מניפסט ה 121 מספטמבר 1960
על מחאה ואי ציות אזרחי
אבי גולדברג
על מניפסט ה 121 בהוצאת מכון מחקר של האיחוד האירופאי
מניפסט של 6 בספטמבר 1960 נקרא מניפסט 121 על שמם של החתומים עליו, אנשי רוח ואמנים צרפתיים שקראו לסיום המלחמה באלג'יריה. בין חותמיו הידועים בעולם היו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובוואר ואחרים שתמכו בסיום המאבק על עצמאות אלג'יריה.
מבחינת חשיבותו ועצמתו התודעתית על החברה הצרפתית נתפס המניפסט רק שני לפרסום אני מאשים של אמיל זולא.
המניפסט, המנשר, עצמו הוא קריאה לתמיכה באי התגייסות וסירוב לשרת את האינטרסים הצרפתיים באותה עת, של מלחמה בעם האלג'יראי ובמחתרת שלו, להכרה בלאומית אלג'יראית ובסילוק הנוכחות והשלטון הצרפתי מארץ זו שהחלה ב1830 בפלישה ומלחמה ממושכת של כיבוש. עצם ההכרזה שפורסמה בעיתונות התקבלה בממשלת צרפת כהמרדה בעת מלחמה, הדורשת העמדה לדין של החותמים על המנשר, ואיסור פרסום המנשר בכלי התקשורת ובעיתונים.
ישראל נמצאת מזה שנתיים במבוכה ומבולקה פוליטית עקב הניסיון הפוליטי לשנות באופן משמעותי את היסודות השוויוניים והפרדה בין הרשויות והחלשת מערכת המשפט. חלק מהביטוי הציבורי לעמדותיו על מהלכי ממשלת ישראל הוא בדרך של "מחאה אזרחית רכה: שביתות, הפגנות והבעת דעה חופשית במרחב הציבורי, מחאה המוכרת כחופש הפרט בחוק . התארגנות המביעה דעות אך אינה מתנגשת בצורך הלאומי הספציפי להכות באויבים ובסכנות האורבות לה בעת מלחמה. הצורך להתנגד למהלכים פוליטיים בוטים ואנטי דמוקרטים בעליל כמו הפיכת בית המשפט לזרוע של הרשות המבצעת, ניצול רוב רגיל בכנסת כדי להפוך את מדינת ישראל למדינה שבה אין שוויון בנטל, בנשיאה בחובות אזרחיות .
יצירת סקטור או מעמד חברתי חדש הפטור מחובות לאומיות אך זוכה להטבות ,הוא מהלך החורג מהמנדט שיש לאיזה שהוא פרלמנט במדינה דמוקרטית בעולם, כולל המדינות שאינן נמצאות במצבה של ישראל. פטור ממילוי חובת גיוס, יכול שיינתן לכלל האוכלוסייה או שיינתן ב"פינצטה" ליחידים, לתקופות מוגבלות.
מבלי להיכנס לצדקת המאבקים עצמם, יש צורך לרענן את ההיסטוריה והמודעות והלגיטימיות למאבקים אזרחיים בשלטון במדינות דמוקרטיות בכלל. מטרת העלאת מסמכים וחומר מהעבר הכוללים עקרונות וניסיון עולמי במאבקים כאלה, בהסבר על גבולות המאבק אזרחי, ומנגד 'בזכות ' בהגבלתו על ידי המשטר עד לשלילת חופש הביטוי, הוא חיוני בתקופה בה משטרת המדינה עוצרת ואוזקת נשים בלתי אלימות המניחות מנשרים או כרוזים בעלי אופי שליו ברשות הציבור בבית תפילה לאלוהים.
מובאים כאן הן לשון המנשר הראדיקלי, מניפסט ה- 121 הצרפתי, הקורא לאי ציות לגיוס צבאי במלחמת אלג'יריה וכן סיפור יישום חובת הגיוס לצה"ל וסיפורם של סרבני הגיוס הראשונים בישראל של 1948 .
מניפסט ה 121 מספטמבר 1960
מניפסט של 6 בספטמבר 1960 נקרא מניפסט 121 על שמות חותמיו אנשי רוח צרפתיים שקראו לסיום המלחמה באלג'יריה. בין חותמיו היו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר ואחרים שתמכו בסיום המאבק על עצמאות אלג'יריה.
לשון המנשר:
"מגמה חשובה מאוד מתפתחת בצרפת, והכרחי שדעת הקהל הצרפתית והעולמית תתוודע אליה טוב יותר בתקופה שבה שלב חדש במלחמת אלג'יריה מחייב אותנו לבחון אותו, ולא לשכוח את עומק המשבר שהחל לפני שש שנים.[פרוץ מעשי האיבה בין צבא צרפת למחתרת האלג'ירית א.ג]]. מספרים הולכים וגדלים של צרפתים מועמדים לדין, מורשעים, נכלאים ומוקעים על סירובם להשתתף במלחמה זו או על כך שיצאו לעזרת הלוחמים האלג'ירים. דמותם של הסרבנים מעוותת על ידי אויביהם, אך הגנתם נזנחת גם על ידי אלה שתפקידם להגן עליהם. המניעים לפעולתם נותרות בדרך כלל לא מובנים לכלל הציבור . לא די רק אם נאמר שהתנגדות זו לרשויות היא מכובדת.
למחאה של אנשים שחשים שכבודם ותפיסת האמת שלהם מותקפים, יש משמעות החורגת מעבר לנסיבות שבהן היא מתרחשת, וחשוב להדגיש, יהיו תוצאות האירועים אשר יהיו.
מבחינת האלג'יראים אין משמעות בין אם המאבק מתנהל באמצעים דיפלומטיים ובין באמצעים צבאיים. זוהי מלחמה על עצמאות לאומית. אבל מה טבעו של מאבק זה עבור העם הצרפתי? האין הוא רואה בה מלחמה בארץ זרה? אדמת צרפת מעולם לא הייתה מאוימת. זאת ועוד: המלחמה מתנהלת נגד אנשים שהמדינה מעוניינת להחשיבם כצרפתים, אך הם מצדם נלחמים בדיוק כדי לא להיות כאלה. אין די באמירה שמדובר במלחמת כיבוש, מלחמה אימפריאליסטית, הנגועה בנוסף לכך גם בגזענות. כל אלה נאמרים מתקיים בכל מלחמה, והמבוכה רק נמשכת.
למעשה, בהחלטה המהווה התעמרות בסיסית, גייסה המדינה קודם כל קבוצות גיל שלמות של אזרחים צעירים למען מה שהיא תיארה כ"פעולה משטרתית" נגד אוכלוסייה מדוכאת, שרק התקוממה מתוך דאגה לכבודה הבסיסי, שכן היא דורשת שיכירו בה סוף סוף כקהילה עצמאית.
לא מדובר במלחמת כיבוש, לא במלחמה של "הגנה לאומית" ולא מלחמת אזרחים. מלחמת אלג'יריה הפכה לאט לאט למלחמה המעניינת ספציפית רק את הצבא וקאסטה המסרבת לפנות את מקומה בפני התקוממות לאומית שאפילו השלטון האזרחי, כבר מכיר ומודע לתוצאותיה כפי שקרסו כל האימפריות הקולוניאליות.
היום זהו בעיקר רצון הצבא שמחזיק את הסכסוך הנפשע והאבסורדי הזה. צבא זה, כתוצאה מהתפקיד הפוליטי שכמה מנציגיו הבכירים ממלאים בו , פועל לעתים בגלוי ובאלימות מחוץ לכל מסגרת חוקית, תוך בגידה במטרות שעליהן הוא מופקד על ידי האומה כולה.
מעשיו פוגעים ומאיימים לעוות את האומה עצמה, בכך שהיא מאלצת את אזרחיה להפוך את עצמם לשותפים פעילים במעשים משפילים. האם צריך להזכיר כי רק חמש עשרה שנים חלפו מאז נחרב משטרו של היטלר? , האם אין זה ברור כי המיליטריזם הצרפתי, כתוצאה מהאילוצים שמלחמה כזו מטילה, הוביל אותו לפנות לפרקטיקות של עינויים ולהפוך שוב את העינויים למוסד באירופה?
בתנאים אלה צרפתים רבים נקראים לשקול ולאזן את המשמעות של הערכים והחובות המסורתיים. האם אין נאמנות לאומה בנסיבות מסוימות, הופכת לכניעה מבישה? האם אין מקרים שבהם סירוב לשרת את העם הופך לחובה קדושה, שבהם "בגידה" פירושה כבוד אמיץ לאמת? וכאשר, על פי רצונם של אלה המשתמשים בצבא כמכשיר לשליטה גזעית ואידיאולוגית, צבא המציב את עצמו במרד גלוי או סמוי נגד מוסדות דמוקרטיים, האם המרד נגד הצבא אינו מקבל מובן חדש?
שאלת המצפון הוצגה בראשיתו של הסכסוך. ככל שהסכסוך מתארך, כי אז מתבקש מעצמו ששאלת המצפון תיפתר ביותר ויותר מקרים של מעשי סרבנות ועריקה, כמו גם הגנה ועזרה ללוחמים האלג'ירים. תנועות אידאולוגיות חדשות צצו מחוץ לממסד המפלגות הרשמיות, וללא עזרתן, ולבסוף, פועלות למרות התנערותן מהן.
שוב מחוץ לחוגים אינטרסנטיים וסיסמאות לאומיות ממוסדות, נולדה תנועת התנגדות ,על ידי צמיחה ספונטנית של תודעה. היא מחפשת וממציאה צורות פעולה ואמצעי מאבק במצב חדש שבו, בין אם מכוח האינרציה ובין אם מתוך ביישנות דוקטרינרית, בין אם בשל דעות קדומות לאומניות או מוסריות, קבוצות פוליטיות וכתבי עת אינם מסכימים להכיר בהיגיון האמיתי ובדרישות של תנועה זו.
אנו החתומים מטה, בהתחשב בכך שכל יחיד חייב לנקוט עמדה לגבי מעשים שלא ניתן עוד להציג אותם כמעשי הרפתקה אינדיבידואליים, רואים את עצמנו, כל אחד ממקומו ועל פי אמצעיו, כבעלי זכות להתערב, אך ללא צורך לתת עצות למי שצריך לקבל החלטה אישית לנוכח בעיות כה חמורות, אלא לבקש מאלה השופטים אותם לא להרשות לעצמם ללכת שולל אחר עמימות המילים והערכים ומצהירים:
אנו מכבדים ורואים הצדקה בסירוב לאחוז בנשק נגד העם האלג'יראי.
אנו מכבדים ורואים בהצדקה את התנהלותו של העם הצרפתי הרואה את חובתו להגיש עזרה והגנה לאלג'יראים המדוכאים בשם העם הצרפתי.
עניינו של העם האלג'יראי, התורם באופן מכריע להרס המערכת הקולוניאלית, הוא עניינם של כל בני החורין.
על מניפסט זה חתמו אינטלקטואלים צרפתים מובילים כמו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. פרסומו דוכא בצרפת על ידי הממשלה.
החותמים על המנשר:121
Arthur Adamov , Robert Antelme, Georges Auclair, Jean Baby, Hélène Balfet, Marc Barbut, Robert Barrat, Simone de Beauvoir, Jean-Louis Bedouin, Marc Beigbeder, Robert Benayoun, Maurice Blanchot , Roger Blin, Arsène Bonnefous-Murat, Geneviève Bonnefoi, Raymond Borde, Jean-Louis Bory, Jacques-Laurent Bost, Pierre Boulez, Vincent Bounoure, André Breton, Guy Cabanel, Georges Condominas, Alain Cuny, Dr Jean Dalsace, Jean Czarnecki, Adrien Dax, Hubert Damisch, Bernard Dort, Jean Douassot, Simone Dreyfus, Marguerite Duras, Yves Ellouet, Dominique Eluard, Charles Estienne, Louis-René des Forêts, Dr Théodore Fraenkel, André Frénaud, Jacques Gernet, Louis Gernet, Edouard Glissant, Anne Guérin, Daniel Guérin, Jacques Howlett, Edouard Jaguer, Pierre Jaouen, Gérard Jarlot, Robert Jaulin, Alain Joubert, Henri Krea, Robert Lagarde, Monique Lange, Claude Lanzmann, Robert Lapoujade, Henri Lefebvre, Gérard Legrand, Michel Leiris, Paul Lévy, Jérôme Lindon, Eric Losfeld, Robert Louzon, Olivier de Magny, Florence Malraux, André Mandouze, Maud Mannoni, Jean Martin, Renée Marcel-Martinet, Jean-Daniel Martinet, Andrée Marty-Capgras, Dionys Mascolo, François Maspero, André Masson, Pierre de Massot, Jean-Jacques Mayoux, Jehan Mayoux, Théodore Monod, Marie Moscovici, Georges Mounin, Maurice Nadeau, Georges Navel, Claude Ollier, Hélène Parmelin, José Pierre, Marcel Péju, André Pieyre de Mandiargues, Edouard Pignon, Bernard Pingaud, Maurice Pons, J.-B. Pontalis, Jean Pouillon, Denise René, Alain Resnais, Jean-François Revel, Paul Revel, Alain Robbe-Grillet, Christiane Rochefort, Jacques-Francis Rolland, Alfred Rosner, Gilbert Rouget, Claude Roy, Marc Saint-Saëns, Nathalie Sarraute, Jean-Paul Sartre, Renée Saurel, Claude Sautet, Jean Schuster, Robert Scipion, Louis Seguin, Geneviève Serreau, Simone Signoret, Jean-Claude Silbermann, Claude Simon, René de Solier, D. de la Souchère, Jean Thiercelin, Dr René Tzanck, Vercors, Jean-Pierre Vernant, Pierre Vidal-Naquet, J.-P. Vielfaure, Claude Viseux, Ylipe, René Zazzo.
על המשתמטים הראשונים מגיוס לצה"ל 1948
יוסף פרוקופייץ בן 36,סרבן הגיוס הראשון
כבר עם הקמת המדינה היו חייבי גיוס שסירבו להתגייס.
הקטעים המובאים להלן מתוך הספר תל אביב קיץ קטלני מבוססים על דיווחי אמת של הליכי המשפט הראשונים שהתקיימו נגד סרבני גיוס ימים ספורים לאחר הקמת המדינה ב14 במאי 1948. עד לאותו תאריך נלחמו במלחמת העצמאות שהתחוללה מאז נובמבר 1947 מתנדבים, פטריוטים, חברי מחתרות, וחברי הפלמ"ח. לא הייתה למועצת העם ללא כל שהות, או הרהור שני העם אלא להוציא צווי גיוס לצה"ל פעולת חקיקה ראשונה במעלה והדחופה ביותר הביאה את כוח האדם הנדרש להגנת המולדת. כל הדמויות המוזכרות ,עורכי דין, דיינים ונאשמים הם אכן דמויות אמת וההתרחשויות כולל הדיאלוגים בבית הדין התקיימו כמסופר בקטע מהספר המובא לעיל:
"מעבר לכביש התנהלה עדיין המולת סוף היום אך היא הייתה הסויה וקריאות רוכלים שברגיל נשמעים ברמה נשמעו רק כהד רחוק משוק הכרמל, מצחצחי הנעליים ילדים תימנים ומוכרי עיתונים של הבוקר כבר הסתלקו משם. חנות הנעלים "פיל" הייתה ריקה, שמיכות כיסו את חלון הראווה ורצועות נייר דבק אלכסוני נמתחו עליו . חבורות צעירים שישבו תמיד בשעה זו על הברזלים בפינה הזו של הכרך ופיצחו גרעינים גם הם נעלמו.
האפלה החלה לרדת האיש הכפוף ודל הבשר אחז בתיק עור ישן בו מן הסתם אכסן כריכים וניירות עבודה . הוא פנה שמאלה וצעד דרומה באלנבי אל עבר סמטת בית השואבה 8 לאולם של ארגון ויצ"ו שהועמד לרשות בית הדין העליון של מפקדת שירות העם .
עורך דין שטיין, היה האיש שאחריו צעדתי. הוא הגיע מתנשף לסמטת בית השואבה מספר דקות לפני השעה שבע והמתין לשני הנאשמים בסרבנות גיוס אותם עמד לייצג באותו ערב בפני בית הדין המיוחד, בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס שעל הקמתו הכריזה הממשלה הזמנית מיד לאחר הקמתה כדי לאכוף את חוק גיוס החובה לצה"ל.
מוסד בית הדין עצמו ומינוי הדיינים בו נעשה בחפזה, מיד לאחר הכרזת המדינה, כמו אחרי כל מהפכה . הוא הוקם מיד לאחר הכרזת המדינה, מתוקף הכרזה של מנהלת העם, ביום 15 לאפריל 1948 בבניין המרשים של הקרן הקיימת לישראל בסמטה מוצלת ליד רחוב דיזינגוף.
הדחיפות להקמתו של בית הדין נבעה מהחשש של התפשטות תנועת סרבנות לגיוס הרחב שהושת על הציבור שעד אז היה גיוס של מתנדבים בלבד.
מיד עם מתן ההכרזה על הקמת בית הדין , מונו חמישה דיינים ונקבע כי ישיבתו הראשונה תתכנס באולם של מרכז ויצ"ו שהעמיד את האולם ללא תמורה לרשות בית הדין לצורך קיום ישיבות בית הדין בשעות אחר הצהריים.
בית הדין נועד לטפל בסרבני הגיוס הראשונים ללא דיחוי.
הם זומנו לדיון ראשון בשעה שבע בערב. דעת בית הדין היתה נחושה להביא לידיעת הציבור כי ראשוני הסרבנים נענשו ללא שיהוי וזה יהיה גורל האחרים שיופיעו בפניהם.
חשבתי כי הוא עומד לייצג לקוחות סרבני גיוס באותו ערב. דעותיו נגד התנועה הציונית ומוסדותיה היו ידועות .
הפעם לא היו אלה לקוחות רגילים של משרדו הקטן, אלא שני ילדיו. הבת נעמי מנישואיו הראשונים לאיטה פקטורי, ובנו ירמיהו מנישואיו לאשתו
השנייה שרה. הוא בחן סביבו וזיהה את נציגי העיתונות היומית שזומנו כדי לדווח ולתת הד לקהל הרחב אודות הפעולות הנמרצות שינקטו כנגד סרבני הגיוס לצבא הצעיר על ידי בית הדין. הוא הכיר אותם היטב
"כלבים פוליטיים, הם נובחים את מה שהעורך מכתיב להם, בין אם הם מ"קול העם" הקומוניסטי או מ"דבר" ה "המפאיניקי" או מ"הבוקר" או "למרחב", שופרות פוליטיים המכנים עצמם עיתונות חופשית ".
כולם היו שם, חמושים בפנקסים קטנים ותאווה לסנסציות. האיש היה פעיל פוליטי, מוכר על ידי העיתונאים שראו בפעילותו הפוליטית קוריוז משעשע ולא התייחסו אליו כמניע תנועה מהפכנית משמעותית כפי שהוא ייחס לפעולותיו. אבל התיק שלו במרתף בניין הצירות הסובייטית סיפר את עברו. הוא היה בולשביק שרוף שיצא מהתלם של מוסקבה והיה צריך לקרוא לו לסדר.
האיש נראה מוטרד מהאיחור של הנאשמים, הוא עמד בחזית הבניין בסמטת בית השואבה, קינח בממחטה צחה את מצחו ועיניו התרוצצו בעצבנות ימינה ושמאלה, כך היה תמיד בטרם הופיע בפני בית משפט וטען טענותיו. פקיד בית הדין המיוחד במדי חקי פשוטים וכומתת ברט שחורה יצא מפתח הבניין והכריז בקול רם שהפר את השקט שברחוב הקטן, שהיה כמעט שומם בשעה זו בה העסקים והמשרדים כבר התרוקנו מיושביהם.
"בית הדין יתחיל בדיוני המשפט בעוד דקות מספר". הקהל המועט והעיתונאים שהתגודדו על המדרכה נכנסו לאולם של ויצ"ו שהוכשר במהירות לשמש את בית הדין המיוחד. דגל כחול לבן של המדינה הצעירה התנוסס מעל הבימה עליה ישבו כבר חמישה דיינים.
הקהל תפס את מקומו בשקט, אב בית הדין עורך דין בר שירה הקיש בפטיש עץ על הדוכן שלפניו וקרא:
" הנאשם בסירוב לגיוס חובה אדון פרוקופייץ יתייצב לפנינו ".
מאחת משורות הספסלים האחוריות שבאולם קם גבר צעיר והתקדם לעבר דוכן השופטים ונעמד ידיו חפשו מקום ולבסוף הניח להם להתדלדל לצדיו.
"אני פרוקופייץ" ,דבריו נאמרו בלחש ועצבנות רבה נכרה בו.
מה גילך?
אני בן 36
מהי דתך?
יהודי
מצבך המשפחתי?
אני נשוי ולי שני ילדים קטנים
אב בית הדין פתח את כריכת התיק שלפניו ועיין בכתב האישום הקצר.
הוא נשא עיניו אל הנאשם ,
"ובכן אדון פרוקופייץ מה תוכל לומר לנו על סיבת השתמטותך מגיוס לצה"ל ביום בו הוצא צו לגיוס חובה אף לנשים מגיל 18 ועד גיל 63 נשואות או רווקות?"
התובע, עורך דין שבו, התרומם מהספסל עליו ישב ביקש רשות להתערב בדיון ואמר:
"הנאשם פרוקופייץ , בר גיוס לצבא ההגנה לישראל נקרא להתגייס על פי צו קריאה שהוצא לציבור תושבי ישראל היהודים ולא התייצב ליחידת הקלט שהוקמה ברמת גן ברחוב יהלום בבניין בית הספר העממי, כפי שנדרש על פי הצו שנמסר לו"
אב בית הדין שאל את הנאשם:
"האם מודה אתה בעובדות כפי שהקריא בפניך התובע?"
"כן אדוני" השיב בקיצור הנאשם שהחליף את עמידתו בעצבנות מרגל לרגל ופכר את ידיו.
אב בית הדין המשיך להקריא מתוך כתב האישום:
"הנאשם הודיע לקצין הגיוס כי הוא מסרב להתגייס מטעמי מצפון ומוכן לשאת בתוצאות סירובו"
האם אתה מודה באמור אדוני?""
כן, השיב הנאשם.
"אתה מוכן לפרט בפנינו את המניע לסירוב לשרת את מדינתנו הצעירה בעת שהיא נאבקת על קיומה ,כאשר כל אזרח חייב לתת כתף למאמץ הלאומי?"
"אני פציפיסט ,חבר בתא הארץ הישראלי של האגודה הבינלאומית של סרבני מלחמה" השיב הנאשם בקול חלוש.
"אם כך כל אזרח לדעתך המחזיק בדעות כאלה רשאי לסרב להתגייס להגנת מולדתו?"
"כן " השיב הנאשם בקצרה.
"ואם הרעה תגיע לפתח ביתך ותאיים על שני ילדיך הקטנים ,האם גם אז לא תנקוט בפעולה להגן עליהם?"
הקהל היה דרוך לשמוע את התשובה מפי סרבן הגיוס והוא השיב בפשטות
" אכן, לא אנקוט באלימות כדי להגן על ילדי".
פניו של כבוד אב בית הדין הסמיקו מכעס "אם כך אינך חושב שאינך ראוי להיות אב לילדים?"
"לא, אני לא חושב כך".
הרשמת השתדלה לרשום את חילופי הדברים במהירות ולא להחסיר את השאלות והתשובות.
"בית הדין יצא להתייעצות וישוב עם החלטתו בתוך חצי שעה", הכריז אב בית הדין והכה בפטיש העץ על הדוכן . הקהל התרומם ממקומו כשחמשת חברי בית הדין יצאו להתייעצות בחדר אחורי. הקהל באולם שמר על שקט, מבחוץ נשמעו קולות העמומים של אוטובוסים שחלפו מדי פעם לאורך רחוב אלנבי החשוך. חלונות האולם נצבעו בכחול כהה במשיכות צבע גסות ורצועות של נייר דביק הודבקו עליהן באלכסון.
מזה מספר ימים בצעו מטוסי המצרים גיחות הפצצה על תל אביב, והתושבים נדרשו להליט את חלונות בתיהם כך שהעיר תשקע מידי ערב בעלטה שתקשה
על מטוסי האויב לתקוף אותה. אלא שהאויב ממילא לא טרח לבצע תקיפות ליל ובחר לתקוף את העיר באור יום מלא שוב ושוב ולפגוע בתושביה ללא רחם.
עורך דין מרקוס שטיין ישב על ספסל בשורה השניה כשמימינו ומשמאלו ילדיו, נעמי וירמיהו שבאו להישפט אף הם על סירובם להתגייס לצבא.
הוא הרהר בהיסטוריה שחזרה על עצמה. רק לפני שמונה שנים במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה תל אביב באכזריות. מטוסי הפצצה איטלקיים ושל
צרפת של וישי, פגעו בעיר ללא רחם. למרות שתל אביב לא הייתה צד במלחמה, אלא עיר הנתונה תחת השלטון הבריטי, עיר פרזות שלא הייתה מוגנת וגם לא חמושה, הם הגיחו ממערב מעל הים בטיסה נמוכה, הטילו עליה את חימושם הנוראי. הפצצות שזרעו מלמעלה היו קטלניות. ממערב לגן מאיר ברחוב בוגרשוב וטרומפלדור נהרגו למעלה ממאה אזרחים שלווים, ועוד אחרים ממזרח לשם ברחוב מרמורק. עו"ד שטיין זכר היטב את מוראות המלחמה ההיא ואת אלו שהביאה המלחמה הנוכחית ,זו שהוא סרב לקחת בה חלק והשפיע על צאצאיו להתרחק ממנה.
הדיינים נכנסו לאולם והתיישבו על מושביהם מאחורי הדוכן הארוך.
אב בית הדין קרא לנאשם לעמוד:
" לאחר ששקלנו את דברי הנאשם ואת הסיבות לסירובו לשרת את המדינה ולאחוז בנשק מגן מטעמי מצפון אנו גוזרים עליו שלושה ימי מאסר במתקן צבאי ולאחריהם יגויס הנאשם על ידי צבא ההגנה לישראל וימלא תפקידים בחיל הרפואה או בכוחות הסיוע ולא יאחז בנשק. צר לנו שתושבי המדינה ,בחלקם, אינם מתגייסים למאמץ הלאומי בעוד אחרים שופכים דמם בהגנה מפני התקפת צבאות ערב ותושבי ארץ ישראל הערביים "
הרשמת העבירה את העתק פסק הדין לחתימת אב בית הדין. היה זה העתק מודפס במכונת כתיבה ,שיצא מתחת לנייר הפחם ולאחר שנחתם כדבעי נמסר בתוך מעטפה חומה לידי הנאשם.
"עליך להתייצב מחר בקלט הקרוב לביתך ללא דיחוי, לרצות את ימי המאסר ולהתחיל בשרות פעיל כפי שיושת עליך" הדברים של אב בית הדין ליוו את האשם שכבר היה בדרכו החוצה מן האולם.
למחרת בבוקר דיווחו העיתונים אודות סרבן הגיוס הראשון פרוקופייץ שנשפט ושנגזר דינו והוסיפו כי משתמטים אחרים הובאו לדין באותו ערב.
ואמנם מיד משיצא המורשע פרוקופייץ מהאולם ,קרא אב בית הדין מתוך תיק אחר שנטל לידיו :
"ירמיהו ונעמי שטיין נמצאים כאן?"
הצעירים ואביהם קמו ממושבם ועורך דין שטיין היטיב את משקפיו והשיב לאב בית הדין, "הנאשמים כאן באולם והם מיוצגים על ידי ,אני עורך דין מרדכי מרכוס שטיין'".
שני הצעירים בראשית שנות העשרים לחייהם ,לבושים בגדים קלים, התקרבו לדוכן. עיני הקהל ננעצו בנאשמת שהייתה גבהת קומה שערה הבלונדי אסוף באחורי קדקודה ל"זנב סוס", פסיעותיה לעבר הדוכן בטוחות ומעוררות התעניינות והתלחשות, גם הצעיר לצידה בעל בלורית וגבוה ,לצדם עמד אביהם
נמוך קומה וכפוף הגו, הוא המוח הקודח שמכוון את מחשבתם הפוליטית מגיל צעיר.
עד שעו"ד שטיין מוצא מקומו ,נוטלת בתו נעמי את העניינים לידיה ומודיעה לבית הדין בשמה ובשם אחיה ירמיהו כי אין הם מוכנים לשרת בצבא העם ,"באשר מדובר בצבא של המוסדות הלאומיים הציוניים שאליהם הם מתנגדים והם חברי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עומד אביהם ,הם שוללים את
המלחמה בין היהודים לערבים בארץ ישראל ומסרבים לשרת את המאמץ המלחמתי מכול וכל."
"האם מדובר במניעים של פציפיזם?" שואלת חברת בית דין הגברת וילנסקי
"מדובר בכך שהמלחמה היא מלחמה של הציונים בערבים ובמלחמה זו אין אנו רוצים לקחת חלק באשר איננו ציונים ואין אנו מזדהים עם מטרות המלחמה"
כאן מתערב האב ,עו"ד שטיין ואומר:
"רבותי וגבירותי, כבוד בית הדין אני מייצג את הנאשמים וברצוני להזמין לישיבת בית הדין שבעה עדים מראשי ההנהגה הציונית בארץ ישראל לעדות וביניהם את דוד בן גוריון ראש הממשלה הזמנית שאך זה הוקמה ,הרב פישמן ומר מרדכי בנטוב".
חברי בית הדין מחליפים ביניהם בלחש דעות ולאחר זמן קצר מודיע אב בית הדין כי הוא דוחה את הבקשה.
"כאן לא יתנהל משפט פוליטי או משפט ראווה אדוני, אם תרצה להציג את עמדתך תוכל להעיד בעצמך . קבענו את המשך המשפט לשבוע הבא ואז גם נסיים אותו ללא דיחוי נוסף".
" עכשיו ,כשקנתה את עיתון הארץ ,קפלה אותו והניחה אותו בסל והמשיכה אל המכולת שברחוב בוגרשוב רכשה מעט מצרכים שהיו על מדפי החנות שהיו כמעט ריקים ........
....... מידיעות קודמות שפורסמו בעיתונים אפשר היה להבין כי שלטונות הצבא עומדים לערוך מבצע לאיתור משתמטים מהצבא מבצע ללכידת משתמטים ברחבי תל אביב.
אלא שהפעם היה לגברת פקטורי עניין רב בידיעה הקטנה אודות שני האחים סרבני גיוס והיא קראה אותה בעיון:
" במושב השני של המשפט סיכמו טענות הקטגוריה והסנגוריה . הקטגור י. שבו ציין כי אין כאן התנגדות מטעמי מצפון, הנאשמים הודו שאינם מתנגדים למלחמה בכלל אלא לזו המתנהלת עתה ,שאת מטרותיה אינם מוכנים לשרת. אפילו לא במגן דוד אדום .טענתם המגוחכת היא שאינם מיוצגים במוסדות ואינם נשמעים לפקודותיהם. במצב הנוכחי בו כולנו מותקפים כעם אחד, היא מגוחכת .
הסנגור עוה"ד שטיין אבי הנאשמים טען כי צו הגיוס הוצא על ידי כנסת ישראל שהוא ארגון דתי שהנאשמים אינם חברים בו ,ולא אושר על ידי ממשלת ישראל. הוא בעד החלוקה ובעד המדינה היהודית ,אבל נגד התנועה הציונית המנהלת את המלחמה עליה. בהיותו "סוציאליסט אמיתי" הוא כואב על כל ערבי שנהרג במלחמה זו. אין פשרה בין הסוציאליזם והציונות. ילדיו מוכנים לעבוד באופן חפשי ובלי קשר לצבא ולגיוס בשרות רפואי ובעזרה להבאת נדחים יהודים לארץ. בפסק דינם מציינים השופטים כי בשעה שלבושתנו טוענים עתה
הנאשמים דברים אלו, נמשכים קרבות מרים בארץ ובירושלים הנצורה . הם שגדלו בארץ ונהנו מחופש בחיי היישוב, בוגדים בחיילים המגינים עליהם ולא ייתכן שקבוצה קטנה תחליט לא להשתתף במלחמות הקיום.
פסק הדין קובע כי על הנאשמים להתגייס תוך 48 שעות ולאחר המלחמה יוטל עליהם מאסר של חדשיים ובאם יצטיינו בצבא רשאים מפקדיהם להמליץ על ביטול המאסר."
מי מהקוראים שרוצה לקרוא את הספר תל אביב קיץ קטלני [ללא חיוב כספי] שישלח אלי מייל בנדון ל golavi.gold@gmail.com
.