top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

ההוצאה להורג הפרטית של מרַק רֶגֶל המצחין

דיימון ראניון

תרגם אבי גולדברג


[הסיפור נכלל בסיפוריו המוקדמים של דמון ראניון ועלילתו מתרחשת בקולורדו]


מה נכתב בספר הקדוש? קראתי בו אמש – כך כתוב שם : שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

יכול להיות משפט יותר פייר מכך? ,יותר מובן עבור מי שחי על חרבו? למי שסכין ואקדח הם כלי מלאכתו?. אבל החוק לא נותן לו צ'אנס כשהוא לוקח את חייו. לא, החוק אינו הוגן כשהיא מושיב אותו את הנידון על הכיסא, והורג אותו כשהוא מתעוות ,המוות מגיע ממקור לא נראה, והוא לא יודע מה הרג אותו.

או שהחוק גוזר עליו לצנוח מגובה של שני מטרים והחבל שכרוך על צווארו חונק אותו למוות.


אם הוא חייב למות, תן לו למות לפי הספר הקדוש , מוות שהוא יוכל לראות, להבין, כמו המוות שהוא עסק בו כל חייו, מוות באקדח או בסכין, כששתי רגליו ממשיכות לבעוט! .


"שירת ה"כלואים "

הנידון למוות בתא שלידנו צחק ללא הרף צחוק היסטרי. הוא נשפט באותו בוקר, והם אמרו לנו שהוא התחיל לצחוק ברגע שהושמעו המילים;

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו לרחם על נשמתו.. ".

הוא אמור להילקח למחרת לבית הסוהר כדי להמתין להוצאתו להורג.


רֵד שיקגו, היה סקרן, גילה עניין ער בפרשה.


האיש, כך נאמר לו על ידי אחד הסוהרים, הרג עובד במסילות הברזל, בדם קר וללא התגרות.

המשפט התנהל מאז שהגענו לכלא המחוזי ונמשך שלושה ימים, שבמהלכם שיקגו האדום דיבר על מעט מאוד נושאים אחרים. מהחלונות המסורגים של מסדרון הכלא, יכולנו לראות את בית המשפט הפלילי הישן והמטונף שמעבר לחצר, כשהתאמנו שם. רֵד היה צופה בתהלוכות הקודרות אל הכלא וממנו בכל יום. הוא העלה השערות לגבי התקדמות המשפט. הוא ידע מתי התיק יגיע לחבר המושבעים להכרעה , וכשראה את שנים-עשר הגברים, שבראשם צועדים שני פקידי בית המשפט הזקנים, שבים אחרי ארוחת הצהריים לאולם המשפט, ביום השלישי, הוא הכריז:


"זהו, הם הגיעו להסכמה על פסק הדין, וזה רצח מדרגה ראשונה. שים לב הם לא מדברים, ואף אחד מהם לא מחייך".


ואז, כשהאומלל הוחזר לתאו , צוחק את הצחוק העגום ההוא, רד אמר

" האיש משוגע . הוא היה כזה מלכתחילה . זה לא יהיה צודק לנדנד אותו על עמוד התלייה ".

רֵד ואני היינו עצורים כחשודים בקשר לפרשה שהתרחשה ארבעים ושמונה שעות לפני שנחתנו בעיר. לא היתה לנו סיבה מיוחדת לחשוש מהמעצר הזה, ולשוטרים לא היתה בכלל ראייה על כך שאנו מעורבים בעניין, אבל הם החזיקו אותנו במעצר כדי להראות לציבור שהם עובדים על התיק.


במשך עשרה ימים היינו עצורים בעוון שוטטות . זו לא הייתה חוויה חדשה עבורנו בשום מובן , אפילו לא העניין עם האיש הנידון, זה שלא הפסיק לצחוק, שכן לעתים קרובות היינו עצורים תחת אותה קורת גג עם כאלה שנידונו למוות.


הדבר היחידי שהיה יוצא דופן היה העניין המיוחד שגילה רֵד באיש הצוחק. "רד ", שאלתי, בעודנו יושבים ומשחקים קלפים,

"האם אי פעם הרגת מישהו?"

הוא שמט מידו בשלווה קלף , ומשך אחר, ובעוד מבטו נעוץ ב"יד", והוא שוקל המהלך הבא שלו, ענה:

"תגיד ,למה אתה שואל אותי את זה?"

"אה, אני לא יודע למה, פשוט הסתקרנתי," אמרתי.

"ראית ועשית כל כך הרבה דברים אז חשבתי שאולי נתקלת במקרה במשהו מהסוג הזה."

"זו לא בדיוק שאלה מנומסת", הוא השיב.

"ראיתי כמה מקרי רצח. ראיתי לא מעט, למעשה. ראיתי כמה מהם נגררים למשרד הפרטי של צ'יף, כשהם מזיעים על איזה מסכן שהתקשה.. וראיתי עוד כאלה בכמה מקומות אחרים".

"אז יצא לך להרוג בן אדם?" התעקשתי. הוא שקל את השאלה שלי בקפידה. "מעולם לא עשיתי זאת", הוא ענה לבסוף.


"כלומר, מעולם לא פגעתי באף אחד באופן מכוון . אף פעם לא השתתפתי בשום עבודה שאחרי שגומרים אותה מגיעות אלי רוחות רפאים כדי להעיר אותי בלילה ומוציאות אותי משלוותי. אומרים שמי שהורג בן אדם, לעולם לא יוכל לעצום את עיניו שוב, גם כשהוא באמת ישן. כשאני נשכב על מזרון הקש, עיני נעצמות בחוזקה, ואז אני בטוח שאני לא צריך להיות מוטרד עכשיו או אי פעם על שום דבר כזה".


סיימנו את המשחק בשתיקה, והוא הניח את הקלפים בצד, גלגל סיגריה ואמר: "תקשיב! מעולם לא הרגתי אף בחור באופן אישי, כמו שאני אומר. אני מתכוון לא הרגתי מישהו שלא עשה לי משהו . אני אקדחן ונוכל כבר הרבה שנים, כמו שאתה יודע, אבל אני תמיד נזהר מאוד מלפגוע במישהו ולגרום לו נזק בלתי הפיך.. אני נזהר מאוד בעבודות, לא לפוצץ אנשים בלתי מזיקים, ואני תמיד



דורנגו קולורדו, קטר קיטור


אומר לאנשים שלי שכאשר הם צריכים להשתמש בנשק , לנסות ולא לפגוע באף אחד. אם הם עשו זאת, בטעות , זו לא אשמתי. אחת הסיבות שעברתי לעבוד בעצמי הייתה כדי שלא להרוג אף אחד. הייתי כל כך קרוב להיתפס שיכולתי כבר לשמוע את שערי בית האסורים נטרקים אחרי , וירייה אחת קטנה הייתה חוסכת לי הרבה צרות, אבל תמיד עשיתי כמיטב יכולתי כדי לא לשחרר את הקליע הזה. מעולם לא רציתי להרוג אף אחד. הייתי מעורב בתסבוכות שבהן החברה' שחיפשו אותי היו מקצוענים במה שעשו והיו וחזקים ממני, ותמיד ניסיתי להסתדר בלי להרוג.


"אמרתי שמעולם לא הרגתי מישהו. אבל עזרתי פעם אחת להרוג, אבל זה לא נחשב לרצח. מאז זה לא הציק לי בכלל, ואני ישן טוב".


הוא הלך אל הצוהר והציץ החוצה אל החצר, שם קיפצה להקה של דרורים. לבסוף הוא הסתובב ואמר:

"לא נתתי בזה אפילו מחשבה אחת די הרבה זמן, ואני אף פעם לא נזכר בכך עד שאני רואה איזה נוקשה מסכן שסומן כמטרה ונחרץ דינו להיעלם .


חלקם מלחיצים אותי - במיוחד הבחור הזה המצחקק שלידנו.


אני אספר לך על אחד שקראו לו מרק-עצם המצחין . יום אחד תוכל לכתוב על זה, אם אתה רוצה."

הוא היה עכברוש שהתאמן לפני שנים עם בילי קולון, ו"דובשנית קיד", וחבורה של ותיקים אחרים שמעולם לא הכרת . זה היה גם לפני זמני , אבל שמעתי אותם מדברים עליו. הוא השתתף בשוד של בנק של סיוקס סיטי, וכולם נתפסו ונשלחו לקלבוש למשך חמש עשרה שנה כל אחד. בימים ההם מרק עצם היה עדיין בחור די טוב. היו לו עצבים חזקים , והוא היה פיקח , והסתדר טוב עם כולם, אבל עם הזמן הוא הפך עצבני. הפריצה שתכנן דובשנית קיד, מהקלבוש ,כנראה ערערה אותו. כשהכול היה מוכן לבריחה, הוא קיבל רגליים קרות והסגיר את כולם. על המעשה הזה ניתנה לו חנינה, והוא מיד יצא לדרך.


הוא הפך לעובד בקרון בלם רכבות*. ומצא לעצמו מקום בצריף על המסילה העוברת בין דודג' סיטי ללה חונטה. והוא הפך לאדם הלבן הכי מופרע שאלוהים ברא. להובוס** ולאקדחנים הוא התנהג בצדקנות של חוזר בתשובה, כמי שנגמל מאלכוהול מתייחס אל שיכור. הוא התייחס אליהם בזעם . האיש היה כה נוקשה, גדול וחזק, שיכול היה להרוג אדם במכה אחת בידיים חשופות , אם הוא היה פוגע בו נכון, ואם היה מחומם מספיק באותו רגע על העולם.


סביר להניח שכל הקטע הזה של האלימות היה בגלל שהוא חשש מכל נווד המשוטט בדרכים, שהוא בעצם נשלח להשיג אותו ולנקום בו בגלל מה שהוא עשה, או אולי זה היה בגלל שהוא ידע שהם יודעים שהוא צהוב, פחדן. בכל מקרה, הם, הנוודים, מעולם לא ניסו לעשות לו דבר, את העבודה הזאת השאירו לקולון, לדובשנית ולאחרים אותם הסגיר.


מרק-עצם הצהיר שאף 'בו' לא יוכל להתפלח ולתפוס טרמפ על הרכבת שלו, והוא גם קיים את האזהרות שלו. הוא חבט בהם כשהם ניסו להתגנב , בכזו אכזריות שהנוודים הוותיקים לא ניסו אפילו להתקרב על רכבת כשהוא היה במשמרת .


שני הובוס משוטטים על מסילת ברזל 1880-1930

מקור התמונה: ספריית הקונגרס האמריקאי



מדי פעם איזה נער ניסה את זה, להתגנב במשמרת שלו, אבל אם הוא היה נתפס על ידי המצחין ,הוא הצטער על כך לכל שארית חייו. שמעתי גם את הסיפור על המסילה הקטנה ההיא אל הוט ספרינגס. מספרים שפעם היו מציעים פרס לכל 'בו' שיצליח להתגנב לרכבת כשמרק עצם המצחין נמצא עליה במשמרת.


ואיך בחור אחד שיחק אותה. הוא פשוט התחבא בדוד המים שמאחורי הקטר. ואני באופן אישי פגשתי את הג'נטלמן ההוא מוויומינג, ביוניון פסיפיק, ואת כל החבר'ה האחרים שהיו משוויצים שהם כאלה קשוחים, כדי לאתגר את מרק עצם , אבל הסיפורים האלה הם רק אגדות ילדים לעומת מה שאפשר לספר על המצחין בוודאות.


שמעתי על זה שהוא היה תופס חברה' שנתלו על הרכבת והוא היה שופך עליהם מי קיטור רותחים.

שמעתי מספרים על כך שהוא דוחף גחלים לוחשות לתוך הבגדים של נוודים עניים ששכבו שם ישנים. ועל הטריק הזה של הטלת וו צימוד על קצה כבל מתחת רכבת נעה, כך שהוא יתנדנד מתחת לקרון ויפיל את מי שהתחבא שם ונצמד לסרנים , וזה נחשב לדבר המתון ביותר שהוא עשה.


הוא פשוט היה שטן. אנשי הרכבת האחרים על הקו בקושי הסכימו לתקשר איתו. הם לא יכלו לסבול את הטירוף במשמרת שלו. הוא פשוט התחרפן לחלוטין.


אבל הם גם לא יכלו להתלונן עליו כי הוא הרחיק את ה'בוס' מהרכבות שלו, כי בשביל זה הוא בעצם היה שם. הקטע האהוב ביותר שלו היה להכות נוודים, הובוס . הוא פשוט אהב לתפוס ברכבת שלו איזה נווד זקן ומסכן ולפרק לו את הצורה ולהוציא ממנו את המיץ לנצח. הוא שלח הרבה בחורים לאשפוז ולפי דעתי, גם הרג כמה עוד לפני שהכרתי אותו .


באותם ימים הסתובב עם הכנופיה שלנו צעיר בשם "מנצ'סטר הכחוש" -ממש ילד, אפילו לא בן שמונה עשרה, צעיר נחמד ושקט יותר מכול אחד אחר שפגשתי אי פעם. הוא לא היה בנוי לחיות בדרכים .

נראה שהיו לו קצת בעיות בבית והוא ברח. מילר הזקן , אותו פורץ הולנדי, החזיק אותו בצוות שלו, אבל הוא מעולם לא נתן לילד הזה להשתתף בשום עבודה.


ג'ק לונדון בתקופה בה היה נווד



להיפך הוא ניסה לשכנע אותו לחזור הביתה.

משום מה. הוא תמיד ניסה לגרום לכחוש לחזור הביתה.

"הדרכים זה גהנום לצעירים," היה אומר. בשפתו העילגת

"תשאירו את הלכלוך למשופשפים הזקנים שכבר נכנסו לזה, אל תכניסו לעניין הזה צעירים" .

אבל הכחוש לא הקדיש להולנדי הזקן תשומת לב. אולי בגלל שבאותה תקופה בחייו לא הייתה לו אהבה גדולה לחיים, וכנראה היה עוזב אותנו הרבה לפני כן אם הוא לא היה חושש שמישהו יחשוב עליו שהוא משקשק.


היינו באיזה חתיכת ג'וב בלה חונטה, אני ופריסקו הנוצץ ומילר התקבצנו, בחורשת קטנה של עצי צפצפה במרחק כמה קילומטרים מחוץ לעיר, היינו מכינים מרק ניטרו-גליצרין מדינמיט, אתם יודעים - ומילר שלח את הכחוש אל העיר כדי לרחרח מעט סביב. היה כבר חורף והיה כבר מדי קר.

כולנו התקבצנו מרחבי המערב ופנינו היו מזרחה. כולנו היינו תפרנים לגמרי, והיינו זקוקים למצלצלים באופן נואש ביותר. כשהכחוש חוזר מהעיר הוא היה נרגש מאוד .הוא מחזיק בידו את העיתון של דנוור.

הוא רץ אל הזקן ומושיט לו את העיתון

"תסתכל על המודעה הזאת."

"אני חייב לחזור הביתה, מיל' " הוא מכריז בהתרגשות.


מילר מאמץ עיניו בנייר המודפס וקורא לי. הוא מצביע על מודעה לחיפוש קרובים בה כתוב : "גורדון קלהר, שנעלם מביתו בבוסטון לפני שנתיים, מתבקש לשוב לביתו בדחיפות באשר אימו מוטלת על ערש דווי ".


המודעה התפרסמה בשם אחד פליאס קהלר. ואני ידעתי כי מדובר, באיש שהיה הנשיא הלאומי של איגוד הבנקים.


"טוב, אתה מסתלק מכאן," אמרתי לו

"אתה יוצא מיד מהעניינים כאן ",

ויכולתי לראות שאלו המילים שהוא ציפה לשמוע .

"בטח הוא הולך," אמר מילר.

"אתה ננעל על הרכבת הבאה"

"כל רכבות הנוסעים מאחרות , אבל יש רכבת מטען שאמורה לצאת מכאן עוד הערב, כבר ביררתי" אמר הכחוש .


" כמה ג'ובות אנחנו יכולים לגרד ולתת לו לנסיעה?" שאל מילר הזקן כשהוא מפשפש בכיסיו. כולנו ניערנו את עצמנו וביחד גירדנו שלושה, ארבעה דולר. "אם היית יכול לחכות עד אחרי הלילה" אמרתי לו כשאני חושב על המכה שאני יכול לעשות הלילה.


אבל מילר קטע אותי מייד: "אל תגרמו לו לאחר. ייתכן שיקרה לה בינתיים משהו".

"הברקתי הביתה שישלחו לי כסף , אבל אני רוצה להגיע קודם כל לקנזס סיטי", אמר הכחוש .

"העיתון הזה הוא כבר ישן, ואין לדעת כמה זמן כבר רצה המודעה הזאת"

,' "אני בדרך לקנזס סיטי כדי לגייס בוכטה מאנשים שאני מכיר שם. אני הולך לתפוס את רכבת המטען הזו".

"מרק עצם הזה נמצא על הרעשן הזה ,"

אמר 'פריסקו הנוצץ ', הנוצץ היה שחור שקט ומרושע.


" מדבר עם המרק אולי הוא לא דוחף אף שלו לעניין הזה" אמר מילר בשקט.

החלטנו לוותר על המכה שתכננו לאותו לילה, ובמקום זה , ללוות אותו לרכבת. הכחוש נראה מודאג מאוד, והוא כל הזמן אמר לנו שאם הוא לא מגיע הביתה בזמן הוא לעולם לא סולח לעצמו, אז כולנו רצינו לראות אותו עולה על הרכבת. חיפשנו את הסדרן האחראי על נסיעת הלילה הקרובה של רכבת המשא והסברנו לו את העניין. אף אחד מאתנו לא הכיר אותו, אבל הוא נראה בסדר כזה, בחור מבין עניין.

"אני אומר לכם, חברה', הייתי נותן לחבר הצעיר שלכם לנסוע , אבל כדאי שתדברו את האחראי על קרון הבלם הראשי שלי, מרק עצם המצחין. הוא אגוז קשה, אבל במקרה הזה הוא צריך להיות בסדר. בעצם , אולי אני אדבר איתו בעצמי".


מילר הלך לחפש את המצחין. הוא מצא אותו יושב במסבאה , שותה לבדו, על הדלפק, אף על פי שבאותו זמן היו שם עוד עובדים ממסילות הברזל. מילר הכיר את המצחין מימים עברו, אבל לא היה שום סימן לכך שהם מזהים אחד את השני.


ההולנדי הזקן הסביר למצחין בקיצור רב את העניין , כשהוא מסכם:


"זה תהיה טובה אישית שתעשה לי, אולי אני מחזיר את זה לך פעם ".

"הוא לא עולה על הרכבת שלי!" השיב בנחרצות המצחין.

"זה ברור כשמש. אין מקום לוויכוח ".

ההולנדי נעץ בו מבט ממושך רציני ורצח היה בעיניו,

המצחין זינק ממושבו ליד הדלפק, וידו גלשה אל מותניו.

"מרק, הילד עולה על הרעשן שלך!" אמר מילר, קולו נמוך אך רועד מכעס.

"הוא רוכב על הרעשן שלך."

" ואם משהו קורה לילד, הדובשנית קיד כאן, ולא משאיר לך שום סיכוי'",

קולו של ההולנדי היה נמוך משובש ורוטט מזעם

"שום סיכוי הלך עליך! נקודה, סוב!"

אבל כשהוא חוזר אלינו, ראינו שהוא פשוט פוחד על החיים של הכחוש .

"יותר טוף אתה לא נוסע הלילה"

הוא אמר.

"המרק הזה הוא שטן ויבגע בך".

, "אני לא פוחד," משיב לו כחוש .

"הוא לא יתפוס אותי, בשום אופן."


הזקן ניסה להניא אותו מהרעיון, אבל כחוש היה נחוש בדעתו, ולבסוף מילר, בהתפעלות מרוחו האיתנה של כחוש אמר:


"טוף, אם אתה רוצה ללכת תלך. אדם אחד יכול לחביא יותר טוב משניים אבל הנוצץ חייב ללוות אותך עד דודג'."

זה היה ההסדר היחיד שההולנדי הסכים לו, ובעוד שכחוש לא רצה שהנוצץ יתלווה אליו, ואני עצמי לא הבנתי איזו תועלת הוא יכול להביא לו , מילר התעקש על כך וכולנו נכנענו לרצונו.

אותו ערב ליווינו אותו לרציפים ,מילר הזקן הסתודד עם הנוצץ .


ואחר כך נפרד מהכחוש. זו הייתה הפעם היחידה בה ראיתי את מילר מביע רגש כלשהו. אני מניח שהוא חיבב אותו מאוד.


השניים הסתתרו מאחורי ערימת חבלים, מקום שבו הרכבות האטו, ואני ומילר התרחקנו משם וצפינו בהם. כשהרכבת חלפה , יכולנו לראות את המצחין עומד על גבי המישורת של קרון הבלם, הוא נראה כמו שטן גבוה. הוא ניסה לצפות על שני צידי הרכבת בו זמנית, ולדעתי הוא ראה את כחוש או את הנוצץ כשהם זחלו אל מתחת לקרונות, בזה אחר זה, ונצמדו לסרנים . אחר כך נעלמה הרכבת בחושך, כשהמצחין ניצב זקוף עומד זקוף ונוקשה על המישורת של קרון הבלם .


חזרנו ללינת לילה בחניון שלנו בחורשה. ולמחרת בעם שחר בטרם התעוררנו נכנס הנוצץ בצליעה פנימה, מגואל בדם וזרועו שמוטה מטלטלת לצדו.


לא הייתי צריך לשמוע את אשר התרחש כדי לנחש מה קרה. מרק עצם סגר עליהם כבר בעצירה הראשונה של הרכבת. הוא לא ציפה שיהיו שם שניים, אבל הוא התמקד בכחוש. במקום להזהיר אותו, הוא עבד עליו , אמר לו לעלות לקרון בו הוא יהיה מוגן . זה היה אחד השטיקים הישנים שלו.


את הנוצץ הוא לא הספיק לתפוס. הנוצץ התחמק בחסות חשכת הליל, ברגע שהבין שהוא עלה עליהם. הוא המתין בחשיכה עד שהרכבת חזרה לנוע. הוא זחל בין הקרונות ועלה לקרון. הוא לא הספיק להזהיר את הכחוש. הכחוש לא חשד בכלום. הוא אפילו הודה למצחין והספיק לספר לו על מצבה של אמו הנוטה למות.

ברגע שרכבת המשא יצאה שוב לדרכה , המצחין פונה אל הנער ואומר:


"עכשיו ילד יפה שלי, אתה כזה נוסע נחמד, אז בוא נראה אותך קופץ החוצה מהרכבת הזאת!"

כחוש חשב שמרק רגל המצחין מתבדח, אבל למצחין לא היתה שם שום כוונה אחרת מאשר מה שאמר. מרק רגל שלף אקדח.


הנוצץ עם אקדח משלו בידו, זחל מעליהם והשתטח על גג הקרון, מנסה לייצב את קנה האקדח על המצחין.

הכחוש התחנן וכמעט בכה, כאשר המצחין הסתער עליו לפתע, ובקנה האקדח שלו ריסק את הלסת והעיף אותו מהרכבת. הנוצץ ירה במצחין בגבו, והוא צנח על רצפת סיפון הקרון, אך לא התגלגל החוצה ממנו. כשהנוצץ חמק שוב בין הקרונות , מרק רגל ירה לעברו ופגע בזרועו. הוא הצליח לרדת מהרכבת, בקושי נחלץ משם , וחזר במורד המסילה, שם מצא את הנער מוטל מת –מפרקתו הייתה שבורה.


מילר הזקן , שאפשר להגיד שהיה בדרך כלל האיש המתון ביותר בעולם, כמעט יצא מדעתו מזעם כששמע על ה"שפיל" הזה שמרק עצם שיחק. הוא השתולל וריסק חפצים סביבו כמו משוגע. הכרתי אותו כמי שחילץ מפעולה שהשתבשה כל חבר בכנופיה שלו שהשתרע על האדמה, מת או גוסס, ופניו לא הביעו אפילו חצי ממה שעבר עליו. אך למראה ההתפרצות הזו הייתם חושבים שהנער היה בנו. הוא נשבע שהוא לא יעשה שום דבר אחר כל עוד הוא חי עד שהוא עוקר את ליבו של מרק עצם מחזהו.


הנוצץ היה חייב להתחפף משם, כי המצחין הפיץ איזה סיפור הזוי ומְאַחֵז עיניים על כך שהוא הותקף על ידי שני הובוס ונורה על ידי אחד מהם. לא נותרה לנו כל תקווה אלא להמתין לפירעון ההתחייבות של הנוצץ לסיים אי פעם את חייו של מרק עצם .


מילר הזקן הלך אל העיר וגילה שזה בדיוק מה שהתרחש , ושהמצחין הגיע לבית החולים בגלל פציעה קלה . הוא גם התבשר שאת גופתו של כחוש הביאו חזרה את לעיר, ושרוב האנשים חשדו והבינו מה באמת התרחש על הרכבת. מילר סיפר להם בדיוק איך זה קרה , במיוחד לעובדי הרכבת, ואמר להם שהנוצץ עזב את העיר . הוא גם שיגר מברק למשפחה של כחוש והם ארגנו רכבת מיוחדת שהעבירה את ארונו לביתו.

למילר הזקן נודע שמבקר הכרטיסים ביקש מהמצחין לאפשר לכחוש לנסוע, וכי שאר אנשי צוות הרכבת הודיעו למצחין שאם הוא יעז לזרוק את הנער מהרכבת הם יבואו עימו חשבון. וזה בדיוק מה שאתגר את מרק עצם וגרם לו להעיף את הנער מהרכבת . אחר כך נודע לנו שזה סיים את פרק הרכבות בחייו של המצחין וכי הוא נעלם ברגע שהשתחרר מבית החולים.


בינתיים אני ,מילר והנוצץ החלטנו לסיים את העבודה ההיא בלה חונטה.


בטרם עזבנו את החורשה בדרך לעיר, קרא לנו מילר הזקן, לי ולנוצץ והשביע אותנו לסיים את העניין של מרק עצם. הייתה לו תחושה רעה לקראת הג'וב שעמדנו לבצע. אפשר היה לראות את זה. קולו היה חגיגי: "אני רוצה שאתם תפתיחו לי, תישבעו שאם קורה לי משהו ואני לא יכול לעשות זה בעצמי, אתם להרוג את מרק עצם המצחין "

והבטחנו, כי לא באמת שערנו שאי פעם ניקרה למצב שבו נצטרך לקיים את השבועה הזו.

אותו לילה מילר והנוצץ נתפסו על חם , ואני, חמקתי משם בעור שיני.


מילר נדון לשבת הרבה שנים, לנוצץ קצבו פחות שנים אבל הוא הצליח להתחמק מבית הסוהר זמן קצר לאחר מכן , בערך בזמן שהסתלקתי מאותה סביבה .


כמה שנים אחר כך, בלילה קר וקודר , בעיירה מסוימת שלא אנקוב בשמה, ישבנו במעצר. הצטופפנו שם חמישה, הוחזקנו כחשודים בפריצה לבית שרק לאחד מאתנו היה קשר כלשהו אליה. אני גם לא מזכיר את שמו של האחד ההוא. היינו שם אני, ואחד שתיין ,מקיו הפַסְפוּס, שאתה לא מכיר וחפרפרת קיד ההוא, המתאגרף הזקן, והחבר היהודי, הכייס וכמובן פריסקו הנוצץ. נדחסנו שם עם ערימה של מסטולים ונוודים שהביאו כל הלילה והשליכו לבית המעצר . כל מני עצירים הובאו לשם למעצר במהלך לילה.


הכלוב הזה נמצא במורד המדרגות מתחת לתחנת המשטרה, בעיירה ממש לא מיליון קילומטרים מנהר מיסורי, כך שאם תתאמץ תוכל לדעת את שמה של העיירה.


הסתובבנו שם בבית המעצר והסתלבטנו על השיכורים, ואז המשליך הבריג פנימה עוד פרצוף, אחד גבוה שהתנהג כאילו הוא שתוי או פסיכי, ובקושי היה מסוגל לעמוד על רגליו. הבזק אחד של זיכרון וידעתי שזהו המצחין. זיהיתי אותו. הוא התקפל בפינת התא על הרצפה ברגע שהמשליך הרפה מזרועו.


הנוצץ ואני זינקנו אליו, הנוצץ דיווח לכולם כי מדובר במרק רגל המצחין. החפרפרת וכול שאר העצורים הכירו את הסיפורים שסופרו אודותיו , במיוחד על העסק על ההלשנה בכלא, ועל מה שקרה למנצ'סטר הכחוש ברכבת. באותה תקופה היו שמועות מסוג זה נפוצות בארץ במהירות הבזק. ברגע שהמשליך חזר למעלה בעטתי בו בשפיץ המגף ונערתי אותו.


"מה העניין איתך, רכרוכי שמן?"

הוא רק מלמל.


"עמוד!" אני אומר לו, אבל הוא לא זז. הנוצץ וחפרפרת תופסים אותו בזרועותיו ויחד ומייצבים אותו על רגליו. הוא היה סמרטוטי כמו מטלית ניגוב רטובה. בדיוק אז שמענו את המשליך יורד במדרגות והתרחקנו מהמצחין.


עכשיו ה"משליך" דחף לתא עוד מסטול – לא סתם מסטול אלא אחד שצוחק, ברנש מוצף באלכוהול וצוחק ללא הרף כאילו היה מהמר שזכה בערימה של כסף. הוא היה בחור קטן ושדוף , קל יותר מכובע קש. הוא צחק בקול גבוה וצרחני, שנשמע יותר כצווחה מאשר צחוק אמיתי. מהרגע שהמשליך פתח את הדלת וזרק אותו פנימה למעצר, הוא צחק. מה שהדהים אותי היה שהצחוק נשמע מלאכותי בדציבלים גבוהים. לא היה בצחוק שלו אפילו צליל אחד עליזות.


הבחור הקטן שכב על הרצפה ורקע ברגליו והמשיך לצחוק את הצחוק המשונה הזה. המצחין הבחין בו, ופלט צעקה למראהו.


"אל תיתנו לו לגעת בי!" הוא צעק, מתגלגל אל עבר הקיר.

"אל תיתנו לו להתקרב אליי!"

"למה מה מצחין , אתה כזה גדול וגבר, אתה יכול לאכול אחד כמוהו חי!"

אני אומר לו.

השיכור הצחקן המשיך לשהק, הוא בכלל לא הסתכל עלינו, לא על המצחין ולא עלי.

. "הוא משוגע", אומר ה"חבר היהודי", הכייס.

"תסתום לו ", אמרתי לנוצץ . הוא ניגש אליו והרים את המסטול הקטן ביד אחת, אחז אותו בצווארון, והצמיד לו כפה על הפה בידו השנייה.

המסטול איבד את ההכרה כשצחוק תקוע בגרונו. מרק עצם עדיין רבץ צמוד לקיר התא , גונח, אבל הוא ראה שהאיום הוסר ונראה שהוא נרגע אחרי שהנוצץ הרדים את המסטול.

מיד אחר כך ירד "המשליך" עם עוד שיכור לתא.

ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו על המצחין ,

"מי זה הסמרטוט הזה?" התממתי.

"מה יש לו, הוא חולה?" שאלתי

"הא? זה , הוא "מהחברה' הטובים " השיב המשליך. "הוא רק חיסל את אשתו הערב, הרג אותה למוות באגרופיו. הרג את המסכנה רק בגלל שארוחת הערב שלו לא הייתה מוכנה בזמן, או משהו חשוב כזה.

הדם שאתה רואה שרווליו, זה הדם שלה. הוא די חלשלוש, עכשיו, הא ?

גיבור גדול . הוא לא היה כזה חלשלוש לפני כמה שעות, החולדה! זה הרצח המרושע ביותר שראינו אי פעם בעיירה הזאת. על בטוח שהוא ייתלה, אבל רק אם לא יעשו לו לפני כן לינץ'!"

בדרך החוצה מהמעצר הוא דחף בעיטה למצחין. המצחין נאנח.


ואז אמרתי: " רבותי, חייבים לגמור עם זה,יתנדנד על חבל התלייה או לא, הבחור הזה גמור. "

אני " קרא מישהו"

ושאלתי מי זה

"אני!" אמר הנוצץ , צועד קדימה.

"אני!" אמר היהודי.

"אני!" צייץ חפרפרת.

"כולנו!" אמר המסומם."

"תעמידו אותו!"


האורות עומעמו והיה חשוך בתא. רק אוושת פסיעות האנשים שחלפו על המדרכה מכוסת השלג מעל לראשינו נשמעה , וזליגת זרזיף המים בכיור, ונחירותיהם של השיכורים, שכולם ישנו. חמשתנו היינו היחידים שהיו ערים בתא. ה"נוצץ" וה"חפרפרת" העמידו את "מרק עצם" על רגליו, והפעם הוא לא היה כל כך נרפה. נראה שהוא הבין שמשהו עומד להתרחש. עיניו היו פקוחות לרווחה ובהו בנו.


"מצחין" אמרתי בלחש,

"אתה זוכר את הנער שהשלכת מהרעשן שלך לפני שלוש שנים?"

"ושירית לי בזרוע?" שאל "נוצץ"

המצחין היה חיוור כסיד, אבל עיניו התחפרו בחזרה אל תוך קדקודו.

"לא!" הוא לחש.

"אל תזכירו לי את זה. זה שיגע אותי מאז! אני משוגע עכשיו! הייתי משוגע גם הערב כשהרגתי את הצעירה הקטנה. הכל בגלל המחשבות על הכחוש. הוא בא אלי לעתים קרובות בלילות ".

"ובכן, מצחין ," אמרתי לו,

"לפני זמן רב נגזר עליך למות. הייתי שם כשדינך נחרץ. והיינו מבצעים אותו כבר, אם לא היית מרים רגליים ומסתלק . אני מניח שנצטרך לחסל אותך הלילה."

"לא חברה'!" הוא לחש. עדיין איני מוכן למות!

אל תפגעו בי!"

"למה אתה מתעקש מצחין , ממילא הם יתלו אותך. אתה תתנדנד בכל מקרה!"

אמר החבר היהודי.

"לא! אלוהים אדירים, לא!" צרח מרק עצם ,

"הייתי משוגע הלילה כשהרגתי אותה, אני משוגע גם עכשיו, והם לא תולים משוגעים. משוגעים לא כשירים למות ".


עמדתי מולו פנים אל פנים. ראשו התרומם מעט תוך כדי דיבור והלסת שלו בלטה החוצה. פתאום הנעתי את שמאלי , כאילו כדי לתת לו סטירה, והוא הראה שהחושים שלו פעילים, הסיט את הלסת שלו והיא הזדקרה בהתחמקות, והוא אמר שוב, "לא".


אחר כך נעצתי את הימנית שלי בתנופה מהברך מעלה ופגעתי לו ישר בלסת. ה"נוצץ" וה"חפרפרת" נרתעו לאחור.


מרק עצם לא התמוטט, הוא פשוט החליק מטה, כאילו גופו נמס לתוך נעליו .


כולנו הסתערנו עליו באותו זמן, , ועצרתי אותם. מרק עצם נפגע אבל הוא התאושש במהירות. אתה לא יכול להרוג בחור כזה גדול בחבטות.


היה לי רעיון אחר , תא הכלא מואר על ידי כמה נורות ליבון, ואחת מהן השתלשלה על חוט חשמל ממש מעל הכיור, והחוט שארכו היה כמה מטרים היה כרוך כך שלא ישתרך על רצפת התא . הצבעתי על זה , אבל החברה' לא קלטו את הרעיון שלי מיד. המתג של האורות היה שקוע בתוך שקע, והוצאתי אותו. השתררה חשיכה בתא.


הייתי צריך לעבוד מהר מחשש שהמשליך למעלה יבחין שהאורות כבויים וירד לראות מה הבעיה. אלומת אור מבחוץ הבליחה דרך סורג המדרכה, כך שיכולתי לראות מה אני עושה.


משכתי את חוט החשמל וקרעתי אותו בחיכוך על קצה הכיור, עד שנקרע ליד בית המנורה. אחר כך דחפתי את החוט בחזרה לשקע. החבורה רעדה, וגררה את המצחין, קרבה אותו למקום שבו קצה החוט מגיע אליו.


פתחתי את צווארונו, כרכתי את קצהו החשוף של חוט החשמל, הקצה שהיה קודם מחובר לבית המנורה סביב צווארו, וחיזקתי אותו. בשלב זה הוא כבר החל לחזור לחושיו, אבל נראה שהוא לא הבין מה קורה. כולם חוץ ממני נסוגו לדרגשים ואני סובבתי את המתג בדיוק כשהמצחין התאושש והתרומם על רגליו. הזרם הכה בו כשהוא היה על ארבע. הוא הזדקף, צפוד, כמו חייל מתוח בהצדעה. היה מבט מוזר על פניו – מבט מופתע. ואז, כאילו מישהו פגע בו מאחור, הרגליים שלו ניתקו מהרצפה והוא התנודד מותח את החוט, וזה ניתק כנגד כובד משקלו, בדיוק כשאני ניתקתי את הזרם.


המצחין צנח על הרצפה והתכרבל כמו עכביש גדול, וריח כשל קותל חזיר מטוגן הציף את התא.

ניגשתי אליו והנחתי ידי על חזהו כדי לחוש בליבו. עדיין פעם. אבל פעימותיו היו חלשות מאוד.


"אין מספיק זרם," לחש חפרפרת.

" חייבים לעשות את זה בדרך אחרת".

"תלה אותו על חוט החשמל ," אמר הנוצץ.

"איכס, לא !" אמר היהודי. "זה מחליא אותי לראות את זה, להקפיץ מישהו בזרם חשמלי ולתלות אותו באותו זמן. זה יותר מידי.

"בואו נשתמש במגף".

"זה לא הוגן, טוב מידי עבורו" לחש מק קיו.

"זה קצת חוקי מדי. לבעוט בו !"

קולו של המשליך נשמע מתנגן במורד המדרגות:

"הברנש הגדול הזה ער?"

"כן", צעקתי בחזרה,

"כולנו ערים; הוא לא נותן לנו לישון".

"תגיד לו שעדיף שהוא יתפלל על נפשו עכשיו " צעק המשליך.

"בדיוק הודיעו לי שהאספסוף מתגודד בחוץ, מחכה שנוציא אותו!"


"עזבו אותו" לחשתי לחבורה. חפרפרת הכין כבר לולאת תלייה מחוט החשמל , והנוצץ הפך דלי כדי להעמיד עליו את המצחין.


הם נסוגו לאחור ומרק עצם שכב מתוח על הרצפה.


ניגשתי אליו וחשתי שוב את ליבו. אני לא זוכר אם הוא פעם, או לא. לא יכולתי להיות בטוח באותו רגע. לא היה לי זמן לוודא, כי פתאום משהו חצה את התא משהו שנראה לי כמו צל, או כמו חולדה גדולה.


ואז נשמע הצחוק הצווחני של אותו מסטול צוחק. הוא החליק לאורך התא חצי מעוות, מהיר כמו קרן אור, ולפני שידענו מה קורה הוא התנפל על מרק עצם והידק את ידיו בחוזקה סביב צווארו של הבריון הגדול. הוא צחק את הצחוק המטורף שלו ללא הרף.


"אני אגמור אותו בשבילך!" הוא צייץ. הוא הידק את ידיו סביב צווארו של מרק עצם. בעטתי ברקתו חזק ככול שיכולתי, אבל זה לא ניתק אותו ממנו.


החבורה משכה אותו, אבל הוא רק גרר את מרק עצם איתו לאורך הרצפה. לבסוף כשהרפה ממנו והזדקף יכולנו לראות שהוא לא היה בכלל יותר שיכור מאתנו. הוא פלט את הצחוק העצבני הזה פעם נוספת, ובדיוק כשהנוצץ כיוון את הדלי אל ראשו, הוא אמר: "אני אָחִיהָ !"


אחר כך הוא המשיך לבעוט בבריון.


נכנסנו לתאים שלנו וזחלנו לתוך הדרגשים שלנו. מרק עצם היה שרוע על הרצפה.


הנוצץ גרר את הצוחק הקטן לפינה. האמת , הלכתי לישון מיד. חשבתי שהמשליך יגלה מה שהתרחש בפעם הבאה כשהוא יזרוק שיכור לתא.


אבל באותו לילה לא היו יותר שיכורים. התעוררתי מהמולה גדולה במדרגות. הדלת נפתחה בחבטה, וחבורה נכנסה ,פראות בעיניהם וצעקות בגרונם. המשליך היה איתם והם אחזו בו חזק.


"תמשיכו, חברה'!" הוא צעק לעברם.


"זה הבשר שלכם!" הוא עודד את החבורה, והצביע על מה שהיה מרק עצם. הגברים התנפלו עליו כמו להקת כלבי ציד על ארנב, ולפני שהספקת למצמץ כבר היה חבל כרוך סביב צווארו של מרק עצם והם שוב נדחסו, גוררים אותו אחריהם במעלה המדרגות . הם בטח חשבו שהוא ישן. הם לא שמו לב שהוא לא הזיז שריר בעצמו, והם לקחו את הגווייה של מרק עצם המצחין , או מה שהיה פעם מרק עצם ותלו אותו על עמוד טלגרף. ראינו את זה כשהצצנו החוצה למחרת בבוקר.


כשהמשליך הבחין בדם על רצפת התא , הוא אמר:


"אלוהים , הם טיפלו בו באכזריות !" וזה הגיע לו. אם ההמון לא היה מגיע... אבל ההמון כן הגיע.

באותו בוקר הבטתי בשרידי מרק עצם המצחין תלוי על העמוד ולידי המסטול הצוחק.


"היא הייתה אחותי", הוא אמר.


אני לא יודע בוודאות אם אנחנו הרגנו את מרק עצם, אם המסטול הצוחק עשה את זה, או אם ההמון גמר עליו, אבל הוא היה מת, והגיע לו למות. לפעמים אני מהרהר קצת על זה, אבל לא מגיעות אלי רוחות רפאים, כמו שאמרתי לך. אני לא יכול לדעת מה גמר אותו .


יש קבר לא מסומן בבית הקברות לעניי העיירה הזו, שאני ספרתי עליה, ומדי פעם כשאני מגיע לשם, אני עובר דרך בית הקברות ומהרהר בחטאיו של מרק עצם המצחין. אבל אני ישן טוב בלילות. עשיתי את מה שהיה צריך לעשות, ואני עוצם את עיניי ואני אף פעם לא רואה את מרק עצם המצחין בחלומות. הוא פנה שוב להביט מהצוהר.


"אז מה יש בנידונים למוות שעושה אותך כל כך עצבני?" שאלתי.

"אמרתי חלק מהנידונים", השיב רד שיקגו , עדיין מביט החוצה.

"כמו הנדון למוות הזה שצוחק בתא הסמוך."

צחוק רם וצווחני הדהד במסדרונות הכלא.



*קרון הבלם הוא הקרון האחרון ברכבות משא ותפקידו לתת כוח בלימה נוסף לרכבת.

** נוודים שהיו מתגנבים לרכבות מטען ללא תשלום



7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ביעור חמץ

כמה הערות בענייני דיומא ביעור חמץ, או בדיקת מצפון נראה שלרבים קל יותר לבדוק חמץ מתחת למיטה והארונות מאשר לבדוק את מצפונם. זו אולי מסקנה פשטנית אבל מתבקשת לאור המתרחש במציאות חיינו. אז אולי הגיע הזמן ל

bottom of page