מחשבות לנוכח גילויי האנטישמיות אחרי טבח 7 באוקטובר
אבי גולדברג
דצמבר 12, 2023
עד לא מכבר השיח על התחזקותה של האנטישמיות בעולם נדחק מסדר היום הציבורי, הן הישראלי והן העולמי. אלא שגל השנאה העכור, השמחה לאיד, הריקוד על הדם היהודי, הפולחן הנקרא אנטישמיות שהתפרץ מייד לאחר הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, החזירו אותנו למציאות.
לאנטישמיות יש רק זמן מתמשך, אין עבר ואין עתיד. האנטישמיות קיימת, אורבת בכל פינה וצצה בכל הזדמנות. לעיתים המציאות האנטישמית מיטשטשת, לפעמים עוצמים אנו עינינו מלראותה, עייפים מהדריכות ומהכורח להיות שנוא, להיות יוצא דופן, להיות ה"אחר". ולפעמים האנטישמים הם שמתנמנמים, כחיות המשחרות לטרף, עד שתתעורר בהם תשוקת הדם מחדש ויצאו שוב לחפש טרף.
קיווינו, בני העם היהודי, שהנאורות תרפא גם את הנגע האנטישמי ותוביל אותנו לעתיד טוב יותר, אך האשליות ששגינו בהן התנפצו אל מול המציאות המרה.
אחד העם, המסאי הציוני הדגול, עמד על האשליה היהודית באשר לעתיד במאמרו "עבדות בתוך חירות" (1891), וכך הוא כותב באשר לאמונת הסרק של האינטליגנציה היהודית בצרפת: "עוד לפני ארבע שנים, באספת החברה לחקרי היהדות בפריז, העיר ה' תאודור ריינר מזכיר החברה, את אוזן הנאספים על הסכנה הנשקפת ליהודים בצרפת מהתגברות האנטיסמיטיסמוס, אשר בארצנו צרפת היפה כבר במתים נחשב…".
שנים אחדות מאוחר יותר, החלה פרשת דרייפוס, עלילת השווא האנטישמית, והוציאה את האנטישמים הצרפתים מהצללים אל האור המלא. לא היו אלה אריסים חסרי תרבות אוחזים בקלשונים רעבים ללחם, ולא Les sans culottes (המון העם מבני המעמד העירוני הנמוך); היו אלה אנשי "תרבות", עיתונאים, היסטוריונים וסופרים שביססו את שנאת היהודים על מוסדות ההיגיון, על תורת גזע ביולוגית, על מדע ההיסטוריה ואף טבעו שם מדעי לשנאה:antisimitismus .
ז'ול גרן Jules Guérin, עיתונאי ופעיל אנטישמי, ייסד והנהיג את הליגה האנטישמית של צרפת – Ligue Antisémitique, תוך הצהרה פומבית על דעותיו. לשבועון הצרפתי שייסד קרא L'Antijuif. בשנת 1899 השתתף גרן בקשירת קשר נגד השלטון הרפובליקאי והתבצר עם נאמניו בבניין בפריז ב-51 Rue de Chabrol במשך שלושים ושמונה ימים עד לכניעה. על גרן נגזרו עשר שנות מאסר.
בספרה המפורסם "המין השני" (1949) על מעמד האישה, עמדה סימון דה בובואר בין היתר על אסטרטגיות האפליה האנטי-נשיות, בדרך של קיבוע נחיתות האישה בהסתמך על כתבי הקודש, על הפילוסופיה המערבית ועל התיאולוגיה הנוצרית. אסטרטגיה שנקטו הגזענים בארה"ב כלפי השחורים בחוקי "ג'ים קרו". דפוס הפעולה כנגד גזע, כת, אמונה, או מין אחר, הוא יצירת מעמד נחות מדומיין של המיעוטים שנואים.
אך הבעיה היהודית על פי האנטישמים, כותבת סימון דה בובואר, שונה לחלוטין מזו של השחורים והנשים. לתפיסתם של האנטישמים, היהודי הוא יותר אויב מאשר היותו גזע נחות, שום מקום על פני הארץ אינו ראוי עבורו, עדיף היה אם היהודי יושמד.
במאמר נוקב שכותרתו "כתם הקשת בענן [תרגום חופשי] או מה מחבר את הקואליציה הביזארית של השמאל", הצלם והעיתונאי האוסטרלי מיכאל נאניה מנסה להסביר את התופעה:
"מאז שחמאס פתח במתקפה המחרידה שלו ב-7 באוקטובר, אנשים פונים אליי ומבקשים הסבר לקואליציית השמאל התמוהה שמתגבשת סביב הקריאה המוזרה 'התייצבו למען עזה, למען פלסטין, למען כל העמים הילידים, למען Black Lives Matter והתנועות הפמיניסטיות, למען זכויות הילדים ולמען הסביבה. אלה לא מאבקים נפרדים, כולם קשורים זה בזה'."
מאז שהרשתות החברתיות החלו לשמש כלי להתססה והתגייסות, הגיל הממוצע של המשתתפים צעיר יותר, הרטוריקה רדיקלית יותר, והמטרות מעורפלות. כמו בפסטיבל מוזיקה שבו אנשים בעלי השקפת עולם דומה מתכנסים יחד כדי לחגוג את מוסריותם.
בעולם הלכה והתגבשה קואליציית אידיאולוגיות סביב זהות, אקלים, מיעוטים, מגדר – תרבות ה"Woke". חבריה מחזיקים ב"תיאוריה" מאחדת גדולה של דיכוי מכוון כלפיהם הנקראת הִצְטָלְבִיוּת (intersectionality). על פי תיאוריה זו כל צורות אי-השוויון בעולם מחזקות זו את זו ומהוות חלק ממערכת דיכוי עצומה המנציחה את עצמה באמצעות ההתניות התרבותיות שלנו, בתוך המערכת הזאת ממוקמים היהודים כמדכאים. מסתבר שהאנטישמיות היא מפלצת בעלת אלף ראשים, בת אלמוות.