. כך גם האוכל. אני מודה, כאן ועכשיו, שארוחת הצהריים שאני הכי אוהב - כלומר ארוחת צהריים רגילה, לא ביום חג  - היא סטייק בקר בקוטר שלושים סנטימטר ובעובי חמישה סנטימטרים. אבל האם אני יכול לעבוד לאחר שאכלתי אותו? זה מה ששאלו פעם לפני שנים, אבל היום אני מגלה שכל החברים שלי מתפארים בראוותנות בארוחת הצהריים הדלה שהם אוכלים. אחד אומר לי שלטעמו  כוס חלב ושזיף מיובש היא ארוחה מספקת . אחר אומר שביסקוויט יבש וכוס מים זה כל מה שהמוח צריך כדי לתפקד בבהירות. אחד אוכל צהריים של חלבון  ביצה. אחר אוכל רק את החלמון. נשארו לי רק שני חברים שיכולים לאכול ביצה שלמה בבת אחת.

אני מבין שהפחד שלהם  הוא שאם הם יאכלו יותר מביצה או ביסקוויט הם ירגישו כבדים אחרי ארוחת הצהריים. מה רע  בלהרגיש כבדים, אני לא יודע. באופן אישי, אני נהנה מזה. אין דבר טוב יותר מאשר לשבת אחרי ארוחת צהריים כבדה עם חצי תריסר חברים כבדים, לעשן סיגרים כבדים. אני יודע היטב שזה מושחת. אני רק מודה בכך  שאיני יכול להשלים עם השינוי .לא בעניין העבודה ולא בענייני האוכל והשתייה  ולא בעניין האוויר הצח .

 


 

 

איכשהו התפשטה הדעה כי יחד עם מה שנקרא הכושר הפיזי, הבטן הריקה, הראש צלול כפעמון, ואם אתה גם לא תעשן  ולא תשתה תגלה פתיחות מושלמת למידע . תרצה עובדות – תוכל לקרוא את כל העיתונים במקום רק את הכותרות. תבלע  את כל המאמרים מלאי סטטיסטיקה על אנאלפביתיות ועל הגירה ותתעדכן במספר ספינות הקרב בצי היפני.

אני מכיר כאלה שבאמת קנו את אנציקלופדיה בריטניקה החדשה. מה שכן, הם קוראים! , הם יושבים בלילה כוס מים לצדם וקוראים את האנציקלופדיה. הם אומרים שזה ממש מלא בעובדות. אחרים מבלים את זמנם בקריאת השנתון הסטטיסטי של ארצות הברית (אומרים שהנתונים בו מצוינים) ואת חוקי הקונגרס, ואת רשימת הנשיאים מאז וושינגטון ( זה היה באמת  וושינגטון?)

כך הם מבלים את הערבים שלהם, ומקנחים בתפוח אפוי קר, וישנים בשלג, וצועדים  לעבודה בבוקר, כך הם מספרים לי, בריגוש של בריאות. אין לי ספק שכן. אבל, מבחינתי, אני מודה שאחת ולתמיד יצאתי מזה. אני נשאר מאחור.

 

הוסף לכל השינויים הללו, גם את כל הסכנות המצטרפות לכך, כמו איסור מוחלט על עישון, השוויון המלא לנשים, את שעון הקיץ ואת חובות הנישואים, והדרישה למשאל העם, וחובת האזרח להתעניין בפוליטיקה - ואני מודה שלא אצטער כלל להסתלק מכאן.

אך לפני שאני מתחפף מכאן, נותרה לי תקווה אחת - האיטי.  אני מבין ששם הדברים מאוד שונים. קרבות שוורים, קרבות תרנגולים, קרבות כלבים, בחוצות. אף אחד לא פותח חנות לפני אחת עשרה בבוקר. כולם ישנים אחרי ארוחת הצהריים, והברים נשארים פתוחים כל הלילה. הנישואים אינם אלא קשר מזדמן. למעשה, המצב הכללי של המוסר, כך מספרים לי, כה ירוד בהאיטי כפי שלא היה בעולם מאז תקופתו של הקיסר נרון. אני מצביע עבור  האיטי.

 

 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

המדריך לשחיה

מתוך : סיפורים פשוטים של הצלחה, או איך להצליח בחיים מאת סטפן ליקוק תרגם אבי גולדברג נתחיל במעין משל. לפני שנים רבות, כשהייתי בצוות ההוראה של בית ספר ממלכתי גדול, שכרנו את שירותיו של מדריך שחיה חדש, וב

bottom of page