בשנת 2525
בין עבר לעתיד
אבי גולדברג 16.7.2024
In the year 2525, if man is still aliveIf women can survive, they may findIn the year 3535 Ain't gonna need to tell the truth, tell no lieEverything you think, do and sayIs in the pill you took today
זהו תחילתו של שיר שעמד בשנת 1969 בראש מצעד הפזמונים במשך שבועות בארה"ב ובאנגליה.
העתיד
"בשנת 2525 " הוא שיר דיסטופי המספר על העתיד הצפוי למין האנושי, תוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה והידע המדעי. השיר צופה את דחיקתו של האדם, בן האנוש ממקומו על פני הארץ, מקום שהובטח לו בספר הספרים, ובמידה מסוימת משיב את הארץ למקום בו היתה, לשלב ההיווצרות ההיולי בו טרם השתרבב לו האדם, היצור התבוני, ותפס שליטה בארץ כשהוא דוחק ממנה את האלים המדומיינים.
הדיסטופיה היא זרם אומנותי תרבותי והגותי בפני עצמו, ביטויו בספרות, קולנוע, ובמוזיקה הפופולרית ובפילוסופיה ובביקורת התרבות השיר בשנת 2525 נכתב בשנת 1969 בטרם דרכה רגל אדם על הירח.
באתר songfact מופיע השיר לצד השירים "אוטופיים" מאותה שנה "אקווריוס" – "תנו לשמש לעלות", מהמחזמר "שיער".
היו שסברו כי השיר נכתב בידי מחשב, אך למעשה הייתה זו הבלחה חד פעמית של הצמד זגאר ואוונס, שאף נתנו לו שם נוסף "Exordium & Terminus כלומר תחילה וסוף. אל מול האופוריה האוטופיות, התרוממות הרוח של שנות השישים, של ההיפיס, האוטופיה האישית הנתמכת בסמי הזיה, התעצמות הליברליזם, המהפכה באוניברסיטאות בצרפת, התמיכה העולמית ב"אביב של פראג" הגיח השיר הפסימי בו מתוארת גלולה השולטת במחשבת האדם, ומיתרת את הצורך של בן האנוש לקבל החלטות. שיניים ועיניים הופכים לשרידים מנוונים מכיוון שאין עוד צורך בהם, מכונות הממלאות כל צרכי האדם כך שהגפיים, חסרות שימוש אף הן. תינוקות הן יצירי מעבדה. ולבסוף על האלוהים להחליט אם לא הגיע העת להחריב את יצירתו שהשתבשה.
דיסטופיה מילה חדשה. המונח דיסטופיה נכנס לשפה רק במאה התשע עשרה, האוטופיה אחותה הבכירה והאופטימית, היתה אז כבר כבת שלוש מאות שנים.
השימוש במילה דיסטופיה כתיאור, ניבוי, לאסון עתידי או לחיים בתנאים שלאחר אסון טבע או אסון שנגרם בידי אדם, או במשטר עריצות, החליף ביטויים קודמים כמו "יום הדין", או "אפוקליפסה" "חזון אחרית הימים" שבהם היו גלומות תחזיות נוראיות -- גזירות האל.
הטבע וכן האדם היו כלי שרת בידי האל ,לבוא חשבון עם האנושות שסטתה מתורתו. תאריכי מילניום, קץ הימים, doomsday היו תחזיות של העולם הישן, מיחזקאל הנביא עד נוסטרדמוס, מלחמת גוג ומגוג או בני אור בבני חושך, כולם היו גזירת אל נקם ושילם.
הדיסטופיה, היא "אותה גברת בשינוי אדרת", כלומר גם היא תיאור פואטי או פרוזאי או נבואי של אירוע נורא שישנה את פני העולם, על גורלה העגום של החברה האנושית בעתיד.
הדיסטופיה המודרנית הסיבתיות.
העתיד הדיסטופי אינו גזירה אלוהית. בשלהי המאה התשע עשרה כבר הכריז על " מות האלוהים" ומאז מוטלת עליו האחריות לשלומו של העולם. אין הוא יכול לגלגל עיניו לשמים.
הלך הרוח הפסימי בתחילת המאה העשרים כמו ניבא את מלחמת העולם הראשונה וזוועותיה . זרם הדקדנס בתרבות אירופאית היווה תפאורת רקע אפורה לעתיד שחור נטייה שגברה ביתר שאת לאחר הטבח של מלחמת העולם הראשונה.
הדיסטופיה אחות צעירה לאוטופיה, האוטופיה היא עמדה תרבותית, חברתית אומנותית אופטימית על יכולת העולם והחברה להתנהל בצורה טובה יותר. אחד מהוגיה המרכזיים של האוטופיה במאה העשרים היה ארנסט בלוך שספרו החשוב ביותר הוא "עקרון התקווה" (The Principle of Hope), "
בלוך, יהודי גרמני כתב את האופוס מגנום בשלושה כרכים בארצות הברית, אליה הוכרח לגלות בשל מוצאו. הספר מסכם את האופנים השונים של חיים אנושיים מתוך תקווה ויצירת עתיד חברתי אוטופי.
הדיסטופיה היא תמונת ראי פסימית לאוטופיה בה מרכיב הפחד וההיסוס מהטמון בעתיד מתגבר על התקווה. הדיסטופיה מובעת בהגות, בספרות וביצירות קולנוע ומוזיקה המציירות את קץ הימים או תהליך המוביל אליו, לא בתקווה, אלא בפסימיות נטולת happy end.
ריקוד המוות. (2024, May 11). In Wikipedia. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA
שני זרמי מחשבה המזינים את הפחד החברתי, האחד, בהתייחסות המסתייגת והחשדנית להתפתחות טכנולוגית מואצת שתביא לייתור האדם ותפיסת מקומו על ידי מכונות או תבונה מלאכותית. השני הוא ההבנה שהמסגרת החברתית הדמוקרטית ליברלית אינה חסינה לזרמים חברתיים פוליטיים אפלים שיביאו לאיבוד הדמוקרטיה הליברלית, ובכלל זה ירסקו את ההישגים שהשיגה החברה עד כה/עידן ביטול זכויות הפרט כפי שהוא מוכר לנו קרב ובא, השתלטות של משטרי עריצות חדשים תסיג את האדם לאחור חזרה לשלב של שעבוד .
ההווה המתמשך, הדיסטופיה מטבע הגדרתה –אמורה להתקיים בעתיד כמו בשיר בשנת 2525 או בסרט "מראה שחורה" . למעשה היא נמצאת אתנו כל הזמן ומתממשת כל שניה בקיומנו, ושוקעת בחיק העבר, מפנה מקום לאסון הבא. מביאפרה לצ'רנוביל, מהצונמי בטוהוקו ביפן לסופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס , ממד ההווה והשכחה האנושית המתלווה אליו, מביא לכך שמגפות, מלחמות עולם, רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, הנשק הגרעיני , אושוויץ , התחממות גלובלית, כול אלה אינם יוצרים תגובה החברתית נכונה, והתוצאה אליהן אינה מעשית אלא הפקת תגובה של ייאוש בתיאור דיסטופי את העתיד בצבעים עזים עוד יותר. שרשי העתיד הדיסטופי נמצאים כאן נוכחים , מגשימים את רעותיו כל יום , באפגניסטן, בעזה באוקראינה, בהאיטי, וסודן.
ה"בשורה" על פי אורוול 1984 כבר מאחורינו, את "יום הדין", את המכה הסופית ינחית ד"ר סטרנג'לב בלחיצה על הכפתור האדום.
העבר, מעולם לא היה הקיום האנושי "צפיחית בדבש". פרופסור דויד ונגרו במסה "מעבר לממלכות ולאימפריות" טוען כי התיאור ההיסטורי של התרבות האנושית הוא עיוורון חלקי לקיומם של מיליוני אנשים בתנאי עבדות. קיום שההיסטוריונים של התקופות הקדומות, העדיפו לתאר כהתפתחות חברתית ותרבותית במסגרת פוליטית של ממלכות אדירות, וציירו אותן במכחול וורוד כאתרים של קידמה, תרבות ושגשוג. וכדבריו, בעידן האימפריה הרומית המוקדמת נסחרו בשוק העבדים באי דלוס [ליד מיקונוס] מידי יום עשרת אלפים עבדים ובין שישה לעשרה מיליון עבדים שרתו את אדוניהם בכל רגע נתון ברחבי האימפריה. האם אפשר לכנות את האימפריה כחברה חופשית מתקדמת? לא עבור מיליוני המשועבדים שחיו בה.
או המוות השחור, המגפה שכילתה מיליוני אנשים באירופה של שלהי ימי הביניים, לא המתינה למימוש עתידי. ההיסטוריונים של התרבות מעדיפים לייצג את המוות שכילה כשליש מתושבי אירופה וסין במחול המוות, dance macabre ביטוי ססגוני לזוועותיה. והדיסטופיה המודרנית רק ממחזרת טראומות עבר עושה בהן שימוש בתיאור עתידה של האנושות. ההווה הוא רק תחנת ביניים בין זוועות העבר לעתיד קודר יותר, וההווה נתון בהכחשה מתמדת.
הדיסטופיה המודרנית כשעבוד מרצון , ביטול העבדות הכפויה במאה התשע עשרה הוא הצעד האחרון בהליך חברתי לשחרור הדרגתי של האנושות משעבוד.
כבר במאה השש עשרה תוהה אטיין דה לה בואסי חברו של מונטן:
"כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך סובלים לעיתים תכופות רודַן, שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, ואשר אין ביכולתו להזיק להם יותר מאשר הם מוכנים לשׂאת, ואשר אינו יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לסבול ממנו מאשר להתנגד לו?" [מתוך תרגום לספרו של לה בואסי "על ההשתעבדות" בהוצאת נהר]
על ההבנה כי חלק מרכזי במרכיבי ההשתעבדות לעריצות חברתית טמונים בנשלטים עצמם, כתב אריק פרום הפסיכואנליטיקן היהודי בספרו משנת 1941 "מנוס מחופש".
על פי פרום הגיעה החברה האנושית במאה העשרים למצב חברתי אופטימלי ששחרר אותה מכבלים שהיתה נתונה בהם המהלך כל ההיסטוריה המתועדת. כך אפשר להניח, לשיטתו, השיגה החברה את מטרותיה, האדם הפך לאזרח, וכאזרח הוקנו לו זכויות יסוד והגנה מפני עריצות השלטון.
לנוכח ההשתעבדות של מיליוני גרמנים לשלטון הנאצי החל מ1933 קבע פרום, על פי מיטב ההגות האקזיסטנציאליסטית, כי האדם המודרני שנותר במצבו המשוחרר, נמצא במצב של בדידות קיומית, ניכור ואימה מפני חופש הבחירה שניתן לו עם סילוק משטרים סמכותניים ועריצות הדת, ולכן מתוך עמדה של ייאוש קיומי הוא מפקיר את עצמו שוב במודע ומרצון וזונח את הישגי הדורות הקודמים להביאו אל חופש, אל חיק עריצות מדינית ,לחסות תחת כנפי אב גדול כהיטלר או מוסוליני או פוטין.
הדיסטופיה כמו אחותה הבכירה האוטופיה היא ביטוי תרבותי הגותי פתח מילוט ממצוקות ההווה הכולל גם את סיוט העתיד שיתרחש ב2525.....