הופ-צפרדע ושמונה אורנג אוטנג כבולים

            קופי אורנג אוטנג, אלימות ורצח ביצירתו של א.א.פו

                                       אבי גולדברג

עלה בדעתי שיש משהו מוזר בכך שבסיפור אודות הבלש הראשון אוגוסטן דופין מאת  א.א.פו, בסיפור "הרציחות ברחוב מורג"  שנחשב כמופת, וכמתכונת לדמות הבלש הרציונלי, שבעקבותיו נכתבו סיפורי שרלוק הולמס, הרקול פוארו  ואחרים, הרוצח אינו בן אנוש כלל אלא קוף אורנג אוטנג !.

  מעניין יותר  הוא שגם בסיפור האימה "הצפרדע המקפצת ושמונת האורנג אוטנג הכבולים ", המובא להלן, סיפור נקמה מדמם ואכזרי. קוף האורנג אוטנג  מוצג כחית פרא  אלימה, אם כי הקופים בסיפור אינם אלא דימוי של  אותם קופים אכזריים.

האורנג אוטנגים,  מופיעים בשלישית  ביצירה נוספת  של א.א.פו. בסיפור בעל אופי קומי או סטירי, המתרחש במוסד סגור לחולי נפש.  בצרפת, שם הם מתחפשים המאושפזים לקופים, בסיפור בשם  The system of Doctor Tarr and Professor Fether,

הנה הקטע מהסיפור הפחות מוכר המתייחס לקופים :

" ועכשיו הגיע השיא – האסון שבסוף  הדרמה. מכיוון ששום התנגדות, מעבר לצעקות וסימני ידיים, לא מנעה  את הסגת הגבול מהחבורה שהתגודדה בחוץ, במהירות הבזק נפרצו עשרת חלונות האולם כמעט בו זמנית.

לעולם לא אשכח את רגשות הפליאה והאימה כאשר צפיתי בפולשים, בקפיצות  מבעד לחלונות האלה, וכאשר הם טיפסו וירדו אלינו והתרוצצו בינינו מניה וביה, נאבקים, ורבים , שורטים ומייללים, צבא מושלם של מה שנראו בעיני כשימפנזים, אורנג -אוטנגים, או בבונים שחורים גדולים מכף התקווה הטובה." 

במאמר ששמו "הדחף הכפייתי של א.א.פו והאורנג אוטנג",*

מנסה  הכותב לרדת למשמעות התופעה של נוכחות האורנג אוטנגים, בסיפוריו של  פו, ולראות בהם מאפיין לרוח התקופה הוויקטוריאנית בה התקבלה התורה הדרוויניסטית על הטבע ועל היות מוצא האדם מהקוף. ורוח התקופה, כך הוא כותב, אימצה את התפיסה כי הקוף יצור חייתי נחות במדרג ההתפתחות מהאדם. ויתכן שנוח היה לא. א. פו לתלות בו את יצר האכזריות שבסיפוריו הנ"ל.

ספק אם אכן זו הסיבה להופעת הקופים בסיפוריו, באשר ספרו של צ'רלס דרווין "על מוצא המינים" והשפעתו התרבותית בעולם המערבי חלה מאוחר יותר והוא התפרסם רק אחרי כתיבת סיפוריו של פו. אני נוטה יותר לקבל את ההערות שניתנו באתר האגודה על שמו של פו בבולטימור, המציינות במדויק את המקור לנוכחות האורנג אוטנג בסיפור "הצפרדע המקפצת או שמונת האורנג אוטנג הכבולים" [מופיעות בסוף רשימה זו] ואת ההנחה שפו רצה בסיפור הרציחות ברחוב מורג ,להדהים את קוראיו.

עשרות שנים לאחר מכן מעלה פרנץ קפקא את הקוף שנצוד באפריקה   בסיפורו המפורסם משנת 1917   "דין-וחשבון לאקדמיה" Ein Bericht  "für eine Akademie,  

פרנץ קפקא עושה שימוש בבעלי חיים תדיר בסיפורי המשל שלו, והפעם  בהתייחסות  אולי הפוכה מזו של א.א.פו, הוא מתאר את דמות הקוף שנפל בידי ציידים, כקרבן לאלימות  האנושית, חיית פרא חופשית שנופלת בשבי ומוחזקת כמוצג ראווה. דווקא הקוף שניצוד במערב אפריקה מוצג כדמות אנושית, שאינה אלימה ,יצור הלומד לדבר ומסתגל לחברת בני אדם במהלך מסעו הארוך באוניה מאפריקה לאירופה. גם לגבי סיפורו של קפקא חלוקים הפרשנים למשמעות שיש לתת לסיפור ולנוכחות הקוף בסיפור.

כך או כך אין כל הסופרים נחשפים במלוא כוונתם בפני הקורא והקורא רשאי לאמץ לו משמעות כרצונו. 

The Obsession Edgar Allan Poe and the Orang-utang*

Hop-Frog, Trippetta, the king and his councilors, 1935 illustration by Arthur Rackham   איור מאת ארתור רקהם הצפרדע המקפצת, טריפטה, המלך ומועצת שריו משנת 1935  

       הצפרדע המקפצת או שמונת האורנג-אוטנגים הכבולים

                         מאת  אדגר אלאן פו 1849

[הערה: בחרתי לאמץ בתרגום הסיפור את כינויו של הגמד, גיבור הסיפור -  "הצפרדע המקפצת", בנוסח האנגלי, "הופ - הצפרדע" ולא בעברית, בה צפרדע היא נקבה ואין לזכר קיום לשוני נפרד לחיה זו.]

מעולם לא הכרתי מישהו כל כך נלהב כל כך לשמע בדיחה כמו המלך. נראה שהוא חי רק כדי להתבדח. לספר סיפור טוב ,ולספר אותו היטב ובלבד שתהיה זו הלצה . זו  הייתה גם הדרך הבטוחה ביותר למצוא חן בעיני המלך. כך קרה ששבעת שריו נודעו כולם ביכולתם כבדחנים , ובכישוריהם בעיקר  לבדח . כול שריו  גם נטו להדמות למלך בהיותם כבדי גוף, בהיותם גברים מחוספסים, שמנים, ושאת הבדיחות שלהם אי אפשר היה  לחקות. אם נכונה האמרה  כי אנשים משמינים מרוב  צחוק, או אולי יש משהו במשמני האדם  עצמו הנוטה להתפתות לשמע בדיחה, לגבי השערות אלה, מעולם לא הגעתי למסקנה חד משמעית. אך אני מקבל את העובדה  כי ליצן רזה  הוא ציפור נדירה בשמי העולם

rara avis in terris. .  ליצן רזה הוא אחת מאותן "רוחות הרפאים", שהטרידו את המלך אך  במעט. הוא נתן כבוד מיוחד לרוחב הבדיחה, ולעתים קרובות היה מוכן להשלים גם עם אורכה של הבדיחה. נחמדות יתר בבדיחות עייפה אותו, הוא היה מעדיף את סיפורו של ראבלה "גרגנטואה" על פני ה"זאדיג" של וולטיר: ובאופן כללי, העדיף בכלל בדיחות מעשיות, כאלה שמביכות את נשוא הבדיחה, אלה היו  לטעמו הרבה יותר מאשר בדיחות מילוליות.

 במועד בו אני מעלה על הכתב את השתלשלות הדברים, טרם יצאו החידודים של ליצני החצר לגמרי מהאופנה בארמונות המלכות . כמה מה"מעצמות" היבשתיות הגדולות עדיין שמרו על "שוטה המלך", בחצרם, ליצנים שחבשו מצנפות  מעוטרות בפעמונים, וציפו מהם להיות דרוכים תמיד להשמיע דבר שנינה נוקב, בהבלחה של רגע, בשכר הפירורים שנפלו משולחן המלך.

מלכנו, כמובן, שמר על "שוטה" משלו. העובדה היא שהוא נזקק למשהו נוסף שטותי– ולו רק כדי לאזן את "חוכמתם העמוקה" של שבעת החכמים, שהיו שריו – שלא לדבר על חכמתו הוא...

אבל השוטה  שלו, או הליצן המקצועי שלו, לא היה שוטה בלבד. ערכו שולש בעיני המלך, מעצם היותו גם גמד וגם נכה. גמדים היו נפוצים בבתי המלוכה, בימים ההם, כמו שוטים, ומלכים רבים היו מתקשים להעביר את שממון  ימיהם, שהיו ארוכים במיוחד בבתי המלוכה, ללא בדיחות שיכולות היו להצחיק אותם, או גמד שיוכלו לצחוק עליו. 

אבל, כפי שכבר ציינתי, ליצני החצר, היו בתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה, שמנים, עגולים  ומסורבלים,  לכן היה ב"צפרדע המקפץ" (זה היה השם שניתן לשוטה המלך,)  מקור לא אכזב לסיפוק עצמי של מלכנו, שהשוטה שלו  היה בעצם אוצר משולש באדם אחד: גמד שוטה ונכה.

אני נוטה להאמין שהשם הצפרדע המקפצת  ה "הופ-צפרדע" לא ניתן לגמד על ידי סנדקיו בעת טבילתו, ומן הסתם הוא ניתן לו, בהסכמה כללית של שבעת השרים, בגלל חוסר יכולתו ללכת כמו אנשים אחרים. למעשה, הופ-צפרדע יכול היה להתנועע  רק במעין הידוס  שהוא בין קפיצה להתפתלות - תנועה שהביאה אותם לכדי צחוק והתמוגגות  בלתי מוגבלת, וכמובן נכותו זו גם הביאה למעט נחמה למלך עצמו, שכן (על אף הזדקרות מוזרה של בטנו ונפיחות מלידה של ראשו) נחשב לדמות הסמכותית הראשונה במעלה, על ידי כל באי חצר המלוכה.

אך אף על פי שהופ-צפרדע, בשל  העיוות ברגליו, יכול היה לנוע  על דרך או על רצפת הארמון בקושי רב ובייסורי גוף רק מכוח שריריו זרועותיו העצומים, שנראה היו מתת טבע , במעין פיצוי על המום הנורא בגפיו התחתונות. כוח השרירים אפשר לו לבצע פעולות רבות במיומנות מופלאה, בכול מקום בו היו עצים או חבלים או כל עצם  אחר שניתן לטפס עליו. וכשהיה מטפס או מתעופף בין עצים וחבלים נראה יותר כסנאי או  כקוף קטן מאשר כאדם.

איני יכול לקבוע במדויק יליד איזו ארץ היה, אבל ניתן לשער שהוא הגיע מאחד מאותם אזורים פראיים, נידחים, רחוקים מחצר המלך, אשר איש טרם ביקר בהם.

הוא הובא כשלל מלחמה  לחצר המלכות, כמתנת אחד ממפקדי הצבא שתמיד חזר כמנצח מהקרב, למלך. הוא  הביא את הופ- הצפרדע (יחד עם נערה צעירה, שאמנם לא היתה קטנת מידות כמו הופ הצפרדע אך היתה צעירה ממנו ותוויה הו יפים, והיא הפליאה לרקוד). שניהם נלקחו כשבויים ממחוזות הספר והובאו לארמון.  

בנסיבות אלה, אין תימה  על כך שנוצרה קרבה בין שני השבויים הקטנים. ואכן, עד מהרה הם הפכו לחברים מושבעים. הופ-צפרדע, למרות שהרבה בפעילות גופנית, לא היה מקובל בשום פנים ואופן אלמלי היה בכוחו להיות לעזר לטריפטה. והיא, לעומתו, בשל יופייה המעודן, והחן (על אף היותה גמדה,) זכתה להערצה ולעידוד מכול עבר, שהקנתה לה השפעה רבה, ומעולם לא נמנעה מלהשתמש בה, בכל הזדמנות שיכלה, לטובת הופ-צפרדע.

היה זה בעת אירוע ממלכתי מפואר כלשהו, איני זוכר לכבוד מה , החליט המלך  לערוך נשף מסכות. ובכל פעם שנהגה על ידי המלך רעיון לנשף מסכות, או כל חגיגה מעין זו, בחצרנו, כישרונותיהם של שני הגמדים נקראו למשימה.  הופ-צפרדע היה ידוע בכישרונו לארגן אירועים, הוא  היה כה יצירתי , בייזום תחרויות, בהעלאת רעיונות לדמויות מקוריות, בהמצאת  תחפושות עבור נשפי מסכות, עד שנראה היה כי שום דבר לא יכול להיעשות, ללא עזרתו.

הלילה שנועד ל fête הגיע. אולם ענקי בו נוהגים לשתות, הותקן וקושט , תחת עינה הפקוחה של טריפטה, בכל סוג של אמצעי  שיכול היה לתת éclat לנשף מסכות. כל חצר המלוכה היה נתון בקדחת של ציפייה. באשר לתלבושות ולתחפושות, אפשר בהחלט להניח שכול המוזמנים החליטו כבר לגביהן. רבים מהם החליטו (אילו rôles יגלמו) שבוע, או אפילו חודש מראש, ולמעשה, לא נותר אפילו שמץ של ספק אצל איש מהמוזמנים ,למעט במקרה של המלך ושבעת שריו איזה דמות תהיה נושא לתחפושתם. מדוע הססו ודחו החלטתם המלך ושריו, מעולם לא הבנתי, אלא אם כן הם עשו את זה כמין בדיחה. סביר יותר להניח שהם התקשו, בגלל היותם שמנים כל כך, להחליט בדבר. כשמדובר באירועים מתוכננים, הזמן טס חולף עובר לו, וכמוצא אחרון, הם הזעיקו את  טריפטה ואת הופ-צפרדע.

כששני החברים הקטנים נענו לזימונו של המלך, הם מצאו אותו  מסב לשולחן עם שבעת חברי מועצת השרים, כשהם לוגמים יין.  מצב רוחו של המלך נראה קודר. הוא ידע שהופ-צפרדע אינו חובב שתיית יין, בשל השפעתו הרעה של האלכוהול על עצביו, וכי שתיית יין מביאה את הנכה המסכן אל סף הטירוף. וטירוף החושים אינו תחושה נעימה כלל וכלל כידוע. אבל המלך אהב את הבדיחות המעשיות שלו, ונהנה לאלץ  את הופ-צפרדע לשתות (או כפי שכינה זאת המלך) "להיות עליז".

 "בוא הנה, הופ-צפרדע," קרא אל הליצן כשהוא וחברתו נכנסו לאולם: "לגום מהקנקן הזה לבריאותם של חבריך הנעדרים" (כאן נאנח הופ-צפרדע),

" ואז תן לנו ליהנות מכושר ההמצאה שלך. אנחנו רוצים טיפוסים , דמויות אדם, משהו חדשני לחלוטין ממה שהיה עד כה , עייפנו מהדמויות השחוקות שבכל הנשפים. צריך משהו חדשני, בוא הנה, היין יצית  את דמיונך ".

הופ-צפרדע השתדל, כהרגלו, בתגובה להפצרות אלה של המלך, להתרומם בצחוק, אבל המאמץ היה מעבר לכוחותיו. היה זה במקרה יום הולדתו של הגמד המסכן, והפקודה להרים כוסית  ל"חבריו הנעדרים" העלתה דמעות בעיניו. דמעות  גדולות ומרות רבות נשרו לתוך הגביע כשנטל אותו, בענווה, מידו של הרודן. "אה! חה! חה! הא!" שאג האחרון, בעוד הגמד גומע באי רצון את תכולת הקנקן.

"תראו מה יין טוב יכול לעשות! ראו, העיניים שלך כבר נוצצות! בחור מסכן!"  עיניו הגדולות של הגמד  אכן נצצו מדמע , במקום לזרוח, שכן השפעת היין על מוחו הנרגש הייתה חזקה ומידית. הוא הניח את הגביע בעצבנות על השולחן, והביט בחבורה שסביבו  במבט חצי מטורף. כולם נראו משועשעים מאוד מהצלחת "הבדיחה" של המלך. "ועכשיו לעסקים", אמר ראש הממשלה, איש שמן מאוד.

כן," אמר המלך; "קדימה , הופ-צפרדע, תורך לתת כתף , דמויות, חברי הטוב, אנחנו זקוקים לטיפוסים ,עבור כולנו – חה! חה! חה!"

ומכיוון שהמלך התכוון בכך להצחיק, צחוקו נשמע מלווה במקהלת צחוקם של  שבעת שריו. הופ-צפרדע צחק גם הוא, אם כי ברפיון ובריקנות מסוימת. "בוא, בוא," אמר המלך בקוצר רוח, "אין לך מה להציע?"

"אני מתאמץ  לחשוב על משהו חדשני," השיב הגמד באופן סתמי , באשר היה הלום יין.

"מתאמץ !" קרא הרודן, בכעס "מה זאת אומרת? אה, אני מבין. אתה זועף, ורוצה לשתות עוד יין. הנה, תשתה את זה!"

והוא מזג יין לגביע מלא על כל גדותיו  והציע אותו לנכה, שרק הביט בו, שואף בכבדות אוויר לנשימה.

 "שתה, אני אומר!" צעק המפלצת, "לכול השדים והרוחות"

הגמד היסס. פניו של המלך נצבעו סגול בזעמו . אנשי החצר גיחכו. טריפטה, היתה חיוורת כגווייה, התקרבה אל כס המלך, כרעה על ברכיה לפניו והפצירה בו לחוס על חברה. הרודן הביט בה, תמה לרגעים על חוצפתה. הוא נראה אובד עצות, כיצד להביע את זעמו  במעשה או באומר. לבסוף, בלי להוציא הברה, הוא דחף אותה ממנו באלימות, והתיז  את תכולת גביע היין הגדוש על פניה. הנערה המסכנה קמה כמיטב יכולתה, ולא העזה אפילו להיאנח, חזרה למקומה למרגלות השולחן. דממה רועמת השתררה במשך כחצי דקה, שבמהלכה אפשר היה לשמוע נשירת עלה, או נוצה.

השקט נקטע על ידי צליל גריסה גס, צורם וממושך, שנראה כאילו הגיע בבת אחת מכל עבר. 

"מדוע  אתה מרעיש כך ?"

 דרש המלך כשהוא פונה בזעם אל הגמד.

נראה היה שהאחרון התפכח, במידה רבה, מיינו, ונעץ מבטו בשקט בפניו של הרודן, ורק פלט: "אני – אני? איך זה יכול להיות אני?"

" הצליל נשמע כאילו הוא מגיע מבחוץ", ציין אחד מאנשי החצר .

"נראה לי שזה היה התוכי ליד החלון, המשחיז את מקורו על סורגי הכלוב שלו."

"נכון," השיב המלך, כאילו חש הקלה רבה מההסבר "אבל, יכולתי להישבע שבועת אבירים שזו חריקת שיניים של הנווד הזה."

לשמע דבריו צחק הגמד (המלך קיבל ברצון כל צחוק מקהל שומעיו לשמע חידודיו והיה מאושר מכדי להתנגד לכך ), הוא חשף  מערכת שיניים גדולות, חזקות ודוחות מאוד. יתר על כן, הצהיר הגמד  על נכונותו המלאה  ללגום יין ככול שיידרש. דברים אלו החזירו למלך את שלוותו, ולאחר שהגיר קנקן יין נוסף ללועו ללא שניכרה כל השפעה רעה עליו, הפיח הופ-צפרדע, רוח, בתוכניות לנשף המסכות.

"אינני יודע מה היתה האסוציאציה שנטעה את הרעיון במוחי " אמר הגמד  בשלווה רבה, וכאילו מעולם לא טעם יין בחייו, "אבל רגע אחרי שהוד מלכותך היכה את הנערה ושפך  את היין בפניה, מיד אחרי שהוד מלכותך עשה זאת, ובעת  שהתוכי השמיע את הרעש המוזר הזה מחוץ לחלון,  עלה בדעתי  תרגיל ההסחה, שהיה אחת מההשתטויות שנהגנו להשתטות בנשפי המסכות בארצי, בנשפי המסכות שלנו, אבל כאן הוא יהיה חדש לגמרי. אך למרבה הצער, נדרשת להשתטות זו  חבורה של שמונה אנשים, ו—"

 "הנה אנחנו לרשותך!"

צווח המלך, מתמוגג על חריפותו בצירוף המקרים, "שמונה במדויק, אני ושבעת השרים שלי. ספר לנו מהו תעלול ההסחה אם כן ?"

"אנחנו קוראים לזה", השיב הנכה, "שמונת האוראנג-אוטנג הכבולים, וזה באמת שעשוע מצוין אם הוא מתבצע במדויק על פי ההנחיות ".

"כך אכן נבצע אותו", העיר המלך, התיישר במושבו והשפיל את עפעפיו.

"היופי במשחק", המשיך הופ-צפרדע, "טמון בפחד שהוא מעורר בקרב הנשים".

'"גדול!" שאגו במקהלה המלך ושריו.

"אני אלביש  אתכם כך שתראו  כאוראנג- אוטנגים," המשיך הגמד. "תשאירו לי את כל זה. הדמיון יהיה כה בולט, עד שכול החוגגים בתחפושות  יתייחסו אליכם כחיות אמתיות  וכמובן, הם יהיו מבועתים כגודל תדהמתם ".

"הו, זה נפלא!" קרא המלך. "הופ-צפרדע! אני אעשה ממך גבר".

 "השלשלות נועדו להגביר את הבלבול על ידי צליל שקשוקן . אתם אמורים כביכול לברוח, יחדיו, כולכם , משוביכם . הוד מלכותך אינו יכול להעלות על הדעת את האפקט שנוצר, בנשף מסכות, על ידי שמונה האוראנג-אוטנגים הכבולים, כשרוב הקהל בנשף  מדמיין שהם אמיתיים. הם מסתערים פנימה לנשף בזעקות פרא, מתרוצצים בקהל הגברים והנשים היושבות בלבושן העדין והמהודר ביופיו. הניגוד הוא בלתי ניתן לחיקוי!

"כך יקום ויהיה " אמר המלך: והמועצה קמה בחיפזון (כיוון שהתאחרה), להוציא לפועל את התוכנית שהופ-צפרדע הביא בפניהם. הדרך שלו לצייד את החבורה כאוראנג-אוטנגים הייתה פשוטה מאוד, אך יעילה מספיק למטרותיו. החיות המדוברות נראו, בתקופת הסיפור שלי, רק לעתים נדירות מאוד באיזה שהוא חלק של העולם המתורבת. ומכיוון שהחיקויים שעשה הגמד היו דמויי חיה דיים, ומחרידים במידה מספיקה, לא הטילו איש מהם ספק באמיתותם ודמיונם לקופים שבטבע.

המלך ושריו לבשו תחילה חולצות ומכנסונים צמודים לאבריהם . לאחר מכן נמרחו בזפת. בשלב זה של התהליך הציע אחד מהשרים להדביק על הזפת נוצות. אך ההצעה נדחתה מיד על ידי הגמד, ששכנע עד מהרה את השמונה, על ידי הדגמה, ששערה של חיית פרא כמו האוראנג-אוטנג תיוצג בצורה יעילה הרבה יותר על ידי הדבקת פשתן. ואכן ציפוי עבה של פשתן הודבק לזפת כהצעתו של הגמד.

כעת הובאה שלשלת ארוכה. ראשית, היא הקיפה  על מותני המלך, ונקשרה. אחר כך הועברה על מותני עוד אחד מחבורת האורנג אוטנגים , וגם הוא נקשר ואז ברצף, ובאותו אופן נכבלו כולם.

  כאשר הושלם עניין  הכבילה בשלשלות , וחברי הקבוצה עמדו רחוק ככל האפשר זה  מזה , תוך שהם יוצרים מעגל, וכדי לגרום לכל הדברים להיראות טבעיים, העביר הופ-הצפרדע את יתרת השלשלת, בין הניצבים בעיגול, כך שהעיגול נחצה פעמים בקוטרו, בזוויות ישרות, לרוחב המעגל. הוא עשה זאת על פי השיטה הנוהגת בידי ציידי שימפנזים, או קופים גדולים אחרים בבורנאו.

האולם  המפואר שבו אמור היה להתקיים נשף המסכות, היה עגול, ותקרתו גבוהה מאוד, כך שאור השמש חדר  אליו  רק דרך צוהר יחיד במרום התקרה. בשעות הלילה (הזמן ביממה  שלשמו עוצב כך האולם  מלכתחילה ) הואר בעיקר על ידי נברשת גדולה, התלויה בשרשרת ממרכז הצוהר, ומונמכת, או מוגבהת, באמצעות משקולת נגדית. אלא שהפעם (כדי לא לכער את האולם ) הועברה המתקן המאזן אל מחוץ לכיפה ומעל הגג.  

סידורי החדר הושארו לפיקוחו של טריפטה. אלא  שבפרטים מסוימים בתכנון, כך נראה, היא הונחתה על ידי שיקול הדעת הרגוע יותר של ידידה הגמד. על פי הצעתו, הוסרה הנברשת כליל . טפטופי השעווה שלה (שבמזג אוויר חם כל כך, אי אפשר היה למנעם ) היו פוגעים לדבריו, קשות בתחפושות  המפוארות של המוזמנים, שבגלל הצפיפות הצפויה באולם, לא ניתן יהיה להימנע מנוכחותם במרכז האולם, כלומר, מתחת לנברשת. על כן פמוטים נוספים הוצבו בחלקים שונים של האולם, הרחק ממרכז האולם, ולפידים  עבים  המדיפים ריח מתקתק ניתנו בידיהן הימניות של כל אחת מפסלי הנשים בגלימות הנצבים סביב לאולם, כשישים או שבעים מניינם.

שמונת האוראנג-אוטנגים, שקיבלו את עצתו של הופ-הצפרדע, המתינו בסבלנות במקומם מחוץ לאולם, עד חצות (עד שהאולם יהיה מלא לחלוטין בחוגגים בתחפושות) לפני שהופיעו.

 כאשר האורלוגין  חדל להכות שתיים עשרה, הסתערו או ליתר דיוק התגלגלו, כולם יחד – שכן כבילתם  בשלשלות גרמה להם להסתבך ליפול, או למעוד, כשנכנסו. ההתרגשות בקרב הקהל  הייתה עצומה, ומילאה את לב המלך בשמחה. כצפוי, היו לא מעט מהאורחים שהניחו שהיצורים האכזריים למראה הם אכן חיות פראיות מסוג כלשהו במציאות, אם לא בדיוק האורנג אוטנג. רבות מהנשים התחלחלו  ברעדה מהחיזיון, ואלמלא נקט המלך באמצעי הזהירות ולא התיר מלכתחילה הכנסת כל כלי הנשק לאולם, ייתכן שחבורתו  הייתה כבר מתבוססת בדמה.

אך מה שהתרחש היה, נהירה של החוגגים לעבר הדלתות. הם נעו בחיפזון ובבהלה אל עבר הדלתות, אלא שהמלך ציווה לנעול אותן מיד עם כניסתו לאולם. על פי הצעתו של הגמד, המפתחות לאולם הופקדו ברשותו.

בשעה שהמהומה הייתה בשיאה, וכל מוזמן מהמוזמנים המחופשים  היה חושש רק לביטחונו האישי  (שכן, למעשה, נוצרה סכנה ממשית רבה מלחץ הקהל הנרגש), ניתן היה לראות לפתע את השרשרת שבאמצעותה הייתה הנברשת תלויה בדרך כלל בחלל האולם, ואשר הוסרה  קודם לתחילת הנשף, יורדת אט אט,  עד שהקצה שלה שבראשו וו ברזל הגיעה למרחק של מטר וחצי מהרצפה.

זמן קצר לאחר מכן, המלך ושבעת חבריו, לאחר שהתרוצצו הלוך ושוב  באולם לכל הכיוונים, מצאו את עצמם, בסופו של דבר, במרכזו של האולם  וכמובן, נעו ליד הוו שבקצה השרשרת שהשתלשלה מהתקרה.

 בעודם ממוקמים כך, הגמד, שעקב מקרוב אחר תנועותיהם והסית אותם להמשיך את המהומה, אחז במרכז השלשלת שכבלה אותם בהצטלבות של שני החלקים שחצו את המעגל בזווית ישרה.  במהירות מחשבה, ובזריזות ידיו  הוא הכניס את הוו שממנו היתה הנברשת מונפת מעלה, ובו ברגע, על ידי הפעלת כח בלתי נראה כלשהי, נמשכה השלשלת  כלפי מעלה, וכתוצאה בלתי נמנעת, גררה את האוראנג-אוטנגים יחד כשהם כבולים אחד לרעהו פנים אל פנים, מעלה .

המתחפשים, בשלב זה, התעשתו, שבו להם עשתונותיהם במידה מסוימת, מהבהלה שאחזה בהם, והם התחילו להתייחס לכל העניין כאל תעלול שנועד לשעשע אותם. הם השמיעו קריאות קולניות ופרצי צחוק לנוכח מצבם הקשה של הקופים.

"תשאירו לי אותם!" צעק עכשיו הופ-צפרדע, קולו הצווחני נשמע בקלות ברחבי האולם.

 "תשאירו לי אותם. נראה לי שאני מכיר אותם. אם רק אוכל להסתכל עליהם מקרוב, אוכל בקרוב לדעת מי הם ".

כך, כשהוא נאבק מעל ראשי הקהל, הצליח לפלס דרכו ולהגיע אל אחד הכתלים, וחטף לפיד מדי אחד הקריאטידים, אחד הפסלים דמויי אישה בגלימה וחזר, בהידוסו, צליעתו, למרכז האולם . הוא זינק בזריזות של קוף, וטיפס כמה מטרים במעלה השרשרת, מעל ראשו של המלך, אוחז בלפיד כדי לבחון את קבוצת האוראנג-אוטנגים, מקרוב ועדיין צועק, "בקרוב אגלה מי הם!"

והנה, בעוד כל הקהל (כולל הקופים עצמם ) מתפקעים מצחוק, השמיע הליצן לפתע שריקה צווחנית, והשרשרת  נמשכה  בכוח  לגובה של כעשרה  מטרים, גוררת איתה את האוראנג-אוטנגים המבוהלים והנאבקים מעלה, והשאירה אותם תלויים באוויר בין שמיים הניבטים מהצוהר בתקרה  לרצפה.

הופ-צפרדע, נאחז בשרשרת כשעלתה, עדיין שמר על מקומו מעל לשמונת ראשי המדינה המחופשים לקופים, ועדיין (כאילו דבר לא אירע) המשיך לגשש עם  הלפיד בקרבתם בניסיון כביכול לחשוף את זהותם.

 כל השמונה היו שרויים בתדהמה  נוכח משיכתם מעלה באמצעות השרשרת, עד שהשתררה דממה דקה, שנמשכה כדקה. דממה שהופרה על ידי צליל גריסה כה נמוך, חריף וצורם, כזה  שמשך קודם לכן את תשומת לבם של המלך ויועציו, לאחר שהמלך שפך את היין בפניה של טריפטה. אבל, במקרה הנוכחי, לא יכולה היתה השאלה מה מקור הצליל הצורמני, היא הגיעה מחריקת שיניו דמויות הניבים של הגמד, שטחן אותן וחרק אותן בעוד פיו מקציף. הבעה  של זעם מטורף, היתה נסוכה על פניו בהביטו בארשת פניהם ההפוכה של המלך ושבעת חבריו שמתחתיו.

 "אה, אהה!" אמר באריכות הליצן הזועם. "אה, אהה! אני מתחיל לראות מי האנשים האלה, עכשיו!" וכשהוא מעמיד פנים שהוא בוחן את פני המלך מקרוב, הוא הצמיד את הלפיד הבוער למעיל הפשתן שעטף אותו. האש אחזה מיד בפשתן והפכה בן רגע את התחפושת ללהבה חיה. תוך פחות מחצי דקה היו כל שמונת האוראנג-אוטנגים אחוזים בלהבות הבעירה הנוראית, כשצווחות ההמון שהביט בהם מלמטה, מוכה אימה, וללא יכולת להגיש להם ולו סיוע קל.

הלהבות , שהתגברו לפתע ושלחו לשונות אש מעלה בארסיות, אילצו את הליצן לטפס גבוה יותר במעלה השרשרת, להיות מחוץ להישג ידה. וכשהוא טיפס מעלה לחלץ את עצמו, הקהל שקע שוב בתימהון , לרגע קצר, נותר בדממה. הגמד ניצל את ההזדמנות, ושוב דיבר: "עכשיו אני רואה בבירור", אמר, "איזה מין אנשים מסתתרים תחת המסכות האלה. אלו הם המלך הגדול ושבעת יועציו המלכותיים – מלך שאינו מהסס להכות נערה חסרת הגנה, ושבעת יועציו המסייעים לו בזעם. באשר לעצמי, אני פשוט הופ-צפרדע, הליצן - וזו הבדיחה האחרונה שלי".

בשל התלקחות הבעירה העזה  הן של הפשתן והן של הזפת שהיה דבוק אליו, בקושי הצליח הגמד לסיים את נאומו הקצר לפני שמלאכת הנקמה הושלמה. שמונה הגוויות התנופפו בשלשלותיהן, מסה עלובה, מפוחמת, מחרידה ובלתי ניתנת להבחנה. הנכה השליך לעברם את לפידו, נצמד בנחת לתקרה, ומשערים שטריפטה, שהוצבה על גג האולם, הייתה שותפתו של חברה לנקמתו הלוהטת, ושיחד הם הצליחו להימלט לארצם, כי אף אחד מהם לא נראה שוב.

    הערות לסיפור מאתר האגודה  על שם א.א.פו בבולטימור

 הופ-צפרדע הוא אחד מסיפורי האימה הגדולים של פו, אך אינו נמנה לאחד הטובים ביותר שיצאו תחת ידיו .

עלילת הסיפור גלויה ומניע הנקמה שעומד בבסיסה נופל מזה שבסיפור "Cask of Amontillado", בו  מניע הנקמה לעולם אינו נחשף במלואו. בסיפור שבפנינו  המניע שקוף , והקורא מתבקש להזדהות עם הגמד הרצחני, אבל הנקמה היא מעבר לצדק פואטי. הסיפור בולט בעיקר כאקספוזיציה איומה של אפלת נפש אנושית.

 הידע שלנו על ראשיתו, חיבורו ופרסומו של הסיפור הוא כמעט שלם. שלושת המקורות העיקריים של פו מוכרים בהחלט.

אחד המקורות לסיפור, או ההשראה לו,  באסון בנשף מסכות מלכותי המופיע בספר  דברי הימים של פרויסרט. Froissart

על פי פרויסרט, במהלך מסיבת חתונה בחצרו של שארל השישי, מלך צרפת בשנת 1385, קבוצה של חמישה אנשי חצר לבושים כאנשי פרא (sauvages,), עם שיער ארוך המכסה את גופם, לובשים חצאיות של עלים וקשורים זה לזה, נכנסו לחדר שבו רקדו נשים. כל הלפידים הוסרו תחילה על פי הצעתו של אחד מהמארגנים ; אך הדוכס מאורליאן שהגיע באיחור היה מלווה בנושאי לפידים, שהתקרבו יתר על המידה לאחת התחפושות , והשיער המלאכותי הארוך עלה באש, וכול המחופשים  מלבד אחד נהרגו.  

מקור נוסף לסיפור אליו  נחשף פו הוא אירוע מותה העצוב של נערה אנגלייה צעירה, שחקנית, מיס קלייר ובסטר, בהצגה  בשם "מרד ההרמון" בתאטרון דרורי ליין בלונדון.  היא לבשה תחפושת דקיקה ושופעת שהתלקחה  מלשון אש של לפיד.

 היסוד  השלישי בסיפור, הוא דמות הליצן, "הצפרדע המקפצת", הוא נלקח כנראה מסיפור בשם "פרוג'ר והקיסר פאול הראשון"* המספר כי הצאר פאול הראשון שהעמיד פנים שהוא מַגְלֶה את הליצן שלו, קומיקאי פריזאי, לסיביר, אך למעשה גרם לו רק לנסוע דרך ארוכה בכרכרה סגורה כדי להחזירו לחצרו. מאוחר יותר היה הליצן בין אלה שמצאו בשנת 1801 את הקיסר שנרצח.

לגבי תיאור מבנה גופו המעוות של הגמד כפי שתיאר אותו פו, הוא  מוכר כתופעה פיזיולוגית בטבע.

אופן כבילת הקופים המתואר בסיפור אינו מוכר, ומכיוון שהוא חלק בלתי נפרד מהמזימה, ייתכן מאוד שהומצא בהסתמך על תיאור אנשי הפרא שנשבו בידי סוחרי עבדים שתיאר פרויסרט.

כתיבת הסיפור הושלמה ב-7 בפברואר 1849, כפי שכתב פו במכתב למחרת השלמתו לאנני ריצ'מונד, שבו ציין כי הבעלים של העיתון The Boston Flag  הציע לו חמישה דולרים עבור כל עמוד והוא הסכים, כדי "להשתחרר מהקשיים הכספיים שלי". פו קורא לסיפור  "חמישה  עמודי פרוזה" ובשכרו  קיבל מן הסתם  עשרים וחמישה דולר.