כאב במותן
מאת דינה דלבר
@ כל הזכויות שמורות למחברת
היום יום חמישי. השעה אחת-עשרה בבוקר. אני יושבת על כיסא המתכת השחור והמרופט, במרפאת קופת חולים. בכיסאות שממול לדלת הרופאה יושבים מספר קשישים. הם הרבה יותר זריזים ממני. הדלת רק נפתחת ו-הופ! תוך שנייה הם כבר בפנים, עם כל המקלות והגלגלים.
הרופאה פותחת לפתע את הדלת ואומרת לי: "גברת, תיכנסי". אך אחד המסתערבים כבר בפנים, ומיד אחריו קשישה בכיסא גלגלים. אני עוקפת אותם ומתיישבת מול הרופאה. מאחור מתנים השניים את צרותיהם בעמידה, ביחד ולחוד. בינתיים יש לי זמן לפרוק את כל החבילות שלי ולהניח את תיקי על הכיסא שליד. שלא יעלה בדעתם לתפוס לי אותו.
"איזה נודניקים", אומרת הרופאה לאחר שהצליחה סוף-סוף להיפטר מהשניים. "כל יום הם פה".
היא קורצת לי ומחייכת חיוך ממזרי. ידה האחת כבר מתקתקת את מספר הזהות שלי במחשב, וידה השנייה מעבירה את שפופרת הטלפון אל מתחת לאוזנה השמאלית. רק בת35, וכבר הגיעה למעמד של מנהלת המרפאה. משקפי המתכת השחורים והעגולים משווים לה מראה מבוגר ורציני יותר.
היא נשענת לאחור על כסאה ומשלבת רגל על רגל. שיערה צבוע בלונד פלטינה. עיניה מאופרות בכבדות. יש לה אוזני נץ. פעם היא שמעה אותי אומרת בחוץ, שהיא טובה רק לניירת. מאז אני זוכה אצלה ליחס מיוחד.
"דוקטור, יש לי כאב במותן", אני אומרת לה, ומצביעה על מיקומו המשוער של הכאב.
היא מביטה בי במבט חודר, ,ורוטנת משהו לתוך שפופרת הטלפון, שעדיין אחוזה בין כתפה לאוזנה.
"זה בגלל עמוד השידרה", היא קובעת נחרצות.
"כואב לי במיוחד באזור הכליה", אני מוחה, "וגם מתחת ללב, ולפעמים גם ברגל וביד", אני מנסה לעזור לה להבין, כדי לאבחן טוב יותר. אני הרי מאזינה אדוקה של פרופ' קרסו מהרדיו ולמדתי ממנו המון.
"את יודעת מה", היא אומרת, "לכי תעשי בדיקת שתן, בדיקת דם, בדיקת א.ק.ג., צילום של עמוד השדרה, וגם צילום של המעי הגס. 3+1 במבצע".
במשרד קובעים לי תורים לכל הצילומים, ושולחים אותי לאחות, קומה שנייה משמאל.
ליד הדלת יושבים עוד כמה ספיחים של מועדון המסתערבים. כשנפתחת הדלת, אני מיישמת את מה שלמדתי הבוקר ופורצת פנימה, בלי לשעות לזעקות השבר של הנוכחים. האחות, בלונדית גם היא, נורא עצבנית ולחוצה, כי כבר ארבע שעות היא הודפת ערימות של קשישים מחדרה. היא שואלת אותי, אם אני חושבת שהיא צריכה לעשות בדיקת שתן, ואומרת לי שהיא הולכת להתעלף, ושאזמין אמבולנס.
אני עושה לה הנשמה מפה לפה.
לבסוף היא מתאוששת ושולחת אותי לשירותים עם הצנצנת המתאימה. כשאני חוזרת, היא משכיבה אותי על המיטה שבצד, ומורה לי להתפשט. היא סוגרת את הפרגוד מסביב אך לא לגמרי. בינתיים, היא מוצצת את דמו של אחד הקשישים, שיושב בכיסא ליד המיטה. הפנים שלו מופנים לכיוון הפתח בווילון, ומדי פעם הוא נאנק. אני מתפללת שלא יקרה לו שום דבר רע, כי כבר היתה לנו פה מספיק התרגשות ליום אחד.
ובאמת, תוך דקה הופכת הבעת הכאב שעל פניו לאנחת עונג, והאחות מתפנה לטפל בחזה שלי.
הסליל עם רישום ה-א.ק.ג., מציג קו משורטט שטוח כמעט לגמרי, אין בו שום בליטות שמעידות על פעילות לבבית, וגם לא על הפסקות נשימה. אני חוששת להגדיש את הסאה ולשאול אותה מה קורה פה, שלא אצטרך להנשים אותה שוב, ולכן אני הולכת הביתה, ולא בלב שקט.
, ביום א' בשעה 16:30 אני מתייצבת במרכז הרפואי שבלב העיר לצילום של עמוד השדרה. המעלית , מסתבר, עוצרת בקומת המסד רק אחת לחצי שנה. עיקוליהן הבלתי-צפויים של המדרגות עושים לי סחרחורת.
התור, שמתחיל בדלפק הקבלה, משתרע עד סוף המסדרון, ומגודר בחבלים. אני נזכרת בתורים להצגות בברודווי, שלפני ארבעים וחמש שנים עמדתי באחד מהם כדי לרכוש כרטיס. אנשים עמדו שם במרחק מטר זה מזה. כאן עומדים בטן-גב-בטן. כנראה מחלקים פה כרטיסי חינם.
אני נשלחת לחדר 206, למסור את התיק ולחכות שיקראו לי. באחד הכיסאות יושבת אימה המנוחה של אחותי החורגת, שגם היא צריכה לעבור את אותה בדיקה, אך נפטרה ממנה שבוע קודם. אני מתחקרת אותה קצת בעניינים שברומו של עולם. מזווית העין אני מבחינה בקשישה שמצותתת לנו באוזן כלה. היא מתחקרת אותנו אודות הבדיקות של שתינו ומפרטת את שלה. עכשיו, נוסף לסחרחורת, יש לי גם בחילה.
כשמגיע תורי, מצווה עליי הטכנאית הבלונדית להתפשט בחדר ההלבשה וללבוש סינר נייר. אני קצת מודאגת, כי זה צילום של המותן. אבל היא מרגיעה אותי, משכיבה אותי על המיטה, סוגרת מן פרגוד מתכת מסביבי אבל לא לגמרי, ואומרת לי לשכב ישר ולא לזוז. אני שומעת כמה קליקים של צמצם ומקווה שלא יראו לי את הציצים בצילום.
החרדה שלי הולכת ומתעצמת בגלל התוצאות הצפויות והבלתי-צפויות של כל הפרוצדורות האלה וממה שעשוי להתגלות. רבע שעה אחר-כך מוסר לי הטכנאי את התיק עם הצילומים המפותחים ומחייך חיוך ממזרי ולעגני-משהו וקורץ לי בזווית העין.
בבית אני בוחנת את הצילומים מול האור, אך פרט לכמה כתמים לבנים מטושטשים על רקע שחור אין שם דבר. על המסמך המצורף כתובות רק שלוש אותיות: ב. מ. פ. אני לא כל כך מתמצאת בז'רגון הרפואי. אולי זה ראשי-תיבות של "בעלת מותני פיל?".
בלילה איני מצליחה להירדם. לפנות בוקר, אני לוקחת שני אקמול, אחד ואליום ושותה קצת וודקה להרגעה, ותוך שלוש דקות גולשת לשינה מלאה סיוטים, שרובם עוסקים באיש הפיל.
ב-11:00 בבוקר מעיר אותי צלצול הטלפון. אני עדיין באמצע הסיוט. הקול הגברי בצד השני של הקו מזדהה כטכנאי מחלקת הגסטרו. הוא אומר שצריך לעשות חוקן בבוקר לפני הבדיקה ושואל אם ארצה שהוא יספק לי שירותי חוקן עד הבית בתשלום מוזל, במקום שאני אתאמץ לעשות זאת לבד. אני מרגישה איך אוזניי מאדימות ולבי מפרפר. אני לא יודעת איך לסרב לאנשים נחמדים כאלה.
למחרת אני שוב לחוצה בטן-גב-בטן בתור לברודווי. חצי שעה אחר כך קורא לי טכנאי בלונדי במשקפי מתכת כהים להיכנס לחדר ההלבשה.
הוא מפנה לי את הגב, אבל אני רואה חיוך לעגני וממזרי בזווית פיו, והלב שלי יורד לתחתונים.
אני שוכבת על הצד והישבן שלי חשוף למבטיו החודרניים של הטכנאי. הוא דוחף פנימה צינורית דקה. אני מרגישה משהו חם ושמנוני זוחל בתוך הגוף שלי. לבסוף, גם הסיוט הזה נגמר. אני נשלחת עם הנגטיבים לפיתוח ואחר כך לשיחה עם הרופא.
הרופא , איש קטן וחביב, בעל קרחת מבהיקה, עם אניצי שיער בלונדי מעל לאוזניו ומשקפי מתכת שחורים, מעלעל בצילומים מול האור. מבחינתי, הכתמים הבהירים על הרקע השחור יכולים להיות פרות רועות באחו. הוא שואל אותי, מהם הרגלי האכילה שלי ואיך היציאות.
, "אני אוכלת המון עשבים", אני מתבלבלת", "אז למה יש לי עצירות?".
פתאום אני מבחינה אצלו בהתרגשות קלה. לחייו מסמיקות קמעה והוא נושם קצת יותר מהר. הוא מחייך אליי חיוך ממזרי ולעגני.
"לדעתי", הוא אומר, "את פשוט צריכה להתאמץ יותר".
לפני שאני מספיקה להגיב, הוא ממשיך במתק שפתיים:
, "לייעול פעולת המעיים", הוא אומר, "צריך לשבת כפוף על האסלה, וללחוץ חזק-חזק עד שייצא עשן מהאוזניים".
"סליחה?". אני בוהה בו בחוסר הבנה. .
הרופא חוזר על ההסבר ביתר פירוט, תוך הדגמת התנועות והשמעת נשיפות ואנקות. אני מתחילה לחשוש לחייו, ומכיוון שאין לי חשק לעשות לו הנשמה מפה לפה, אני מלטפת את פדחתו ומרגיעה אותו עם קצת וודקה, שאני מוצאת במקרר של האחיות. כשאני יוצאת מחדרו העיניים שלו מזוגגות ובולטות מחוריהן, ועל פניו חיוך ממזרי ולעגני.
למחרת, אצל רופאת המשפחה שלי, ידיי ורגליי רועדות מהתרגשות. יש לי בחילה וסחרחורת קלה והכאב במותן עובר מהגב לבטן. נדמה לי שאני גם שומעת צלצולים באוזניים., אך מה שבאמת חשוב, אני אומרת לרופאה, הוא הכאב במותן.
הרופאה בוחנת בכובד-ראש את הצילומים, מציצה במסמכים המצורפים אליהם, בודקת את תוצאות הבדיקות ואומרת לי נחרצות:
"אין לך כלום!"
אני נועצת ברופאה שלי מבט חודר. בדרך כלל אני מקבלת את דעתה, אפילו שהיא צעירה כל כך. אבל היום, בלי שום קשר, אני חשה, שהיא לא יודעת על מה היא מדברת. אני מנסה לתאר לה את כל מחושיי, מספרת שאני בקושי קמה בבוקר, שאין לי אנרגיות, שהכל נראה לי שחור עם כתמים לבנים.
"אני יודעת," אני אומרת, "שהנפש משפיעה על הגוף ו/או להיפך. את חייבת למצוא משהו שבו אוכל להיאחז, דוקטור".
"טוב", היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, שבמהלכה היא מציצה בי בפנים חתומות מעל המשקפיים הכהים שלה. "אשלח אותך לעוד מקום אחד. אולי שם יגלו מה יש לך".
היא מושיטה לי עוד טופס, רושמת כתובת ברמת-גן ואומרת:
"תגיעי למקום בשעות הבוקר ובקשי פגישה דחופה עם מנהל המרפאה".
כעבור שתי דקות מגיע ג'ק ניקולסון בלונדי בחלוק לבן ובמשקפי טייסים. הוא מתיישב בכיסא שמאחורי השולחן, משעין את גב הכיסא על הקיר כך ששתי רגליו תלויות באוויר, משלב רגל על רגל ומתחיל להשליך לעברי כדורי נייר. רובם פוגעים ברצפה ליד הכיסא שלי, חלקם מוצאים את דרכם לשולחנה של האחות ושניים או שלושה פוגעים בי במקומות הרגישים.
"דוקטור", אני לוחשת, "מה הבעיה?"
הוא מנמיך את משקפי השמש על אפו, כך שעיניו מציצות מעליהם, ומסביר לי, שהגעתי אליו משום, שהמוח שלי דפוק, שוודקה ו-וואליום ישכיבו אותי לכל החיים, שראיית המציאות שלי מזוינת ושאינני משתפת פעולה עם שלטונות הבריאות.
ככל שהוא ממשיך לדבר קולו נעשה צרחני, ואני מבחינה, שלחייו מסמיקות, נחיריו מתרחבים, ידיו רועדות ורגליו מתופפות על רגלי הכיסא בקצב הסמבה. הצלילים המונוטוניים האלה סוחפים אותי לתוך מן מערבולת וראשי מתחיל לזמזם ולהסתחרר. הרופא ממשיך להפגין בפניי את מומחיותו, וצורח לעברי הטיות שונות של הפועל ד.פ.ק., היוצאות מפיו במהירות גוברת והולכת.
אני כבר שרועה בפישוט איברים על הרצפה, משום שנשפכתי אט-אט מן הכיסא, אבל הרגליים של הרופא עוד מתופפות באוויר. ברגע האחרון, כשנכנסת האחות עם שני גברתנים שעוטפים אותי במעיל לבן, אני עוד מספיקה להבחין, שעל הקיר כתוב מ.ב.נ. - "מרפאה לבריאות הנפש", ושהרופא קורץ לי מזווית עינו. אבל אז כבר מאוחר מדי לחזור לשפיות.