תשומת הלב הציבורית מתמקדת לאחרונה ב"מגזר", ביטוי משונה, תווית לחברה הערבית החיה במדינת ישראל. במשך שנים נדחקה הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית למגירה וקוטלגה במדור סוציולוגיה. מקרי הרצח בחברה הערבית אובחנו כמנהגים שמקורם במסורת שבטית – "שמירה על כבוד משפחה" או "נקמת דם", ועל כן אין לראות בהם פשיעה של ממש. לאחר מכן כבר היה קשה להכיל את הרצח כשהוא יצא מחיק החמולה וכלל "חיסול חשבונות בין עבריינים ערבים" או "פיגוע לאומני".
אך הציבור הישראלי העדיף לאבחן את הרצח בחברה הערבית בשונה מהרצח בחברה היהודית. שהרי רצח בנות זוג יהודיות אינו על רקע "כבוד המשפחה" וחיסול חשבונות בחולון ונתניה אינם סכסוכים בין עבריינים ערבים, והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה ורצח רבין אינם על רקע לאומני או פוליטי כפי שהם אצל הערבים… ניחא.
רצח הוא רצח. החברה הערבית הכפרית משתנה. הכפרים הפכו לערים, החברה הערבית שוב חזרה למקום שהייתה בו בעידן שלפני הקמת מדינת ישראל, חברה שיש בה גם מרכזים עירוניים, והפשע כידוע פורח דווקא בריכוזים אורבניים. האנונימיות של תושבי הכרך מקלה על האדם לבצע את מעשה הרצח. הספרות של המאה ה-19 נתנה ביטוי להתפתחות הרצח יד ביד עם הפיכת הערים הקטנות הציוריות באירופה לכרכים, למטרופולין. סיפורו של אדגר אלן פו "איש ההמון" הוא הפרדיגמה שעליה מתבססים סיפורי הפשע בכרך הגדול. הסוגה הספרותית הזאת החלה לפרוח ב-19, ותחילתה בדיווחים דרמטיים "צהובים" בעיתונות, עוד בטרם צץ ג'ק המרטש והטיל חיתתו על לונדון בעודו מעלה את תפוצת העיתונים שם לשמיים. רוברט לואיס סטיבנסון כתב את הסיפור "מרקהיים" על רצח בדם קר של סוחר עתיקות בלונדון הקרה בערב חג המולד, סתם כך.
ייצוג הרצח בספרות הפך את המעשה הפלילי לנושא נחשק. ספרי מתח ובלש עמוסי גוויות הם בידור, קריאה של "ניקוי ראש", "ספרי טיסה". האם במהלך השנים עברה החברה המערבית תהליך שנראה כמעט בלתי אפשרי לפני תחילת המאה ה-19, תהליך שסופו בשאיבת הנאה וסיפוק מדיווחים על פשע, ויותר מכך, מעיבודו של הרצח לספרות, לקולנוע, לבידור?
ובכן, נזכיר נשכחות: כל הבלבול המוסרי החל כבר אצל זה שהכתיב את התנ"ך. קין הצמחוני הראשון דפק באבן את ראשו של הבל אחיו, רצח בתוך המשפחה. וכיצד העניש אותו השופט העליון? במקום להעלות אותו על כיסא חשמלי, כך שלאנושות יהיה ברור שאסור לרצוח, שלח אותו לנדוד במסע עולמי. את תשומת הלב לתהליך זה של ערעור הפן המוסרי בספרות והתייחסות שונה לרצח הביא לראשונה הסופר תומאס דה קווינסי, במסה סאטירית שנשלחה לכתב העת "בלאקווד" ב-1827 ובהמשך בשתי רשימות נוספות שהתפרסמו במהלך השנים.
המסה "על רצח הנחשב לאחת מהאמנויות היפות" הוא תיאור בדיוני וסאטירי של הרצאה שהועלתה במועדון ג'נטלמנים חובבי רצח בנוגע להערכה האסתטית של רצח כאמנות. הוא מתמקד במיוחד בסדרת רציחות שבוצעו כביכול בשנת 1811 על ידי ג'ון ויליאמס בדרך רטקליף, לונדון. המאמר התקבל בהתלהבות והוביל לשתי רשימות המשך בשנת 1839 ובשנת 1854.
"Like Michelangelo in painting, a great murderer carries his art to a colossal sublimity" – "כמו יצירותיו של מיכאלאנג'לו, רוצח מוכשר נושא בחובו אמנות המשתכללת לכדי אומנות נשגבת", כתב דה קווינסי, והוסיף בסאטירה מאפיינים של רצח המבוצע כראוי. רשימות סאטיריות אלו זכו לשבחים והשפיעו על סופרים לעתיד וכן על הייצוגים הספרותיים הבאים של רצח כאן בארץ אבות החל רומן הפשע וסקירת הרצח לפרוח באיחור קל, כשתל אביב הפכה לעיר שוקקת חיים, מסחר ופשע. בשנת 1932 זכו חוברות של הבלש דוד תדהר לפרסום ב"ספריית הבלש", שבה התפרסמו
כשלושים חוברות. סדרה זו נחשבת כחלוצת הספרות הבלשית העברית.
אם נשליך מהאמור על החברה הערבית, המשתלבת באיחור מה בחיים האזרחיים של מדינת ישראל, ובכלל זה בחיי הפשע, הרי יש לצפות לפריחת ספרות הפשע. סופרים ערבים שיתארו בפני הקורא הישראלי את מסתרי טירה, טייבה ואבו גוש ויכוננו את דמותו של הבלש הערבי הראשון, "הבלש מהמשולש" הלוכד את הרוצחים האכזריים מה"מגזר". - אבי גולדברג