ממשנתה של וולטרין דה קלייר (1)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין גרם לרבים לחפש את המניע להתנהגותו של הרוצח שפעל בקור רוח
ובמחשבה תחילה. ההסתה בחוגי הימין הדתי-מתנחלי, שימשה מצע אידיאולוגי שהכשיר מנטלית ואמונית את הרוצח למעשה הנתעב. בדומה, רצח נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי הביא את הקהל והמשטרה לראות בתנועת האנרכיסטים בארה"ב כגורם ממריץ ומדרבן לביצוע פעולה אלימה נגד העומד בראש הממסד הפוליטי.
ב-14 בספטמבר 1901 נרצח הנשיא מקינלי במהלך ביקורו בתערוכה עולמית בבאפלו. הרוצח לאון צ'ולגוש נעצר ותויג כאנרכיסט על ידי המשטרה. במהלך החקירה עצרה המשטרה גם את אמה גולדמן האנרכיסטית היהודייה המפורסמת, בטענה כי נאום שנשאה הניע את הרוצח לביצוע הפשע.
שש שנים לאחר המשפט המתוקשר והוצאת הרוצח להורג, פרסמה האנרכיסטית וולטרין דה קלייר את השקפתה בדבר אחריות התנועה האנרכיסטית למעשה הרצח. וולטרין דה קלייר (Voltairine de Cleyre) הייתה אנרכיסטית אמריקאית, מן המובילות בתנועה האנרכיסטית בארה"ב בסוף המאה ה-19. נאומיה הרהוטים וכתביה מבשרים את תנועת שחרור האישה וזכויות העובדים. אף שלא הייתה ממוצא יהודי, התגוררה בשכונות עוני בקרב יהודים מרודים ולמדה לדבר אידיש.
במאמר זה, המחולק לשני חלקים, אביא תרגום שלי למאמרה של וולטרין דה קלייר, "התנקשות במקינלי מנקודת מבטו של אנרכיסט". החלק הראשון מציג את האנרכיזם כשיטה חברתית שתאפשר קיום חברה טובה יותר ושוויונית יותר. ההסברים בין סוגריים מרובעים הם שלי.
התנקשות במקינלי מנקודת מבטו של אנרכיסט
וולטרין דה קלייר 1907:
שש שנים חלפו מאז פגש הנשיא ויליאם מקינלי את גורלו בבאפלו ומאז שהנחיתה מערכת המשפט את מכת הנגד שנטלה את חייו של רוצחו לאון צ'ולגוש. זעם פראי הסעיר אז את ההמונים. הזעם ששלל מהם את היכולת לראות, להקשיב או לחשוב בהיגיון, התפוגג עתה.
הדמויות המעורבות באירוע מקבלות עכשיו את הממדים הנכונים, ויש סיכוי שדברים שפויים שיאמרו מעתה יפלו על אוזניים קשובות.
"לצרוב את גופו של המתנקש בברזל לוהט" או "תלו אותו על עמוד התאורה הראשון שייקרה בדרך" או "קרצפו את עור גוו והניחו אותו להתייבש בשמש", "שלחו אותו לאי שומם" – כל אלה היו מטבעות הלשון שבהם בחר הציבור להשתמש כנגד הרוצח בשבועות הראשונים לאחר הרצח. היה זה ביטוי לזעם לא מרוסן, הקצף על הגלים, ומתחת רחשו ברבריות ופרימיטיביות שפרצו מפיהם של אנשים מתורבתים שהסירו מעצמם כל איפוק.
עתה אנחנו יכולים לשמוע באקראי את השאלה "ומה יש לאנרכיסטים לומר על כל זה?", או "האם אכן היה המתנקש בחיי הנשיא מקינלי, לאון צ'ולגוש, אנרכיסט כפי שהצהיר על עצמו?" וכן "מה לאנרכיזם ולהתנקשות בכלל?"
לאלה החפצים לקבל תשובות ולדעת מה יש לאנרכיסטים לומר על כך – מיועדים דבריי.
אנו אומרים כי לא האנרכיזם הוא שהביא לרצח, אלא המצב החברתי. מצב שבו מתאפשר לאנשים תאבי כוח ותאבי בצע לפעול באכזריות נגד ההמונים, ולהצית בתגובה אלימות של הקורבנות. רק המצב החברתי הזה הוא אשר הביא למותם של הנשיא מקינלי ושל המתנקש בו, צ'ולגוש, גם יחד.
האנרכיזם אינו קשור לרצח הנשיא אלא במובן שהוא פוקח את עיני ההמונים לאפשרות של קיום חברה טובה יותר שבה פתוחות האפשרויות המלאות לספק את צורכי הכול. חברה שתפעל לפיתוח חומרי ואינטלקטואלי של כל פרט בחברה בניגוד לקיפוח הקיים כיום בחברתנו.
האנרכיזם טוען כי ארגון הייצור וחלוקת העושר הקיימים כיום חייבים להיהרס ובמקומם תבוא שיטה חברתית שתבטיח לכל אחד מחבריה את הזכות לעבוד ללא שעבוד וללא צורך להפריש מעשר מפרי העמל למעביד הנצלן. שיטה חברתית שבה תובטח לכל אחד נגישות למקורות ולאמצעי הייצור, שיטה המלמדת שהאפשרות להרוויח את לחמך אינה כרוכה בניצול הגוף והנפש עד לכדי אובדן חושים. שיטה שבה אין בכל שעת עבודה עינוי של הגוף והרס הרוח וניצול כוחם של העמלים עד תום.
האנרכיזם הוא מורה הדרך המייצר מורדים. במקום כניעה עיוורת, הוא מפתח את המודעות של המנוצלים למצבם. כל תנועה לשיפור חברתי של ההמונים, מאז ומתמיד, עשתה אותו דבר. בין שדרות העם המנוצלות וחסרות הנחת נמצאים לעיתים יחידים בעלי מזג שונה ובעלי צורת התנהגות שונה ודרגת התפתחות מנטלית שונה, בדיוק כפי שאפשר למצוא בין שכבות העם האחרות, ועל כן מתבקש הוא כי מדי פעם מיתרגמים הכעס וחוסר הנחת לפעולת תגמול כנגד החברה המרסקת אותם.
רצח של אישים המייצגים את השכבות השולטות הוא פעולת תגמול שכזו. בעבר כבר היו מתנקשים בעלי אוריינטציה נוצרית או רפובליקאית, מתנקשים סוציאליסטים ורוצחים אנרכיסטים. באף מקרה שכזה לא יוחס מעשה הרצח כביטוי לאותן הדתות או האמונות הפוליטיות שבהן החזיק המתנקש. האחריות למעשי הרצח נפלה על שכם המתנקש ונתפסה כתגובה יצרית, פעולת תגמול כנגד אי-הצדק שנוצר על ידי מערכות מדכאות (להוציא כמובן, פעולות מסוג זה שהונעו אך ורק על ידי מניעים אישיים או כתוצאה מהפרעות נפשיות).
יתר על כן, דווקא לאנרכיזם יש השפעה פחותה על מעשים ישירים כאלה של יחידים מאשר לכל הדתות וזרמי ההגות הפוליטית, באשר אין לאנרכיזם אגודות סתר ולא מועצות מנהלים מכל סוג שהוא המקבלות החלטות לפעולה. מטבעו, כל אנרכיסט שהוא פועל על פי שיקול דעתו ואחריותו.
אך בין ההמונים יש כאלה המבינים כי הקפיטליזם הוא בית המטבחיים של העולם. הם מבינים שהקפיטליזם מטיל צלו אפילו על ילדים קטנים, וכי יום יום ושעה שעה הוא גוזר עליהם את גורלם: להיות מורעבים, להיות נכים ועיוורים. הקפיטליזם גוזר עליהם מוות איטי כתוצאה מזיהום האוויר.
יש המבינים כי הקפיטליזם חותר במעמקים, לא רק תחת הדור הזה של העמלים אלא גם תחת אלה שטרם נולדו והם נדונים מלכתחילה לחיי עליבות, בעוד העושר מורעף על אלה שכלל אינם זקוקים לו.
הם מבינים שכל זה אינו הכרח, הם יודעים שהקפיטליזם מושחת ומקומם. לכן לא ייפלא הדבר שיקום מבין שורותיהם מישהו ויכה בתגובה. התמיהה היא מדוע אין רבים כמותו, בין שיש בתגובות אלימות כאלה חכמה או שלא, בין שמעשהו יביא לשינוי או לא.
הגיהינום של הקפיטליזם מכונן את חוסר האונים, את הפעולה הנואשת, באופן כמעט בלתי נמנע. האנרכיזם שואף לעורר את המודעות לניצול ולעורר את התשוקה לחיים ראויים בחברה טובה יותר ואת ההכרה בצורך בלוחמה בלתי פוסקת כנגד הקפיטליזם והמדינה. האנרכיזם נאבק כנגד אלה שבמעשיהם הנפשעים ואולי הבלתי מודעים הביאו למעשה לתוצאת הרצח, למעשה הנקם.
ככל שהדברים אמורים באחריות לרצח, האנרכיזם לא ימעיט באחריותו במובן ש"אי אפשר שלא יבואו המכשולים, אבל אוי לו לאיש אשר דרכו יבואו" [הבשורה על פי לוקאס פרק י"ז פסוק 1. על פי האמור מזהיר ישו את תלמידיו מהקשיים ומהמכשולים שבדרכם ומבטיח נקמה ברשעים].
עד כאן חלקו הראשון של מאמרה של וולטרין דה קלייר. בחלק השני תובא התייחסותה לרצח הנשיא ויליאם מקינלי על רקע אופיו ואופי כהונתו
קדוש מעונה או מהמר שזכה בהימור הגבוה ביותר?
ממשנתה של וולטרין דה קלייר (2)
במאמר זה, על שני חלקיו, מובא תרגום שלי לחיבורה של האנרכיסטית בת המאה ה-19 וולטרין דה קלייר, "התנקשות במקינלי מנקודת מבטו של אנרכיסט". בחלק הראשון היא מציגה את האנרכיזם כשיטה חברתית שתאפשר קיום חברה טובה יותר ושוויונית יותר. בחלק השני שלהלן תובא התייחסותה לרצח הנשיא ויליאם מקינלי על רקע אופיו ואופי כהונתו. ההסברים בין סוגריים מרובעים הם שלי.
התנקשות במקינלי מנקודת מבטו של אנרכיסט
וולטרין דה קלייר 1907:
ׁ(המשך התרגום)
עוולות רבות התרחשו בעת כהונתו של הנשיא ויליאם מקינלי. ידיו "מגואלת בדם" [שייקספיר, "מקבת". ליידי מקבת מבחינה בכתמי דם מדומיינים על ידיה וקוראת: Out damned spot. אלה היו כתמי הדם של הנרצחים בהשראתה]. דם של קורבנות רצח בכסות רשמית. זהו דמם של בני העם הפיליפיני.
מקינלי בחר לתמוך בממסד הקפיטליסטי האימפריאליסטי כנגד העם הפיליפיני ובכך גזר עליהם גזר דין מוות. על ראשו נפלה גם קללת כל העמלים האמריקאים אשר נגדם הפעיל, פעם אחר פעם, את הכוח הנשיאותי. ללא ספק מקינלי היה בחייו הפרטיים אדם טוב ונעים הליכות. ייתכן אפילו שהוא כלל לא ראה במעשים שהורה לבצע כל רע. ייתכן שהיה יכול אפילו להשקיט את מצפונו הנוצרי במעשי הטבח שעליהם הורה: "עשה טוב להם אשר שונאים אותך" [בעת כהונתו כנשיא ארה"ב פרצה המלחמה עם הפיליפינים (1897) שנועדה כביכול לכפות עליהם ערכים דמוקרטיים ולסלק את השפעת השלטון הספרדי והכנסייה הקתולית. במלחמה זו נהרגו מאות אלפי תושבי האיים, ואכזריותו של הצבא האמריקאי נודעה בקרב הציבור הרחב. מלחמת וייטנאם, עשרות שנים לאחר מכן, נחשבת כמערכה שנייה במלחמות האסייתיות של ארה"ב, ובה הצבא האמריקאי גילה שוב אכזריות כלפי אוכלוסייה אזרחית]. התודעה הקפיטליסטית מסוגלת לאפשר אף לעיוותים מסוג זה להתרחש. אך יהיו חייו הפרטיים אשר יהיו, הוא היה בזירה הציבורית נציגם של בעלי ההון, תאבי הבצע והכוח.
בכהונתו כנשיא קיבל את כל ההטבות והשררה אך גם לקח על עצמו את הסיכונים. כורה יורד לתחתית מכרה בעבור שכר יומי של 2.5$ או פחות, ומסתכן בכך שניצוץ יצית ויפוצץ עליו את המכרה. אלא שהתגמול שקיבל מקינלי היה גבוה בהרבה מזה של הכורה והסיכון שנטל על עצמו היה פחות.
יתר על כן מקינלי לא היה זקוק למשרה זו כדי להביא פת לחם לביתו, אבל גם עליו נגזר להיפגש עם הניצוץ – שהיה העוצמה והתסכול של אדם מיואש. והוא מת. לא כקדוש מעונה, אלא כמהמר שזכה בהימור הגבוה והוכרע באקדחו של אדם שהפסיד במשחק. מורשת הקפיטליזם רואה ברווחתו של האדם – הימור, ולחייו של האדם בחברה הקפיטליסטית יש סיכוי של מהמר, לא יותר מכך.
אבל מי היה האיש? מי היה הרוצח? איש אינו יודע לומר. הוא היה ילד שהגיח מהאפלה הגדולה, רוח רפאים שעלתה מהתוהו. האם היה אנרכיסט? גם זאת איננו יודעים. איש מהאנרכיסטים לא הכיר אותו, פרט להחלפת כמה משפטים חפוזים, שבהם אמר שהוא סוציאליסט, מתוסכל.
המשטרה קבעה כי היה אנרכיסט וכי הרצח נעשה בהשראת הנאום של אמה גולדמן. אך המשטרה שיקרה כבר בעבר ולכן יש צורך בראיה תומכת במסקנה זו. כך שאיננו יודעים דבר על אודות צ'ולגוש מלבד העובדה שהוא נשא אקדח ושדבריו האחרונים היו: "הרגתי את הנשיא כי הוא היה אויב העם, אויב הטוב ואויב העמלים". בין הירייה לבין דבריו האחרונים השתרר ריק. כל שאמר האיש בחדרי החקירות של משטרת באפלו או בבית הכלא אוברן, אם אכן אמר משהו, נותר גנוז בתיקי המשטרה.
אם לשפוט, ובהתחשב בהתנהגותו האדישה לכל שהתרחש במהלך "המשפט" שבו צ'ולגוש לא הוציא הגה מפיו, הוא היה נתון כליל לחסדי המשטרה, והם יכולים היו לעוות כל מילה שלו ולהפכה להודאה בעבירת "קשר לביצוע רצח" אם אכן היה אומר משהו.
אך כאמור, צ'ולגוש מן הסתם לא אמר דבר. האם הוא היה אדם נורמלי? האם היה שפוי? מופרע? או אולי מערכת העצבים שלו הייתה רופפת? שוב, איננו יודעים. כל ההשערות שנזרקו לאוויר מייד לאחר הרצח באשר לילדותו, הושמעו על ידי אנשים שהכירו אותו וסיפרו שהיה רע, טיפש ואכזר. חלקם אף טענו שהוא דיבר על רצח נשיא כבר לפני שנים. אחרים אמרו דברים הפוכים לחלוטין, כולם היו לא אמינים.
היו שפירשו את "אדישותו" של הרוצח בעת המשפט כהתנהגות של אדם חזק בעל כוח שרידות, המחזיק מעמד בפארסה המתנהלת בפניו. אחרים פירשו את שתיקתו במוח מעורפל שאינו תופס כלל את חומרת מעשיו ואת הדין שייתן עליהם.
מילותיו האחרונות נאמרו מפיו של אדם נאיבי, איש מסור, נפש צעירה, לא אנוכית, נפש פגועה. אם רוצים להכתיר את האירוע כמוות של קדוש מעונה, יש לתמוה מי היה הקדוש המעונה. האם זה שזכה לחיי נוחות ושעבר את פסגת חייו הבוגרים, שזכה לכבוד והערכה עד זרא, שהורה על הרג ללא שסיכן את חייו ולו פעם אחת, ואשר המוות שנגזר עליו בא לו בקלות רבה יותר מאשר למיליונים הנמקים בייסורי מחלות?
או שמא הקדוש המעונה הוא הנפש הצעירה, המעונה שכבר הושפלה ללא תקווה ממורמרת ומבוזבזת, שהכתה בנשיא והביאה על עצמה את המוות, שילמה על מעשיה במחיר החיים. נפש שהייתה רחוקה מהחסד בכאבה האחרון?
הייתה זו הטרגדיה הגדולה – טרגדיה שתחזור שוב ושוב עד "שהעמלים טובי הלב" (במציאות הם אינם כה טובים) ילמדו שהארץ שייכת להם במלואה, וכי אין צורך שאדם ישעבד עצמו לרעהו. העתיד ייכון על פי מה שהאנרכיזם מטיף, עד אז יהיו עוד קדושים מעונים.
אוקראינהגייט

ראוי שטרמפ ייזהר בהתערבותו בפוליטיקה האוקראינית: דונלד טראמפ צילום 20 ינואר, 2020
:Gage Skidmore commons.wikimedia.org
בעודי נוסע במטרו בפריז, הרהרתי בבוץ שמתבוסס בו הנשיא האמריקאי – הבוץ האוקראיני. בין שהכניס עצמו לכך במודע כמו נהג ג'יפ המנסה לאמוד את יכולת התעבורה של בן טיפוחיו על ארבע, ובין שנדחף לכך על ידי השכנה רוסיה, כך או כך, ברור כי תפיסתו ההיסטורית-גאוגרפית של הנשיא משתרעת על פני ניו יורק עיר הולדתו ועל מרחבי אחוזתו בפלורידה בלבד. שאם לא כן היה נזהר ברותחין, כלומר ביחסי אימא רוסיה עם סבתא אוקראינה. שהרי מוצא הרוס הוא בקייב בטרם הייתה מוסקבה, ובטרם בנה פטר הגדול את תפארת סנקט פטרבורג.
אילו היה הנשיא מתנתק אך לרגע מפוקס ניוז וממאמציו לסלק את יריבו ביידן מהזירה הפוליטית, ובוחן את ההיסטוריה של העשור האחרון בלבד של יחסי רוסיה-אוקראינה: סיפוח חצי האי קרים בחטף או הקמת צינור הובלת הגז הטבעי נורד סטרים 2, עוקף אוקראינה מרוסיה עד ברלין – היה אולי נזהר יותר.
יצאתי מהמטרו, ובעודי פוסע בבולוואר סבסטופול הפריזאי, שהוא גרסה מצורפתת של רחוב אלנבי התל אביבי, המשכתי להרהר במאורעות הפוליטיים העכשוויים, שהזכירו לי את מאבקי העבר בחצי האי קרים האוקראיני-הרוסי, כמו גם שאלות טריטוריאליות אחרות: יהודה ושומרון, הגדה המערבית של עמק היין – אלזס, קשמיר או גרינלנד הענקית השייכת לדנמרק הננסית.
הבולוואר הפריזאי נקרא על שמה של העיר המבוצרת סבסטופול השוכנת על גדות חצי האי קרים. סבסטופול הייתה ה"סטלינגרד" של מלחמת קרים ועמדה במרכז המלחמה שבין האימפריה העותומנית בסיוע הכוחות המשולבים הפרנקו-בריטיים כנגד רוסיה ב-1853–1856. אווניו מלקוף האלגנטית ברובע השישה עשר, נקראת על שם מבצר קדומני שהגן על סבסטופול באותה מערכה ונכבש על ידי הצרפתים ב-1854 לאחר מצור ממושך, ונפילתו הייתה פריצת הדרך לכיבוש העיר.
כיבושו של מבצר מלקוף בידי חטיבת הרגלים הצרפתית בפיקודו של גנרל מק-מהון, ידוע גם בשל תשובתו של זה האחרון לעמיתו האנגלי לאחר כיבוש המבצר: "J'y suis, j'y reste" "כאן אני וכאן אני נשאר!" כלומר, "לך, חפש לך גבעה משלך וכבוש אותה בכוחך".
את הגנרל מק-מהון (שלימים היה גם נשיא צרפת) ואת ניצחונו באי קרים פריז לא שכחה, והנציחה אותו בבולוואר היוצא, כמו עוד אחד עשר הרחובות האחרים, כקרניים מכיכר הכוכב ה-Etoile, שבה מזדקר שער הניצחון לזכר ניצחונותיו של בן קורסיקה הקטן, יובל שנים קודם לניצחונו של מק-מהון.
ואכן הגנרל האנגלי הלך וחיפש לו גבעה אחרת לכבוש, הריץ את בריגדת הפרשים הקלים שבפיקודו, והנציח את עצמו כסמל לאיוולת של גנרלים כששלח את חייליו להסתערות חסרת סיכוי בקרב בלקלבה. תוך עשרים דקות נפגעו רובם על ידי הארטילריה הרוסית.
תיירים אנגלים הפוקדים את פריז נוהגים להגיע לגשר אלמה שעל גדות הסיין, הקרוי על שם קרב נוסף במלחמת קרים שבו השתתפו האנגלים והצרפתים. אלא שהתיירים שמתגודדים שם, מבקשים לראות את המקום שבו התרסקה מכונית המרצדס של הנסיכה האהובה שלהם, דיאנה. שם, במנהרה שמוצאה בסמוך לגשר, היא מצאה את מותה. בת אנגליה אחרת שקנתה את תהילתה במלחמת קרים היא פלורנס נייטינגייל, ה"אחות עם העששית", והיא מונצחת כראוי בלונדון, במולדתה.
ובעוד המטרו מעביר אותי על פני הסיין לעבר תחנת אבו-קיר, חשבתי ביני לבין עצמי שאם היה הנשיא צהוב הבלורית משוטט קצת ברחובות הערים במקום לרבוץ מול המסך, אולי היה נזהר יותר בהתערבות שלו בפוליטיקה האוקראינית או הסינית בהונג קונג או בזו של שטחי יהודה ושומרון.