בתגובה ל"עוד מוקדם לסלוח לווגנר" [מיכל אוקון ויוסי שיין] הארץ 25 למאי 2016
ריכרד ווגנר היה מלחין גרמני בן המאה ה-19 .הוא היה אנטישמי ובעיקר אכול קנאה ביצירתו של היהודי המומר פליקס מנדלסון ברתולדי .ווגנר היה אחד מיני יוצרים רבים באירופה של המאה ה19 שחיבתם ליהודים הייתה מוגבלת, כמו דוסטוייבסקי.
הוא חיבר אופרות שנושאן אינו אנטישמי ויצירתו איננה בעלת זיקה ליהדות בכלל.
עשרות שנים לאחר מותו ,זכתה המוזיקה שחיבר להתקבל על מנהיגי המפלגה הנאצית .השימוש במוזיקה של ווגנר כרקע לאסתטיקה הנאצית זכור לכל ניצול שואה. יצירותיו של וגנר אינן מבוצעות על ידי התזמורת הפילהרמונית הן מוחרמות במדינת ישראל מתוך כבוד רגשות ניצולי שואה שהמוזיקה שנוגנה על ידי הנאצים עדיין מהדהדת בראשם. כבוד לניצולי השואה היא סיבה טובה שלא להשמיע ווגנר בריש גלי.ווגנר לא היה נאצי חייו התחילו והסתיימו במאה ה 19.
ריכרד וואגנר
קארל אורף לעומתו ,המקובל על במותינו, העלה את כרמינה בורנה לראשונה ב- 1937 בחסות השלטון הנאצי. הוא היה מלחין, שהעדיף להישאר בגרמניה וליהנות מרווחה כלכלית תחת המשטר הנאצי. הוא היה גם בין אלה שהגישו בהזמנת הנאצים, הלחנה מחודשת לחלום ליל קיץ לאחר החרמת היצירה הגדולה של פליקס מנדלסון שהיה כידוע ממוצא יהודי. קארל אורף היה סלבריטי אצל הנאצים והוא סטאר על במות ישראל.
אלה העובדות היבשות.
יש להבחין בין יוצרים שזכו לחיבת הנאצים לבין אומנים שיצרו תחת חסותם ושתפו פעולה עם הממסד הנאצי.
יש להבחין בין כיבוד רגשות ניצולי שואה לבין הענקת סליחה, ובזאת, אין לבלבל או להתכחש אלא להכריע .האם ווגנר האנטישמי של המאה ה-19 זקוק לקבלת סליחה מהעם היהודי, האם יצירותיו נטולות הזיקה לאנטישמיות צריכות להיות מוחרמות, בה בשעה שיצירות שחוברו תחת השלטון הנאצי נשמעות ללא מחאה?
האם יצירתם של פרדיננד סלין וקארל שמידט ראויה להיקרא ולהיות מופצת למרות היותם חלק מהממסד הנאצי?
ווגנר אינו זקוק לסליחה. אי השמעתו הינה בגדר כיבוד רגשות אבל אין לה בסיס אידאי כל שהוא.