כתבה מאת משה גרנות
על "חוף בלי ים" מאת אבי גולדברג
ד"ר משה גרנות
בתחילת דבריי אני מבקש לציין שנהניתי מאוד מהקובץ "חוף בלי ים", בעיקר מפאת ההומור הטוב שבמרבית הקטעים, וגם נהניתי מההפלגה אל עבר הפנטזיה בחלק מהם. בחרתי בכותרת הנ"ל לרשימה הזאת על 53 סיפוריו של אבי גולדברג, משום שהבנתי כי חלק לא מבוטל מסיפורים אלה ראו אור קודם בעיתון "דה מרקר" במדור "סיפור מהחיים". ובכן, מדוע "גם סיפורים מהחיים?" משום שבסגנונות השונים שבהם נכתבו סיפורים אלה יש גם פנטזיה, אבסורד ואף נימה של סוריאליזם, כלומר, לא ממש מהחיים:
בסיפור "חוף בלי ים" לוחמים ישראלים מייבשים את הים, כמו משה רבנו, כדי לעבור לצד המצרי ולאתר עמדת טילים שאמורה להיות מטווחת על ידי מטוסים ישראליים בפרוץ מלחמת ששת הימים; בסיפור "בנימינה" ראשו של היינן הצלבני פיליפ משרלרואה, שנכרת בשנת 1135, משוטט בימינו מעל שמי בנימינה. סיפורים אלה, כאמור, בהחלט מעוררים עניין, אבל הם רחוקים מהריאליזם המצופה מ"סיפור מהחיים". ועוד דבר: לא כל 53 הקטעים ניתן לסווגם כסיפורים, כמו "קריינית ג'י פי אס", "עידוד המחקר הפלילי", "בעמידה". שוב, מדובר בהיגדים מעניינים ומהנים, אבל קשה לסווגם כסיפורים.
מהסיפור "ד"ר ג." אנחנו לומדים כי אימו של הסופר (פולנייה!) רוותה נחת משני בניה: האחד עורך דין (הסופר שלנו) והשני רופא, קום איל פו! בנעוריהם היו שובבים, שברו קופת "דן חסכן" כדי לממן קניית כלבלב ורובה אוויר במטרה להתנכל לציפורים ולחתולים שבנחל מוסררה. כאן המקום להעיר שיש בקובץ שלפנינו תיאורים יפהפיים – ובסיפור שלנו יש תיאור של העזובה של הנחל באותם ימים. גם תיאור המלון הזול בברלין בסיפור "תגמרי, הוא צעק, תגמרי" הוא מלאכת מחשבת.
סגולה נפלאה בקובץ הזה היא, כאמור, נימת ההומור המופיעה כמעט בכל הסיפורים. אביא דוגמאות אחדות: בסיפור "אדם ZARA חוה H&M" מתלונן המחבר על אלוהים כי למרות האכילה מעץ הדעת בני האדם אינם מסוגלים להבדיל בין טוב לרע; כמו כן יש הסבר מדוע האל לא הרג את אדם וחוה כפי שהבטיח – כי אז היה נגמר התנ"ך בפרק ג. העונש איננו גירוש מגן עדן, אלא האובססיה הנשית לבגדים, ומשום כך העבדות של הגבר כדי לממן זאת. בסיפור "עקרונות" המחבר מסביר מדוע כלבים משתינים על גלגלי המכוניות – כי הם מבקשים לבדוק את לחץ האוויר; בסיפור "אחד אחד ובאין רואה" מסופר שהסרטנים אינם מוכנים שחובשי כיפות יאכלו אותם. גם הסיפור "גלגולו של בקבוק" מצחיק, אבל הוא דומה מדי להומורסקה של אפרים קישון על בונבוניירה שחזרה אליו כמתנה עבשה לאחר שנים של "טיול" אצל כל מכריו.
מי איננו מדמיין התעשרות בהפתעה? והסופר שלנו מעניק את הבונוס הזה ביד רחבה: בסיפור "מגרש ליד האופרה" נודע לגיבור גרשון שהוא ירש מגרש של חמישה דונם בארסוף שבצפון תל-אביב; בסיפור "אמריקה אמריקה" זוכה הגיבור צביקה, שכמעט פשט רגל באמריקה, במיליון דולר עם שובו ארצה; ב"שלג 22" מנצל נורמן השחור את חולשתם של הלבנים לא להכניס לשכונתם אחד "שאינו משלהם", ומצליח לסחוט מלבנים באתר סקי מהודר חצי מיליון דולר כפיצוי על כך שהוא מוותר על קניית דירת פאר שם. את החוכמה הזאת הוא למד מהסיטקום "הכול נשאר במשפחה", שם ארצ'י בנקר הגזען היה מוכן לשלם לשחור-עור 2,000 דולר כדי לבטל עסקת נדל"ן בשכונה לבנה. כמו כן הוא למד מג'וזף הלר, מחבר "מלכוד 22", לכן שם הסיפור הוא "שלג 22", כי המלכוד מתרחש באתר סקי; בסיפור "איב מונטאן" הזמר המפורסם מגיע במכונית מפוארת עד לשיכון של אבי המחבר, ומוסר לו מתנה וכרטיסים למופע שלו בהיכל התרבות, וכל זאת, טוען האב, משום שהוא יליד העיר הגדולה לודז', ולא משטייטעל קטנה כמו שאר מקורביו. למעשה הגורם האמיתי להפתעה הוא בן דוד, חייט הצמרת החי בפריז, כי איב מונטאן הוא לקוח שלו.
כזכור, הסופר שלנו עורך דין, וברור שנמצא בין סיפוריו את הנתיבים העקלקלים של עולם המשפט – בסיפור "כמה עולה כשכבודה רעבה?" בעל דירה מבקש סעד משפטי לסלק מדירה שבבעלותו צעירה שפלשה לתוכה בטענת כזב שהיא גרה עם האישה הזקנה, דיירת מוגנת שנפטרה. כיוון שכבוד השופטת הייתה רעבה, ולא היה לה חשק להתעסק עם תיק מייגע כזה, היא הציעה לבעל הדירה לתת לצעירה 10,000 ש"ח כפיצוי. בעל הדירה הסכים אף על פי שמדובר בגזל, כי אחרת היה מבלה שנים בבתי משפט ובהוצאה לפועל. בסיפור "המשפחה – מונולוג" מספרת פקידה במשרד עורכי דין לחברתה את כל הסודות של הלקוחות. השפה של הפקידה בסיפור זה היא מלאכת מחשבת ממש.
הספר מהנה מאוד ומשעשע, ובאמת לא צריך להיות אכפת לקורא שהמחבר איננו מקפיד תמיד על הכללים שחכמי תורת הספרות בדו מליבם.
"חוף בלי ים" מאת אבי גולדברג, 221 עמ'