רשימה שלישית ואחרונה
בשתי הרשימות הקודמות התמקדנו בגולם ובהומונקולוס כקטגוריות בשאיפה לברוא יצור אנושי מעשה ידי אדם וברשימה הנוכחית נסכם קטגוריה נוספת של דימויי יצירת אדם שהכותרת שנתנו לה היא פרנקנשטיין.
"המפלצת בפרנקנשטיין –או פרומתיאוס המודרני הופכת מרושעת ,כשהיא נוכחת לדעת כמה זה משפיל להיות בין החיים ועם זאת כה מכוערת"
[קורט וונגוט, בספרו רעידת זמן]
ספרה המפורסם של מרי שלי האנגלייה, שכותרת המשנה שלו היא פרומתיאוס המודרני טומן את ההקבלה בין פרומתיאוס הטיטן הטוב שיצר את האדם מאדמה ומים לד"ר ויקטור פרנקנשטיין, יוצר המפלצת דמוית האדם מאריגת רקמות אנושיות מגוויות, ורקיחת כימיקלים, שהונפשה על ידי ניצוץ חשמל מסתורי. היצור שהתעורר לחיים היה גבוה, חזק מאוד אך מוחו אינפנטילי.
פרומתיאוס נענש על ידי האלים כשחרג מהמוטל עליו ובניגוד לרצון האלים העביר לבני האדם את האש מפסגת האולימפוס.
ויקטור פרנקנשטיין נענש כאשר הגולם אותו יצר מרקמות חיות ושילב בהן טכנולוגיות שיפיחו בעזרת הזרם החשמלי חיים, היה למפלצת המודעת לכיעורה ושואפת נקם ביוצרה מרגע בריאתה.
בוריס קרלוף בדמות המפלצת
מקורם של שני הייצוגים ליצר הבריאה של האדם [הגולם והומונקולוס] הוא במסורות תאולוגיות ופולקלור עממי קדום. נדמה שאת המפלצת שיצר המדען ויקטור פרנקנשטיין בספרה של מרי שלי , יש להבין בעיקר כתוצר של תקופה חדשה. לא עוד גוש עפר ומים, אלא פיתוח הדמוי הבריאה בשילוב מטען הידע שקנה לו האדם על גוף האדם, האנטומיה, מאז ננעלו מאחוריו שערי גן עדן. פרנקנשטיין מבשר את הדור החדש של הגולם שבסופו לעת עתה, נמצא הרובוט.
הרעיונות שבבסיס הספר ממזגים את הגילויים של המדע החדש. יחד עם זאת קוראים מבקרי ספרות ביצירה זו גם את אובדנה האישי של המחברת הצעירה, מרי שלי ,שאיבדה את תינוקה ואת שאיפתה להשיבו לחיים.
ספרה של וונדי סי. נילסן העוסק ביצירת חיים שלא באמצעות רחם האישה
MOTHERLESS CREATIONS: FICTIONS OF ARTIFICIAL LIFE, 1650-1890
סוקר את השאיפה ליצירת בני אנוש בצורה מלאכותית ,כפי שניתן לה ביטוי בספרות המערב ,במחצית השניה של המאה השבע עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה, על רקע המדע התאורטי והמעשי שהצטבר והשאיפה בהארכת חיי אדם ולהענקת חיים חדשים מלכתחילה.
פינוקיו
מחקרים וניסיונות בהליכי הרבייה של בעלי חיות, ניתוחים בגוויות אנושיות, ביתור ראשים ומעקב אחר מערכת העצבים הראשית בעמוד השדרה, הניבו ידע תאורטי שהצית את דמיון הכותבים בתקופת פריחתה של הספרות הרומנטית, שראו לנגד עיניהם את התממשות החזון העתיק של יצירת אדם בעזרת הידע המדעי המצטבר.
במקביל למדעי החיים שצברו עוד ועוד ידע והבנה בדבר גוף האדם, התפתחותו ויכולתו מנטלית והעצבית, התפתחה תעשיית אוטומטונים, תעשיית מנגנונים שבתחילתה רק ידעה ליצור בובות פוקחות עיניים או משמיעות ציוץ, לבובות ממוכנות, יצורים מלאכותיים ברמה גבוהה של מכניקה והדמיית חיים.
דרך ארוכה עשתה ההנפשה מאז גלתיאה פסל השיש שיצר פיגמליון, בו נפחה אפרודיטה חיים, ובול העץ שלבש חיים – פינוקיו.
מאז, הפכה יצירת בובות ומתקנים המחקים פעולות אנושיות למדע מדויק שעסקו בו מיטב השענים השוויצרים והצרפתיים הביאוהו לידי תחכום ועידון.
את "פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני" יש לקרוא יחד עם הסיפור "איש החול" כפי שנקראת יצירת הספרות הקצרה של א.ת.א הופמן הגרמני ובדמות הבובה המכנית המושלמת אולימפיה, המופיעה בה.
סיפור זה אודות נתנאל הסטודנט הצעיר המתאהב נואשות בבובה מכאנית מושלת שימש את הפסיכולוג ארנסט ינטש שניסה להגדיר את הרגשת הניכור, האיום הנוצרים בלב האדם אל נוכח חזיונות ותופעות בחיי היום יום.
ב1906 כתב הפסיכולוג הגרמני ארנסט ינטש מאמר שתורגם לעברית "לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי"[תרגום רות גינזבורג]. האלביתי הוא תרגום מילולי של מושג בעל משמעויות ומטען לשוני בשפה הגרמנית של הרגשת זרות, חרדה, איום ,אי נוחות הנובעת ממגוון של רשמים שחווה האדם. במאמרו זה עומד ינטש בין היתר על הרגשה כזו שנוצרת כאשר האדם חש שחפץ דומם שחפץ דומם ,מכיל תכונות אנושיות או מונפש. וכדבריו: " הרושם המוזר מופיעה באופן ברור עוד יותר כאשר לא רק חיקויים של דמות אנושית מגיעים לתפיסתנו אלא כאשר מעבר לכך נדמה לנו שהיא מאחדת בתוכה פונקציות גופניות או נפשיות מסוימות . לכאן שייך הרושם שבובות ממוכנות מעוררות בקלות, רושם מביך כל בך לאנשים רבים...." בהמשך מובאת כדוגמא הבובה אולימפיה המכנית מספורו של הופמן איש החול.
שנים מספר לאחר מכן, ב 1919 פרסם זיגמונד פרויד מעין פיתוח למאמר של ינטש ובו שם דגש על פירוש המונח האלביתי בשפה הגרמנית ובמשמעויות הפסיכולוגיות שלו ולצורך כך התמקד בעיקר ב"איש החול" ובמשמעות ופרשנות הפסיכולוגית של הסיפור והדמויות המופיעות בו, כדרכו השכיב פרויד על ספת הטיפולים שלו את נתנאל הגיבור כדי לנתח את מושג ה"אלביתי", פרויד העמיד את הסיפור הדמיוני של א.ת.א הופמן כפרדיגמה לאותה תחושה הקרויה בגרמנית 'האלביתיות'. תחושת ניכור העלולה להתפתח לכדי חרדה נוכח היצור ספק אדם ספק בובה. פרויד לקח שוב סיפור, הפעם שלא מתוך המיתולוגיה היוונית [אדיפוס] ולא מתוך האמונה היהודית [משה] לתיאוריזציה פסיכולוגית מבית מדרשו.
שנה לאחר מכן , ב1920 טבע הסופר והמחזאי קארל צ'אפק את המילה רובוט במחזה שכתב, ר.או.ר מפעל ייצור רובוטים , שהוצג בתאטרון האוהל בתרגומו של אברהם שלונסקי ב 1930. המחזה שהיה להצלחה בימתית גדולה, דימה את המציאות החברתית בשיתוף של היצורים האוטומטיים בעתיד. מדובר במעבר ממיתולוגיה למדע בדיוני. מעבר לעלילה עתידית בשנת 2000 . זוהי נקודת מפנה והתנתקות מהמיתוסים של העבר ומעבר לעתידנות ומתן מקום למכונות דמויות האדם בעתיד.
המחזה בניו-יורק בשנות ה-30
בעידן שהרובוטים כבר הפכו מחזון למציאות, בשנות ה-70 של המאה שעברה, התייחס הפרופסור היפני לרובוטיקה מסאהירו מורי , לתגובה האנושית במפגש עם רובוטים וניסח אותו בספר "רובוטים: עובדה, בדיה וחיזוי". התחושה האלביתית שניסח הפסיכיאטר ינטש מתחילת המאה וזו של פרוייד זוהתה וניתן לה כינוי כ-.uncanny valley בניסוי שערך הפרופסור היפני שכלל רובוט דמוי אדם, ואת האדם האמיתי על פיו עוצב הרובוט, נמדדה פעילות נוירונים המראה על פי השערתו שככל שהופעתו של רובוט נעשית אנושית יותר, התגובה הרגשית של חלק מהצופים לרובוט הופכת להיות בלתי נוחה נוכח אותם אלמנטים בלתי תואמים בין הרובוט לאדם. מאז פועלים מומחי הרובוטיקה והאנימציה על שיטות לשכלול הרובוטים בצורה שתמנע תגובה זו.