הרקול פוארה, אגתה כריסטי
אגתה כריסטי הסופרת הצעירה החלה לפרסם את סיפוריה בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה. היא נצמדה לז'אנר שהיה מוכר כבר אז, ובו צמד בלשים גברים במתכונת שרלוק הולמס- ד"ר ווטסון, המתגוררים בבייקר סטריט או כפי שנוסח לראשונה עוד קודם לכן , בצמד הבלשי ,על ידי אדגר אלן פו, "רציחות ברחוב מורג" מתחילת המאה התשע-עשרה: מיסיה אוגוסט דופאן והמספר ידידו בן בלי שם, שעברו להתגורר בדירה אחת בסן ג'רמן בפריז.
הבלש הנבחר לשמש בסיפוריה של אגתה כריסטי היה בעברו קצין המשטרה הבלגית המבריק הרקול פוארו – איש קטן קומה, בעל ראש בתבנית של ביצה ושפם מסתלסל. הבלש האלגנטי, המקפיד על לבושו ונימוסיו, נס מאימת הכיבוש הגרמני של בלגיה במהלך מלחמת העולם הראשונה ועובר להתגורר בלונדון במחיצתו של חברו האנגלי, הקפטן בדימוס ארתור הייסטינגס.
מסקרנת יותר היא בחירת שמו של הבלש, גיבור ההרפתקאות הבלשיות, שהפך את אגתה כריסטי לסופרת הנקראות ביותר בעולם מאז ומעולם. אין ספק ששמו של האיש המבריק שנבחר לפצח פרשיות רצח ותעלומות שוד, לסייע בידי ממשלות ולהציל "תיקים אבודים" אינו אקראי. שום דבר אינו אקראי אצל סופרת בלשים מצליחה כמו אגתה כריסטי. לשם המשפחה של הבלש אין משמעות אך המצלול הוא כשל כרישה בצרפתית.
.poirot נשמע בדיוק כמו poireau כרישה בצרפתית כך, השפה שבה נקר שמו הפרטי של הבלש הוא שמו של Hercule הגיבור מהמיתולוגיה היוונית; הרקולס. נראה שההומור האנגלי הדק, השפיע על בחירת שמו הפרטי של הבלש נמוך הקומה המקריח, שם של שרירן חסון מיתולוגי העשוי ללא חת. הענקתו של השם הרקולס לבלש הקטן הרחוק משימוש בכוח פיזי בפתרון תעלומות, האיש שהוא "בלש כורסא", שכוחו בתאי מוחו, בא לאזן מן הסתם את הכרישה, הדומה בצלילו לשם משפחתו. כריסטי אינה מבהירה עד תום את הרקע שממנו מגיע הבלש פוארו, ומדי פעם בסיפורים הקצרים, בנובלות ובספרים משתרבב משפט הקשור לעברו של פוארו ועל קשריו ומעמדו בבלגיה לפני שעבר ללונדון. אך דבר לא יכול היה לפענח את מסתוריות בחירת שמו. רק לאחר שנות כתיבה רבות, בסוף שנות השלושים של המאה שעברה, מפרסמת כריסטי סדרת סיפורים קצרים ייחודית בכיכובו של הרקול פוארו, הבלש שכבר זכה לתהילה ולפרסום בכל העולם ושספרי הבלשים כמו "הרצח על הנילוס" (1937) ו"רצח באוריינט אקספרס" (1934) הקנו לו, להרקול פוארו, העומד במרכזם, מעמד והכרה כמו לשרלוק הולמס. רק אז בדיעבד נותנת אגתה כריסטי, לאחר שנות כתיבה רבות, משמעות לשמו האניגמטי של גיבור ספריה קטן הקומה, בקובץ סיפוריה הקצרים הנקרא "המטלות של הרקולס". סיפורים אלה כקודמיהם זוכים להכרה חובקת תבל של קוראים הצמאים לעוד ועוד סיפורים מפרי עטה. בקובץ סיפורים זה היא קושרת בין הרקול הבלגי הקטן להרקולס
המיתולוגי.
כידוע, הוטלו על הרקולס הגיבור היווני, עשר מטלות קשות מהן כמותן ולאחר מכן עוד שתיים, יחד אלו שתים-עשרה מטלות שביצוען נמשך שנים רבות, והרקולס הצליח לבצען על אף הקשיים הרבים שנערמו בדרכו שנים-עשר הסיפורים שכל אחד מהם נקרא על שם אחת מהמטלות שהוטלו על הרקולס המיתולוגי, שהם סיפורי גבורתו. פתרון משימות הדורשות מאמצים, כוח ודמיון על-אנושי שרק הרקולס יכול היה לעמוד בהן, מוטלות על הבלש הקטן הרקול פוארו.
כל אחד מהסיפורים בספרה מקבל את שם האגדה המיתולוגית. "האריה מנאמה", "ההידרה מלרנה", "ניקוי רפתות אוגיאס" וכך הלאה, הופכים בתפנית וירטואוזית לסיפורי בלש שכתבה כריסטי, ובהם תעלומות שרק הרקול הבלגי הקטן יכול לפתור.
הנה כך נסגר מעגל התעלומה שאפפה את השם של גיבור ספריה של כריסטי, בכתיבה מאוחרת הנותנת לו משמעות. באשר למה שנשמע כמו כרישה בצרפתית – לשם כך נצטרך כנראה להמתין לפענוח בלשי של חוקר תרבות.
שוד שטרי חוב במיליון דולר
אגאתה כריסטי 1924
"הרבה מקרי שוד של אגרות חוב אירעו לאחרונה!" הערתי בוקר אחד, מניח הצידה את העיתון. "פוארו, עדיף כבר לשכוח מעיסוק בפענוח פשעים, ובמקום זאת לעבור לצד של מבצעי הפשעים! "
"אתה על - איך אומרים זאת ?- מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז ,על מסלול ההתעשרות במהירות ?" Mon ami אה'
"טוב אז תגיד אתה משהו על המכה האחרונה של שוד אגרות החוב מסדרת "החירות" בשווי כולל של מיליון דולר, הליברטי בונדס ,שהבנק הלונדון- סקוטי שיגר לניו יורק, ונעלמו בצורה כל כך מדהימה מעל סיפון האולימפיה."
אלמלי מחלת הים שלי והקושי ליישם את שיטת החקירה המצוינת כל כך של לאוורגייר בשעות הספורות שבהן חוצות אוניות את התעלה, הייתי שמח להפליג בעצמי על אחת מאותן אוניות הנוסעים הגדולות ", מלמל פוארו כמתוך חלום.
"אכן כן ," אמרתי בהתלהבות. "חלקן הן ארמונות צפים, כליל השלמות ממש, ובהן בריכות שחייה, טרקלינים, מסעדה, ומגרשי דקלים* באמת, קשה להאמין שאתה מפליג בים".
*אטריום גדול, בדרך כלל במלונות יוקרתיים, שבו מתקיימים אירועים, ובמיוחד נשפי ריקודים ,הם נקראים כך בשל עציצי הדקלים הענקים המוצבים בהם.
"כשלעצמי, אני תמיד יודע מתי אני משייט על פני המים," אמר פוארו בעצב.
"וכל אביזרי התפאורה שאתה מפזר כאן , לא עושים לי דבר, אבל, ידידי, אפשר לתאר לעצמנו לרגע את אותם הגאונים המפליגים בהן בעילום שם! שם על סיפון הארמונות הצפים האלה, כפי שאתה מכנה אותם בצדק, אפשר יהיה לפגוש את האצולה של הפשע, את החברה הגבוהה של עולם הפשע!"
צחקתי.
"אז זו מידת ההתלהבות שלך מעניין השייט, היית רוצה רק להשתתף בדו קרב חרבות עם האיש שגנב את אגרות החוב החירות?"
ברגע זה נכנסה בעלת הבית וקטעה את שיחתנו.
"גברת צעירה רוצה לפגוש אותך, מר פוארו. הנה הכרטיס הביקור שלה."
הכרטיס נשא את השם : "מיס אסמה פרקוהר" ופוארו, לאחר שצלל מתחת לשולחן כדי לאסוף מספר פירורי לחם תועים, והכניס אותם בזהירות לסל פסולת הנייר, הנהן לבעלת הבית, נתן את הסכמתו לפגוש אותה.
לא חלפה אלא דקה ואחת הבחורות המקסימות ביותר שראיתי אי פעם הוכנסה לחדר. היא נראתה כבת עשרים חמש, עיניה חומות גדולות וגזרתה מושלמת.
היא הייתה לבושה היטב והתנהלה בצורה מושלמת.
"שבי, בבקשה, מדמואזל. זה חברי הקפטן הייסטינגס, העוזר לי בפתרון הבעיות הקטנות המובאות בפני."
"אני חוששת שהפעם מדובר בבעיה גדולה, זו שהבאתי לך היום, מסייה פוארו," השיבה הנערה, קדה קידה נעימה כלפי בעודה מתיישבת.
"אני מעזה להניח שקראת על כך בעיתונים, אני מתכוונת לגניבת אגרות החופש מהאנייה אולימפיה."
תדהמה מסוימת ודאי ניכרה על פניו של פוארו, כי היא המשיכה בדבריה במהירות: "אתה ללא ספק שואל את עצמך מה לה ולמוסד מכובד כמו הבנק הלונדון סקוטי . במובן מסוים שום דבר, במובן אחר הכל. אתה מבין, מסייה פוארו, אני מאורסת למר פיליפ רידג'ווי."
"אהה! ומר פיליפ רידג'ווי הוא...."
"היה אחראי על איגרות החוב כשהן נגנבו. כמובן שאף אשמה של ממש יכולה להיקשר אליו, זו לא הייתה אשמתו בשום צורה. אף על פי כן, הוא חצי מבולבל מהעניין, כי דודו, כך אני יודעת, מתעקש להעלות את עניין הרשלנות שלו כאשר האגרות היו ברשותו. זו פגיעה נוראית בקריירה שלו".
"מי הוא הדוד שלו?"
"מר ואואסור, מנכ"ל משותף של הבנק הלונדון סקוטי."
"אולי מיס פרקוהר, תספרי לי את כל הסיפור מתחילתו ?"
"טוב מאוד. כפי שאתם יודעים, הבנק רצה להאריך את האשראי שלו בארצות הברית, ולשם כך הוחלט לשלוח יותר ממיליון דולר בדרך של העברת אגרות חוב מסדרת החופש לניו יורק. מר ואואסור בחר לשם כך באחיינו, אשר כיהן במשרת אמון בבנק במשך שנים רבות והיה בקי בכל פרטי התנהלות הבנק בניו יורק, לבצע את השליחות.האולימפיה הפליגה מליברפול ב-23 לחודש, ואגרות החוב הועברו לפיליפ בבוקרו של אותו יום על ידי מר ואואסור ומר שאו, שני המנהלים הכלליים המשותפים של הבנק הלונדון- סקוטי. הם נמנו , נארזו בצרור ונאטמו בנוכחותו, ואז הוא הטמין את החבילה מיד במזוודה שלי."
"מזוודה עם מנעול רגיל?"
"לא, מר שאו התעקש על כך כי מנעול עם מנגנון יחודי יותקן ויותאם למזוודה.
פיליפ, כמו שאמרתי, הניח את החבילה האטומה עם השטרות בתחתית מזוודת המטען שלו . והשטרות נגנבו רק מספר שעות לפני שהגיע לנמל ניו יורק.
חיפוש קפדני אחר האגרות התבצע בספינה כולה, אך ללא תוצאות . נראה שהאגרות פשוט "התאדו להן באוויר הדליל ".
פוארו העווה את פניו.
"אבל הם לא נעלמו לחלוטין, שכן אני מבין שהן נמכרו בחבילות קטנות בתוך חצי שעה משעת העגינה של האולימפיה בניו יורק! ובכן, ללא ספק הצעד הבא שלי יהיה מפגש עם מר רידג'ווי."
"עמדתי להציע לך לסעוד איתי ארוחת צהריים ב'גבינת צ'שייר'. פיליפ יהיה שם. הוא פוגש אותי, אבל הוא עדיין לא יודע שהתייעצתי אתך בשמו."
הסכמנו להצעתה זו מיד , ויצאנו לשם במונית. מר פיליפ רידג'ווי הגיע למסעדה לפנינו, ונראה קצת מופתע לראות את ארוסתו מגיעה עם שני גברים זרים. הוא היה גבר צעיר נאה, גבוה מטופח עם קווצות שיער מאפיר בצדעיו , אם כי הוא לא יכול היה להיות מבוגר מבן שלושים.
פרקוהר ניגשה אליו והניחה ידה על זרועו. "אתה חייב לסלוח על כך שמיהרתי לפעול מבלי להוועץ בך, פיליפ", היא אמרה.
"הרשה לי להציג בפניך את מר הרקול פוארו, שבטח שמעת את שמו לעתים קרובות, וחברו, קפטן הייסטינגס".
רידג'ווי נראה דהום לחלוטין . "כמובן ששמעתי עליך, מסייה פוארו," אמר בעודם לוחצים ידיים. "אבל לא היה לי מושג שאסמה חשבה להוועץ בך אודות הצרות שלי, שלנו."
"חששתי שלא תתיר לי לעשות את זה, פיליפ," אמרה מיס פרקוהר בענווה
"אם כך דאגת להיות בצד הבטוח," הוא ציין בחיוך. "
"אני מקווה שמסייה פוארו יוכל להאיר את עינינו באשר לתשבץ יוצא הדופן הזה, אני מודה בכנות כי אני כמעט יוצא מדעתי מרוב דאגה וחרדה על אשר אירע ."
ואכן, פניו נראו מכורכמות ונפולות והפגינו בבירור את המתח בו הוא שרוי.
"טוב , טוב," אמר פוארו. "הבה נסעד ארוחת צהריים, ובשעת הארוחה נסער את מוחותינו ונראה מה ניתן לעשות בנדון. אני רוצה לשמוע את הסיפור של מר רידג'ווי מסופר במו פיו.
בזמן ששיבחנו את האומצה המצוינת ופשטידת הכליות המוגשת במסעדה, פיליפ רידג'ווי סיפר על השתלשלות האירועים שהובילו להיעלמות אגרות החוב. הדברים שלו התאימו לאלו שמיס פרקוהר סיפרה בכל פרט ופרט. כשהוא סיים את דבריו, לקח פוארו את קצה החוט של השתלשלות האירועים ושאל:
"איך בדיוק נודע לך כי אגרות החוב נגנבו, מר רידג'ווי?"
האחרון צחק צחוק מריר.
"הדבר הזה הוטח בפני, מסייה פוארו. לא יכולתי לפספס את זה. המזוודה שלי שהיתה מתחת למיטה נשלפה בחלקה משם , וסימני פריצה ושריטות היו בכל מקום בו הם ניסו לפרוץ את המנעול.
"אבל הבנתי שהמנעול נפתח בסופו של דבר בעזרת מפתח?"
"אכן כן. הם ניסו לפרוץ את המנעול ללא הצלחה, ובסופו של דבר, הם מן הסתם פתחו אותו בדרך זו או אחרת."
"מוזר," אמר פוארו, עיניו התחילו לרצד באור הירוק שהכרתי היטב.
"מוזר מאוד, הם מבזבזים הרבה מאוד זמן בניסיון לפרוץ את המנעול , ואז
"sapristi! הם מגלים שיש ברשותם את המפתח כל הזמ
"כי כל אחד מהמנעולים הוא ייחודי." אמר פיליפ.
"זו בדיוק הסיבה שלא יכול להיות שהיה להם מפתח. כי אף פעם לא נפרדתי ממנו לא ביום ולא בלילה."
"אתה בטוח בכך?"
"אני יכול להישבע על כך, וחוץ מזה, אם היה להם את המפתח או אם הם שיכפלו מפתח, מדוע היו צריכים לבזבז זמן לפרוץ את המנעול הבלתי ניתן לפריצה?"
"אה! זו בדיוק השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו! אני מעז לנבא שהפתרון, אם אי פעם נמצא אותו, יהיה תלוי בעובדה המוזרה הזו. אני מתחנן בפניך לא להיפגע אם אשאל אותך עוד שאלה אחת: האם אתה בטוח לחלוטין שלא השארת את המזוודה לא נעולה?" פיליפ רידג'ווי רק הביט בו, ופניו של פוארו החוו מחווה של התנצלות.
"אה, אבל הדברים האלה יכולים להתרחש, אני אומר לך זאת מניסיוני! אם כך איגרות החוב נגנבו מהמזוודה. מה הגנב עשה איתן ? איך הוא הצליח להעביר אותן לחוף?"
"אה!" זעק רידג'ווי. "זה בדיוק העניין. איך? ההודעה בדבר השוד הועברה לרשויות המכס באלחוט, וכל נוסע שירד מהספינה נסרק במברשת שיניים!"
"ואגרות החוב, כך אני מבין, היוו חבילה מגושמת לא כן?"
"אין ספק שהן היו חבילה בעלת נפח. הן בקושי יכולות היו להיות מוסתרות על האנייה- ובכל מקרה אנחנו יודעים שהן לא הוחבאו באנייה, אלא הוצעו למכירה בתוך חצי שעה מהגעתה של האולימפיה לנמל, הרבה לפני ששגרתי את המברקים ואת מספרי האגרות. סוחר ני"ע אחד, נשבע בפני שהוא קנה כמה מהן עוד לפני שהאולימפיה נכנסה לנמל. אבל אתה הרי לא יכול "אותן באמצעות קשר אלחוטי,"
" כמובן שלא באמצעות קשר אלחוטי אבל האם ספינת ניווט או גרר לא שטה בצמוד לאוניה?"
" רק סירות הניווט של הנמל. וגם זה התרחש רק לאחר שניתן אות האזעקה ,כאשר כל הגורמים הרשמיים היו על המשמר. צפיתי בעצמי בכך להשגיח שהן לא תועברנה למישהו בדרך זו. אלוהים, מסייה פוארו, הדבר הזה ישגע אותי! אנשים מתחילים לרכל שאני גנבתי אותן בעצמי."
"ובנוסף גם ערכו עליך חיפוש כשירדת מהאוניה, נכון?" שאל פוארו בעדינות.
"כן". הצעיר בהה בו בצורה תמוהה.
"אינך יורד לסוף דעתי, אני רואה," אמר פוארו ,חיוך מסתורי מסתמן על פניו. "עכשיו ברצוני לעשות כמה בירורים בבנק."
רידג'ווי הוציא כרטיס ביקור ושרבט עליו מספר מילים.
" הגש את הכרטיס בכניסה למשרדי הבנק והדוד שלי יקבל אותך מיד".
פוארו הודה לו, נפרד לשלום ממיס פרקוהר, ויחד יצאנו לרחוב ת'רדנידל ,למשרדו הראשי של הבנק הלונדון סקוטי.
בהציגנו את הכרטיס של רידג'ווי הובלנו דרך מבוך של דלפקים ושולחנות, עקפנו את הקופאים המפקידים כספים וקופאים הפורעים המחאות ומשלמים. עד הגיענו למשרד קטן בקומה הראשונה בו קיבלו את פנינו המנהלים הכלליים המשותפים של הבנק. הם היו שני ג'נטלמנים חמורי סבר , ששערם האפיר בשנות שירותם בבנק. למר ואואסור היה זקן לבן קצר, מר שאו היה מגולח למשעי.
"אני מבין שאתה בלש פרטי בלבד?" אמר מר ואואסור.
"אכן כן , אכן כן "
"הבנק העביר את החקירה הרשמית לידי הסקוטלנד יארד כמובן. המפקח מק'ניל אחראי על תיק החקירה.
אני משוכנע שהוא קצין מוכשר מאוד."
"אני בטוח בזה," אמר פוארו בנימוס.
"אם תרשה לי כמה שאלות, בשמו של האחיין שלך? לגבי המנעול הזה, מי הזמין אותו ?"
"הזמנתי אותו בעצמי," אמר מר שאו.
"לא הייתי סומך על אף פקיד בבנק בעניין. באשר למפתחות, למר רידג'ווי היה אחד, והשניים הנוספים מוחזקים על ידי עמיתי ועל ידי ".
"ולאף פקיד לא הייתה גישה אליהם?"
מר שאו פנה במבט שואל אל עבר מר ואואסור.
"אני חושב שאני צודק באומרי שהם נשארו בכספת שבה הפקדנו אותם ב -23 לחודש, עמיתי חלה לצערי לפני שבועיים – למעשה בו ביום בו פיליפ הפליג . הוא רק עתה התאושש."
השיב מר ואואסור.
"ברונכיטיס חמורה היא לא בדיחה לאדם בגילי," אמר מר שאו בהבעה של צער.
"אבל אני חושש שמר ואואסור נשא בנטל העבודה הקשה שהיתה כרוכה בהיעדרי, במיוחד עם ההתפתחות הבלתי צפויה הזו שמעפילה על כל העניינים".
פוארו שאל עוד כמה שאלות. הבנתי שהוא משתדל לאמוד את מידת הקרבה המדויקת בין הדוד לאחיין. תשובותיו של מר ואואסור היו קצרות ומדויקות. אחיינו היה פקיד מהימן של הבנק, לא היו לו חובות או קשיים כספיים שהוא דודו, יודע עליהם. הוא מונה וביצע משימות דומות בעבר. לבסוף נפרדנו מהם בנימוס.
"אני מאוכזב," אמר פוארו כשיצאנו לרחוב."
"קיווית להוציא עוד משהו משני זקנים מפוטמים הללו"
"זו לא צורתם החיצונית שמאכזבת אותי, מון אמי. אני לא מצפה למצוא בבנק, מנהל, איש כספים נלהב בעל מבט נוקב כשל נשר". דמות המופיעה ברומנים החביבים עליך.
לא, אני מאוכזב מעצם המקרה –הוא קל מדי לפיצוח !"
"קל?" "כן, אינך סבור שהוא פשוט למדי, שזה כמעט ילדותי?"
אם כך אתה יודע מי גנב את איגרות החוב?"
"אני יודע."
"אבל אז – אנחנו חייבים – למה – "
"אל תבלבל ואל תתבלבל בעצמך, הייסטינגס. אנחנו לא הולכים לנקוט בכול צעד כרגע."
"אבל למה? למה אתה מחכה?"
"לאולימפיה. היא אמורה לחזור מניו יורק ביום שלישי."
"אבל אם אתה יודע מי גנב את איגרות החוב, למה לחכות? הוא עלול לברוח."
"לאן ,לאי במימי הדרום שעמו אין הסכם הסגרה? לא, מון אמי, הוא יבין כי, eh bien החיים שם לא יהיו לטעמו. באשר לסיבה שבגללה אני ממתין –לאינטליגנציה ולהגיון של הרקול פוארו המקרה ברור לחלוטין, אך לטובת אחרים, שלא בורכו בהגיון על ידי האל הטוב – כמו המפקח מק'ניל, למשל – יהיה צורך גם לעשות כמה בירורים כדי לקבוע את העובדות. אדם צריך להתחשב באלה הפחות מוכשרים ממנו.
"אלוהים אדירים, פוארו! אתה יודע, הייתי משלם סכום ניכר של כסף כדי לראות אותך לפחות פעם אחת עושה מעצמך אדיוט. רק לשם שינוי.
אתה כל כך מבולבל !"
"אל תעצבן את עצמך, הייסטינגס. באמת, לפעמים אני מבחין שאתה כמעט מתעב אותי! אבוי, אתה מעניש אותי בשל חטא ההתנשאות שבי!" האיש הקטן ניפח את החזה שלו, ונאנח בצורה כל כך מגוחכת שנאלצתי לצחוק"
אור ליום שלישי מצאנו את עצמנו נוסעים במהירות בקרון המחלקה הראשונה של חברת הרכבות ל.נ.ר.וו בדרכנו לליברפול. פוארו התעקש שלא להבהיר את חשדותיו ושלא לפזר את הערפל באשר למטרת הנסיעה.
הוא הסתפק בהבעת הפתעה על פניו ,מעצם העובדה שאני לא הייתי מוכשר באותה מידה כמותו לתפוס את עובדות התעלומה.
אני סירבתי להיגרר לוויכוח ,והותרתי את סקרנותי מתחת למסווה של אדישות מדומה . בהגיענו למזח שלצידו עגנה האנייה בעלת הממדים המרשימים, המיועדת לשייט טרנסאטלנטי, הפך פוארו לנמרץ ועירנו. החלנו לתשאל ארבעה מהדיילים המשרתים על סיפון האנייה, וגם בתשאול של חברו של פוארו שחצה את האוקיאנוס לניו יורק בהפלגה של ה-23 לחודש.
מהחקירות שבצענו הסתבר כי אדון מבוגר, מרכיב משקפיים. נכה , כבד מידות , שבקושי יצא מתאו 24 ג כעת השייט. שתיאורו התאים לאחד, אדון בשם ונטור שתאו היה צמוד לתאו של פיליפ רידג'ווי. למרות שלא יכולתי להבין כיצד פוארו הסיק את קיומו של מר ונטור ואת הופעתו האישית, התרגשתי מאוד.
"תגיד " קראתי בהתרגשות "האם האדון הזה היה אחד הראשונים שירדו מהאנייה כשעגנתם בניו יורק?"
הדייל הניד בראשו בשלילה.
"לא, אדוני, הוא היה אחד האחרונים שעזב את האנייה".
פרשתי, זה הספיק עבורי, וראיתי את פוארו מגחך לעברי. הוא הודה לדייל, שטר כסף החליף ידיים, סיימנו ויצאנו לדרכנו.
"הכל טוב ויפה" הערתי להוט להראות את חכמתי, "אבל התשובה האחרונה של הדייל בטח פגעה בתיאוריה היקרה שלך, אתה יכול להמשיך לגחך כרצונך פוארו".
"כרגיל, אתה לא רואה כלום, הייסטינגס. התשובה האחרונה, להיפך, היא אבן הראשה באימות התיאוריה שלי."
הרמתי את ידיי בייאוש.
"אני נכנע "
• • • • • • •
כשהיינו שוב ברכבת, הפעם נוסעים במהירות חזרה לכיוון לונדון, היה פוארו עסוק בכתיבה. לאחר מספר דקות משסיים הכניס את אשר כתב למעטפה ואטם אותה. "זה עבור המפקח הטוב מק'ניל. נשאיר את זה בסקוטלנד יארד כבדרך אגב, ולאחר מכן נמשיך ל"מסעדת המפגש", ביקשתי ממיס אסמה פרקוהר לכבד אותנו בנוכחותה ולסעוד אתנו שם."
"מה עם רידג'ווי?"
"מה איתו?" שאל פוארו ניצוץ שובב התנוצץ בעיניו.
"כלומר, אתה בוודאי לא חושב - אתה לא יכול - "
"חוסר עקביות שלך, הייסטינגס, גוברת עליך שוב ושוב. למען האמת, חשבתי לעצמי שאם רידג'ווי היה הגנב – מה שהיה אפשרי לחלוטין – המקרה היה יכול להיות מקסים. זו הייתה חתיכת עבודה שיטתית מסודרת לפצח אותה"
"אבל זה לא היה מקסים כל כך עבור מיס פרקוהר"
"אולי אתה צודק. לכן הכל לטובה. עכשיו, הייסטינגס, אני מציע שנסקור את עובדות המקרה. אני רואה שאתה מת לעשות זאת. החבילה האטומה ובה כביכול האגרות הוצאה מהמזוודה ונעלמת, כפי שמיס פרקוהר מנסחת זאת, "מתמוססת באוויר הדליל" . אנו נבטל את תיאוריית ההעלמות באוויר, שאינה מעשית בשלב זה נוכח אי היכולת של מדע לאמת כי דברים נעלמים באוויר, ונשקול מה יכול היה להיות גורלה.
"כל אחד מהנחקרים טוען על חוסר האפשרות של הברחתה ליבשה"
" כן, אבל אנחנו יודעים - "
"אתה אולי יודע, הייסטינגס. אני לא. אני בדעה שמכיוון שזה נראה בלתי אפשרי , זה היה בלתי אפשרי. שתי אפשרויות נותרו פתוחות.
אחת שהיא, המעטפה, הוסתרה באנייה – גם זו אפשרות די קשה ליישום – או לחלופין שהיא נזרקה למים."
"אטומה בפקק, אתה מתכוון?"
"ללא פקק".
בהיתי.
"אבל אם איגרות החוב היו נזרקות למים כך , הן לא היו נמכרות בניו יורק."
"אני מעריץ את המוח ההגיוני שלך, הייסטינגס. האג"ח אכן נמכרו בניו יורק, ולכן אין זה ייתכן שהן הושלכו למים. אתה רואה לאן זה מוביל אותנו?" "למקום בו היינו כשהתחלנו בחקירה".“
" Jamais de la vie!
אם החבילה הייתה נזרקת למים, ובאותה עת האג"ח נמכרו בניו יורק, החבילה לא הייתה יכולה להכיל את איגרות החוב. האם קיימות ראיות לכך שהחבילה אכן הכילה את איגרות החוב? זכור, מר רידג'ווי מעולם לא פתח אותה מרגע שהונחה בידיו בלונדון."
"כן, אבל אז-"
פוארו הניף את ידו -
"הרשו לי להמשיך. הפעם האחרונה שבה נראות איגרות החוב כאגרות חוב, היא במשרדי בנק לונדון-סקוטלנד בבוקר ה-23 לחודש. הם שבות ומופיעות בניו יורק, חצי שעה אחרי שהאולימפיה נכנסת לנמל, ולדברי אדם אחד, שאף אחד אינו מקשיב לדבריו, למעשה עוד בטרם היא עוגנת. נניח לצורך הדיון אם כן, שהאגרות מעולם לא הפליגו באולימפיה לניו יורק? האם יש דרך אחרת בה היו יכולות להגיע לניו יורק? כן. באנייה ”הענקית", ספינה מהירה זו מפליגה לניו יורק מנמל סאוט'המפטון באותו היום בו הפליגה האולימפיה, אלא שהענקית מחזיקה בשיא המהירות בחציית האוקיינוס האטלנטי. אם אכן האגרות היו משוגרות בענקית, איגרות החוב היו מגיעות לניו יורק יום לפני היום בו הגיעה האולימפיה. הכל ברור, המקרה מתחיל להתבהר. החבילה האטומה ששוגרה באמצעות פיליפ הייתה רק דֶּמֶה.
ורגע החלפתה חייב היה להיות במשרדי בבנק. זה היה עניין קל עבור כל אחד משלושת האנשים הנוכחים באותו מעמד להכין חבילת דמה
ניתן היה להחליף את המקוריות, ולשגר אותן, Très bien, במקום ולהכניסן את איגרות החוב באנייה אחרת. כך שיום קודם תגענה האגרות לבורסה בניו יורק, עם הוראות מכירה ברגע שהאולימפיה תעגון בניו יורק.
"אבל מישהו היה חייב להפליג על האולימפיה לניו יורק ולביים את מקרה השוד."
אבל מדוע?
"כדי לביים שוד, מכיוון שאם רידג'ווי היה רק פותח במקרה את החבילה בה נארזו אגרות החוב והיה מוצא בה רק ניירות, החשד היה נופל מיד על מישהו בלונדון. לא, האיש שבאנייה, בתא הסמוך הוא שעשה את עבודת הרמייה , הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לפרוץ את המנעול בצורה בולטת בכדי למשוך תשומת לב מידית לשוד, אך באמת הוא פותח את המזוודה במפתח משוכפל. הוא זורק את החבילה לים ומחכה עד שיהיה האחרון לעזוב את האנייה. באופן טבעי הוא מרכיב משקפיים כדי להסתיר את עיניו, והוא נראה כנכה מכיוון שהוא לא רוצה להסתכן במפגש עם רידג'ווי. הוא יורד לחוף בניו יורק וחוזר ללונדון באנייה הראשונה הזמינה.
"אבל מי - מי הוא היה?"
"האיש שהיה בידו מפתח נוסף, האיש שהזמין את המנעול מלכתחילה, זה שלא היה מרותק למיטתו בהתקף ברונכיטיס חמור כאן באנגליה.
האיש הזקן השמן מר שאו! פעמים הפושעים מסתתרים במקומות Enfin
הגבוהים, ידידי.
אה, הנה פתרנו את הבעיה . מדמואזל, הצלחתי! את מרשה?"
ובקלילות, נישק פוארו את הבחורה הנדהמת בקלילות על כל אחת מלחייה.