יונים בברלין

צילם אבי 

עד לאותו ערב של מאי לא ראיתי יונים בברלין, אולי לא שמתי לב אליהן, אולי לא היו שם, לא כמו בסן מרקו או בטרפלגר, או על גגות הרעפים בהדר יוסף. ואם היו, נעלמו מעיני

עליתי במעלה השדרה, החשמלית הצהובה חלפה בשאון גלגלים עמום במרכז הכביש, גדושה בנוסעים ועל השביל המרוצף דוושו מתנשפים רוכבי אופניים בטור ארוך, תיקים על גבם, שבים לבתיהם, לבניינים האפורים הנמוגים בעצלתיים באור הדועך של  יום חול ארוך. רוח קלה כמו ממאוורר ישן גלגלה תפרחות לבנות, כדוריות שעירות, שנשרו מהעצים העבותים הגדלים לאורך גדר בית הקברות שבמורד השדרה. מתגלגלות, נדחפות במשב הרוח במעלה השדרה, נצמדות זו לזו לכדי שמיכות פוך קטנות שריצפו את האבנים המסותתות במעטה לובן סוריאליסטי .

כשהגעתי למספר 34 ,ראיתי את היונה הראשונה שלי בברלין. היא הייתה מונחת בחזית הבניין. מבעד לדלת הכניסה הכבדה יצא זוג צעיר. רחוצים, ניחוח בשום נידף מהם. אחזו יד ביד, מבטם נתקל ביונה המונחת לפניהם וידיהם נתפרדו, נשמטו, אווה, כך קראו לה, קראה בקול דק  "אנדריאס וואס איס דאס", הצביעה על הציפור המונחת, עיניה פעורות לרווחה. כנפי היונה היו משוכלות וראשה מוטה אל חזה ,על המדרכה.

הבטנו מעלה, כמו לראות מהיכן נפלה, במחשבה שנייה אפשר היה להבין שהיא לא נפלה ממרומים, כנפיה לא היו סתורות ונוצותיה לא היו פזורות סביב ,כתמי דם לא נתזו. היא שכבה שם כמו על מיטה, כמו מי שמת על ערש דווי תוך שנתו. סנטימטרים ממנה, בין אבני הבזלת ,הייתה שתולה  מרצפת הנצחה זעירה מנחושת ועליה נחרת שמו של איגנץ לוי שגר במספר 34 עד שנת 1942 ואז נשלח לאושוויץ ולא זכה לקבורה.

"בואי אווה" אמר אנדריאס כשהוא מניח את ידו על כתפה הרוטטת של הבחורה הנסערת. שמיכת התפרחות הלבנה שהתגלגלה במעלה המדרכה הגיעה לחזית הבית מספר 34 וכיסתה לרגע את היונה שהמשיכה לשכב ליד מצבת  הזיכרון המוזהבת לאיגנץ,ושבה והתגלגלה הלאה.