top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

יין יין תרדוף

היין איתנו כבר הרבה מאוד שנים והבירה כך נודע עכשיו לאחר השלמת חפירות ארכיאולוגיות אי שם בתורכיה , בת 11,000 שנה ! ..


בכל מקרה היין שימח לבב אנוש עוד בתקופה ששותי התירוש טרם ידעו מהי סיגריה , נאפס או מכנסיים קצרים . אצלנו בציון החדשה ,החלו לאמץ את היין בהדרגה ,לאחר הטירונות של יינות כרמל מזרחי המתוקים כשרים שהחזיקו בשוק עשרות שנים..

.

היין הוא ללא עוררין מלך המשקאות . פרעה המלך החזיק מיניסטר מיוחד רק כדי למזוג לו את היין הנכון בכל ארוחה - שר המשקים. ליין כמו לכל מלך יש נתינים מעריצים השומרים על כבודו על חזותו ועל לכסיקון מלכותי מתחייב כשמדברים בו . יין אינו בעל טעם סתמי כסוכרייה , הוא מלך בעל תארים ויוחסין וטעמו "יבש או חצי יבש'" צבעו "ארגמני בעל רעננות ועוצמה" , לעתים הוא רק נסיך צעיר,ש "שהה על זגים 26 יום " ונראה לאחרונה שוכב בחדר שינה מלכותי במרתף בטמפרטורה קבועה כדי שלא יתעייף , "עד שימצו ממנו את הארומות בבוא היום" ......


כשבוחרים בו לעמוד בראש הסעודה ,זה בדרך כלל לאחר שקוראים את מגילת היוחסין שלו: על איזה "טיראואר" גדל ,מתי נולד ונבצר וכמה שנים נח על משכבו האפל בתחתית היקב לפני שבוקבק וכמה כל התענוג הזה עלה למארח. כשחולצים את כתר השעם מראשו בזהירות ומאפשרים למלך להתאושש מהשינה הארוכה שלו ,ל"נשום" ולהשתלב באטמוספרה כדי להוציא ממנו "טעמי שכבות פרי ותבלינים ולהפיץ ריח של פרי שחור אספרסו עם נגיעות של מנטה וטבק." נאנחים הנתינים בהנאה .


אבל בעולמנו הדמוקראטי יש זילות מה של בית המלוכה . כשאין מדקדקים ומשווים בין הדוכס סוביניון שנולד ב 2003 בלנגדוק או הברון שיראז מעמק הרון לבין אחיו הסורר שנדד לכרם ידוע באוסטרליה ,בכל הכבוד ,זה זלזול בגנאלוגיה! . וכשעולה יין סיציליאני מבציר 2005 על השולחן,הרי זה ממש כמו עריפת ראשו של לואי ה 16 על ידי הסן קולוטים שגדעו מסורת בת מאות שנים בהינף גיליוטינה .


100 שנים חלפו מאז נכתבה יצירת הענק "בעקבות הזמן האבוד" על ידי מרסל פרוסט .

כמו "פשר החלומות" של פרויד, "הגלגול" של קפקא "סיפור פשוט" של עגנון ,ו"מחכים לגודו" של בקט ,שהפכו במרוצת השנים מאז כתיבתם, לנכסי צאן ברזל של התרבות מצד אחד ומאידך למטבעות שחוקים, לטריוויה .


הפרסום הרב והתהילה לה זכו המחברים והיצירות , שחקו עד דק את האינטימיות שבקריאת ספריהם וההנאה ממנה. המקום שתופסות היצירות הללו בתרבות העכשווית מעניקה להם סטאטוס של אייקונים . כמו המונה ליזה ,הנערות מאוויניון של פיקאסו, או דוד של מיכאלאנג'לו המוקפות בריבואות Homo photographers.


ההתייחסות ליצירות הללו כפוף כבר למעמסת המלל, הפרסום וההכרה שקבלו,הדוחה מלכתחילה את הרצון לקרוא אותן. שפע הפרשנות ,הביקורת,ימי העיון הכינוסים האקדמים מרתיעים באופן אינסטינקטיבי את הקורא המחפש את המגע הבלתי אמצעי הנחוץ בינו לבין יצירת האומנות.


אבי גולדברג, ראשית נובמבר 2013

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

כיצד להיעשות סופר מקורי בתוך שלושה ימים

על לודוויג ברנה “וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר”. אזהרה זו של קהלת, באה למי שמחפש את היושר והאמת בכתיבה. ועוד אמר “בִּקֵּשׁ קֹה

bottom of page