top of page

עדות דוממת

  • תמונת הסופר/ת: אבי גולדברג
    אבי גולדברג
  • 7 ביוני
  • זמן קריאה 6 דקות

                                     

מקס ברנד[פרדריק שילר פאוסט]

                                     

                                                    לעברית אבי גולדברג

      

            פורסם לראשונה  בסיפורי בלשים בסדרת המסכה השחורה, מרץ 1938, עם "עדות דוממת"






רידל לחץ על פעמון האינטרקום בבניין הדירות  בו התגורר בנטלי ואז אחז בידית דלת הכניסה בעודו מביט מבעד לזכוכית אל המבואה. היא נראתה  כמשטח שומם חדגוני ככל הכניסות לבתי דירות עם כניסה הנפתחת על ידי זמזם האינטרקום . צליל פתיחת הדלת נשמע מהיר ורצוף ולא פסק גם לאחר שהדלת נפתחה, הוא המשיך לזמזם  גם אחרי שרידל נכנס למסדרון ולחץ על כפתור המעלית.

הכול התרחש  באיטיות . הוא שמע את דלת המעלית נטרקת מעליו, שמע את המהום הנמוך ממעמקי פיר המעלית שירדה באיטיות  לעברו. המעלית המוארת החליקה על פניו והוא ראה את חרך ההצצה שבדלתה מעוצב בצורת מתומן, כיהלום. ואז נעצרה. הדלת הפנימית נפתחה לרווחה בידי אצבעות הרפאים של המכונה, המשמיעה צלצול .

הוא נכנס, לחץ על הלחצן עליו מוטבעת הסיפרה  6, ובהה בדלת הנסגרת באיטיות, מצייתת למוח החשמלי של המכונה. בתנועה רכה זינקה המעלית במעלה הפיר.

בקומה השישית, עצר הבלם האוטומטי  את תא המעלית בעדינות והדלת הפנימית התגלגלה לאחור בהדרגה. הדיוק הממוכן הזה, ההתמדה  חסרת המחשבה הזו, מתחו את עצביו של רידל עד לכדי סבל. הוא היה צריך לכווץ את שפתיו ולמתוח את לסתו הרזה ולהכין עצמו  לעמוד במה שידע שצפוי לו בדירה של בנטלי.

גיי בנטלי פתחה במשיכה את הדלת החיצונית של המעלית . היא נשענה על רידל ,  פערה את עיניה הגדולות והכהות עד שנראתה כמו ילדה חיוורת פנים. רידל חיבק אותה וסגר את הדלת בזמן שהיא נצמדה  אמרה שוב ושוב : "דיק... דיק... דיק..."

היא הובילה אותו לדלת דירתה הפתוחה אל עבר חדר המגורים של דירתה. הסלון נראה בדיוק כפי שהיה אמור להראות. היה זה  בניגוד למה שציפה, השקט ששרר עמד  בניגוד לדריכות הנוראית שלו. מנורות הרצפה הטילו שני עיגולי ענבר על התקרה ושתי שלוליות לבנות  של אור על הרצפה. מוספי עיתון יום ראשון גדושי הדפים היו פזורים על הספה הרחבה, ועל השולחן ניצבה כוס גבוהה, כמעט מלאה במשקה .

"איפה הוא?" שאל רידל.

היא הצביעה לעבר דלת חדר השינה. "אני אבוא איתך," היא אמרה.

הוא הניד בראשו. "את שבי כאן. לא, עדיף שתשכבי"

"אני אשתגע אם אשכב," אמרה גיי. שפתיה החלו לרעוד ועיניה התערפלו, הוא נשא  אותה ,אוושת דפי העיתון נשמעה בהניחו אותה על הספה.

."את תהי בשקט. את מוכנה להיות בשקט? עצמי את עיניך!" ציווה רידל.

היא עצמה את עיניה והוא חצה את החדר כשתחושת גופה הקל והיציב עדיין גורמת לידיו להרגיש חזקות. הוא היה זקוק לאמץ את רוחו כדי לעמוד במחזה שציפה לו בחדר השינה, שם ראה את טום בנטלי שוכב על המיטה, בקצה המרוחק ראשו  צמוד לקיר זרועו הימנית מושטת קדימה, בכף ידו, האוטומטי, מכוון לעברו כשניצב בפתח. אבל עיניו הפקוחות למחצה של בנטלי היו נעוצות כמו מנומנמות בנקודה מדומיינת  על לובן התקרה ולא לעבר רידל. כתם סגול עמוק פער את רקתו וזרזיף דק של  דם מימי ניגר ממנו.

רידל חזר לסלון, שם התאוששה גיי בנטלי וכבר קמה  מהספה וישבה על שרפרף הפסנתר מליטה את פניה בידיה. היא קפצה קדימה כשרידל שב לסלון . הוא צעד אל השולחן ונטל את כוס הקוקטייל ארוכת הרגל ולגם מהמשקה הלא גמור שהיה בה.  טעם הוויסקי היה טוב אבל המשקה היה פושר; הוא היה בטמפרטורת החדר.

"המשטרה?" לחשה הנערה. "האם אנחנו חייבים להתקשר למשטרה?"

הוא לגם שוב מהמשקה הפושר לפני שהניח את הכוס.

"אני רוצה לשתות משהו, גיי," הוא אמר.

" שתה  מזה. זה שלי אבל אני כבר לא רוצה אותו."

"את זה, זה המשקה  שלך?" הוא שאל, והביט בה לפתע.

"אה, את אוהבת משקה של גברים?" היא הנהנה, לא שמה לב ואמרה  "אני אכין לך אחד טרי."

היא חלפה על פניו בדרך למזווה, ונצמדה אליו שוב לרגע.

"אוי, דיק," היא לחשה, "תחשוב איזה חיות אנחנו! כשמצאתי אותו, המחשבות שלי נעצרו, וכל מה שיכולתי לעשות היה לבוא לכאן ולבצע את התנועות של ערבוב משקה... תחשוב על זה! ואז נזכרתי בך. תודה לאל שאתה קיים ! תודה לאל רידל!"

היא המשיכה למזווה.

"איך אתה רוצה את זה?" היא קראה.

"בדיוק כמו שלך," אמר רידל.  פניו החיוורות והרזות ניבטו אליו במראה שמעל האח. הוא בהה בדיוקנו הקודר.

"משקה בדיוק כמו שלי?" היא חזרה, מופתעת. "אבל שמתי לך שתי קוביות קרח כמו שאתה אוהב ,אתה תמיד שותה כך"

"לא. אני רוצה בדיוק כמו שלך. קוביית קרח  אחת. זה יספיק," אמר רידל.

היא החזירה לו את המשקה, והוא שקע בכיסא ליד השולחן. הוא הניח את סנטרו על אגרופו ובהה בחלל החדר. הנערה עמדה מאחוריו כשידיה על כתפיו.

"טום המסכן!" היא אמרה. "אני יודעת שאהבת אותו, דיק, אבל נסה לא לקחת את זה קשה מדי. הוא היה אומלל, אתה יודע."

"ידעתי," אמר רידל, "והתרחקתי ממנו במשך חודש... האם זה היה בגלל כסף, גיי?"

"לא," היא ענתה.

"אלה היו בוודאי החובות שדיכאו אותו. לא היה שום דבר אחר", התעקש רידל.

"היה עוד משהו," היא ענתה.

"מה? התפרפרת פה ושם?" שאל רידל, והרים את ראשו בתנועות אצבעות כך שפניו כמעט נגעו בשלה.

"קנאה, דיק," אמרה האישה.

"קנאה?" צעק רידל. "קנאה בך, גיי?"

היא השתתקה לרגע, פניה עדיין קרובות אליו, לפני שענתה בזהירות ובעדינות, כאילו מסבירה לילד:

"אתה יודע שלא היינו כל כך מאושרים ביחד, לאחרונה."

"אחרי כמה שנים, ההתלהבות והלהט דועכים  ברוב הנישואים", אמר רידל.

"אה, זה היה יותר מזה," היא ענתה.

"את מתכוונת שהייתה סיבה ברורה לקנאה שלו?" שאל רידל. "את מתכוונת שהיה שם גבר אחר?"

היא שתקה שוב לפני שענתה בקול רם: "אה, דיק, עיוור, עיוור שכמוך!"

רידל הושיט יד והסיר אחת מידיה מכתפו. "למה לעזאזל את מתכוונת, גיי?" הוא שאל.

"הוא ידע שאני אוהבת מישהו אחר," אמרה הנערה.

"את מי?" שאל רידל.

היא משכה ידה כדי להשתחרר מאחיזתו. "אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא יכולה לדבר על זה," היא אמרה. "לא איתך."

רידל שחרר את ידה.

"את מתכוונת שאני הגבר?" הוא שאל.

היא לא ענתה לו אלא הלכה על פני החדר אל החלון ועמדה שם והביטה החוצה. רוח נשבה והניחה לשערה הבהיר לנצנץ על צווארה החלק והרך. היא עמדה שם  דקות שהיו כנצח. הדממה הפרידה ביניהם  בין יופייה לידידותו עם המת - הדממה הזו נמשכה דקות.

הוא טעם את המשקה שלה שעל השולחן, ואז, במהירות, לגם לגימה קטנה מכוסו. לאחר מכן הציץ בשעונו. הדממה התארכה כנצח אפל...

"את יודעת שטום היה החבר הכי טוב שלי?" הוא שאל.

"אני יודעת הכול," אמרה האישה. "בגלל שהוא כל כך דאג לך, ​​התחלתי לראשונה לדאוג - גם אני ..."

קולה נשבר מעט. רידל ניגש אליה ותפס אותה בכתפיה. הוא הושיב אותה בחוזקה על כיסא.

"על זה נדבר אחר כך," אמר לה. אחר כך, כשהוא צועד הלוך ושוב בחדר, הוא אמר: "ספרי לי מה את יודעת על מה שהתרחש."

היא נשענה לאחור בכיסא, ראשה מופנה ממנו ועיניה היו כמעט עצומות, ולפעמים הופיע על שפתיה חיוך שהיה אופייני לה כשדיברה. עכשיו, בגיל שלושים, קמטים בצבצו  מעט בזויות  עיניה אך חיוכה היה עדיין מקסים . היא דיברה לאט.

"יצאתי קצת לפני השעה חמש. לא הצלחתי להיזכר אם קבעתי  פגישה עם מרתה גילברט לתה ולא הצלחתי להשיג אותה בטלפון. לא מצאתי את מרתה, אבל  נתקלתי בג'אד מובריי לאחר מכן , והוא התעקש על קוקטיילים. לא רציתי, אבל הייתי חייבת... אחרי זמן מה עזבתי אותו וחזרתי לכאן בסביבות רבע לשש. ומצאתי את טום - ככה; ואז התקשרתי אליך."

רידל הנהן.

"ראית את טום והוא כבר היה מת – והאקדח ביד שלו. אחר כך מזגת לעצמך את המשקה הזה ואז טלפנת אליי."?

"מה משנה המשקה?" היא שאלה, בסקרנות פתאומית.

"המשטרה תמיד רוצה לדעת הכול," אמר רידל. "הם מחטטים בכל פרט. ואני אצטרך להתקשר אליהם עוד רגע. מזגת לעצמך את המשקה הזה לפני בערך ארבעים וחמש דקות, נגיד? " "כן. כמעט בדיוק."

הוא לגם שוב מהמשקה שלה, בזהירות, ואז ניסה את שלו. הוא לא אמר דבר.

"אז עד שהגעתי," הוא אמר לבסוף, "המשקה שלך לא עמד יותר מעשרים דקות בחוץ, נכון?"

"לא. כמובן שלא... דיק, מה הבעיה שלך?"

"כלום," אמר רידל, הוא התרומם והביט שוב בחיוורון פניו במראה. אחר כך הציץ בפרק כף ידו. חצי שעה חלפה מאז הגיע לדירה .

הוא ניגש לטלפון אך עצר שם לרגע ארוך עד ששאלה: "מה עובר לך בראש, דיק?"

"חשבתי על הימים הראשונים אחרי הלימודים בקולג', כשאני וטום נלחמנו בדרך למעלה."

נאבקת בדרך למעלה," אמרה גיי בנטלי, "וטום המשיך להחליק מטה למרות כל המאמצים שלו. הוא היה נותר לבדו בסוף והדבר היחיד שהחזיק  אותו היה חבל ההצלה שזרקת אליו, דיק, יקירי..."

הוא הרים את השפופרת והחל לחייג.

 " את המשטרה," הוא אמר.

"עוד לא דיק!" קראה . "אני לא רוצה את הפרצופים הנוראיים והבוטים שלהם קרוב אליי. לא אוכל לסבול אותם!"

" לרחוב הרגריב מזרח מספר ארבעים ושתיים," אמר רידל. "בקומה השישית, דירה D, תומאס בנטלי מת. זה רצח..." הוא ניתק.

"רצח? רצח?" קראה הנערה. "דיק, על מה אתה מדבר?"

"על גבר שאהבתי, ועל אישה שגם אותה אהבתי פעם," אמר רידל, "ועל אליבי רקוב מתחילתו ועד סופו."

הוא לגם מהכוסות שעל השולחן, אחת אחרי השנייה.

"המשקה שלי עומד כאן כבר חצי שעה, אבל הוא עדיין קר", הוא אמר. "הוא עדיין יהיה קר כשצוות חוקרי הרצח יגיע וישמע אותי מעיד שהכוס שלך הייתה בטמפרטורת החדר כשנכנסתי..."

"דיק, למה אתה מתכוון?" היא התנשפה. "איזה רעיון מטורף עובר לך בראש?"

"הרעיון שלי," אמר רידל, "הוא שיצאת מהבית כדי לבנות את האליבי שלך, אבל לפני כן מזגת את המשקה שלך, כאן, לפני שעזבת, וכל הזמן שהיית בחוץ , המשקה בכוס התנהל כמו מכונה אוטומטית שצוברת חום ורושמת רצח את הרגת את טום."

היא התפרקה לרסיסים, עפה לעברו, מתחננת.

"דיק, זרוק את הדבר הזה מהחלון! דיק, אתה לא תהרוג אותי, נכון? לא כמו חולדה; אתה לא הורג אותי, דיק, נכון?" היא בכתה לעברו. "הייתי זקוקה למשקה - כדי לעשות את זה! אבל, דיק, עשיתי זאת  כי אני אוהבת אותך – בבקשה , זרוק את הכוס.

הוא אחז  את הכוס בידו. הוא לא יכול היה להסתכל עליה, אבל ידע שהיא נרתעת ממנו עכשיו – מתרחקת לעבר הדלת. ואז היא חומקת החוצה למסדרון, רצה לעבר המעלית,

עכשיו היא תלחץ על כפתור המעלית בבהלה; אבל הוא ידע באיזו חדגוניות וקצב לא חפוז תגיב המעלית עד שתגיע לקומה.

צופר הסירנה צרח מרחוק והפסיק  את יללתו ברחוב הרגריב. רידל פקח את עיניו כשהקשיב, ובמראה בהתה בו  דמותו החיוורת בחזרה בתדהמה ובאימה.

 

פוסטים אחרונים

הצג הכול
בלשי הכפר

שני מאפיינים לבלש הספרותי הסוגה שצמחה באי האנגלי במאה ה-19 האחד, הסביבה העירונית שבה הוא פועל, בבחינת מציאת המחט בערימת השחת, כשהשחת הוא...

 
 
 

Comentarios


bottom of page