פיודור דוסטוייבסקי
מתוך יומנו של סופר 1876
מהגרסה האנגלית אבי גולדברג
עצי אשוח בלילה צילם אבי
אני סופר, ואני מניח שבדיתי את הסיפור הזה. אני כותב "אני מניח", למרות שאני יודע בוודאות שבדיתי אותו, אף על פי כן אני ממשיך לדמיין שיש ודאות בכך שהוא התרחש בזמן ובמקום כלשהו ושההתרחשות אירעה בערב חג המולד באיזו עיר גדולה בעת ששרר כפור נורא.
יש לי חזיון של ילד, ילד קטן, בן שש או אפילו צעיר יותר. הילד הזה התעורר באותו בוקר במרתף קר ולח. הוא היה לבוש במעין חלוק קטן ורעד מקור. נשימתו הפכה לענן של אד לבן, ובשבתו על קופסה בפינה, הוא נשף את האדים מפיו ושעשע את עצמו בקהות חושים כשהתבונן בו מתפוגג בהתרחקו. רעב נורא הציק לו. כמה פעמים באותו בוקר הוא עלה למיטת הקרשים, שם שכבה אמו החולה על מזרן דק כמו פנקייק, כשצרור מסמורטט למראשותיה ככרית.
איך היא הגיעה לכאן? כנראה באה עם הילד מעיר אחרת ולפתע נפלה למשכב. בעלת הבית שהשכירה את ה"נישות", נלקחה יומיים קודם לכן לתחנת המשטרה, והדיירים נותרו בחוץ, כשהחג הלך וקרב. היחיד שנותר באולם הגדול , שכב במשך עשרים וארבע השעות האחרונות שתוי כמת, דעתו לא היתה נתונה לחג המולד. בפינה אחרת של המרתף גנחה זקנה אומללה בת שמונים, שהיתה פעם אומנת לילדים אך כעת נותרה למות ללא חברים, גונחת ונאנחת מכאבי שיגרון, נוזפת ורוטנת על הילד הקטן עד שפחד להתקרב לפינה שלה. הוא שתה מים בחדר סמוך , אבל לא מצא ולו קרום יבש של לחם לאכול בשום מקום, ועמד להעיר את אמו תריסר פעמים.
דמדומי בין הערביים התמשכו והמרתף שקע לבסוף בחשיכה, והילד נאחז בבהלה, כשלא הודלק אפילו נר. הוא מישש את פניה של אמו והופתע שהיא אינה זזה כלל, ושהיא קרה כמו הקיר. "קר מאוד כאן," חשב. הוא עמד מעט, מניח את ידיו על כתפיה של האישה המתה, ואז נשף על אצבעותיו כדי לחמם אותן, ואז גישש דרכו בשקט אחר כובעו שהיה זרוק על המיטה, הוא יצא מהמרתף. הוא היה הולך מוקדם יותר, אבל פחד מהכלב הגדול שנבח כל היום ליד דלתו של השכן בראש גרם המדרגות. הכלב לא היה שם עכשיו, והוא יצא לרחוב.
רחם עלינו, איזו עיר! הוא מעולם לא ראה דבר כזה לפני כן. בעיירה שממנה בא, תמיד היה חשוך, אפל בלילה. היתה רק מנורה אחת לכל הרחוב, ובבתי העץ הקטנים, נמוכי הקומה, הוגפו התריסים, ונפש חיה לא נראתה ברחוב אחרי רדת החשיכה, כל האנשים הסתגרו בבתיהם, ולא נשמע דבר מלבד יללות להקות כלבים, מאות ואלפים מהם נובחים ומייללים כל הלילה. אבל שם, בעיירה היה כל כך חם והוא קיבל אוכל, ואילו כאן – אוי, יקירי, אם רק היה לו משהו לאכול! ואיזה רעש ומהומה פה, איזה אור ואיזה אנשים, סוסים וכרכרות, ואיזה כפור! האדים הקפואים היו תלויים כעננים מעל הסוסים, מעל נחיריהם הנושפים בחום; פרסותיהם רקעו באבני הרחוב מבעד לשלג האבקתי, וכל אחד דחף כך, ו – אוי, יקירי, איך הוא השתוקק לנגוס משהו, לאכול דבר מה, וכמה אומלל הוא הרגיש פתאום. שוטר עבר במקום והפנה פניו כדי לא לראות את הילד.
הנה עוד רחוב – הו, איזה רחוב רחב, הנה הוא יידרס בוודאות, איך כולם צועקים, דוהרים ונוסעים, והאור, האור! ומה זה היה? שמשת זכוכית ענקית, ומבעד לחלון, ניצב עץ המגיע עד התקרה; היה זה עץ אשוח, ועליו דלקו כל כך הרבה אורות, וקישוטים מוזהבים, ותפוחים ובובות קטנות וסוסים; וילדים נקיים ולבושים במיטב בגדיהם נראו בחדר, צוחקים ומשחקים כולם אוכלים ושותים משהו. ואז ילדה קטנה התחילה לרקוד עם אחד הבנים, איזו ילדה יפה! והוא שמע את המוזיקה שחדרה מבעד לחלון. הילד הביט ותהה וצחק, אף על פי שאצבעות רגליו כאבו מהקור ואצבעותיו ידיו היו אדומות ונוקשות, עד שכאב לו להזיז אותן. ובבת אחת נזכר הילד איך בהונות רגליו ואצבעותיו מכאיבות לו, והתחיל לבכות, והמשיך לרוץ. ושוב דרך חלון אחר הוא ראה עוד עץ חג מולד, ועל שולחן הונחו עוגות מכל מיני סוגים וטעמים ,עוגות שקדים, עוגות בצבע אדום וצהוב, ושלוש נשים צעירות ישבו שם, והן פרסו את העוגות לכל מי שניגש אליהן, והדלת המשיכה להיפתח, המון אדונים וגברות נכנסו מהרחוב. הילד התגנב פנימה, פתח לפתע את הדלת ונכנס. אוי, איך צעקו עליו ונופפו לו שיצא בחזרה לרחוב! גברת אחת ניגשה אליו בחופזה והחליקה קופיקה אחת לתוך ידו, ובמו ידיה פתחה לו את דלת אל הרחוב! כמה היה מפוחד. והקופיקה נפלה התגלגלה ונצמדה על המדרגות; הוא לא יכול היה לכופף את אצבעותיו האדומות כדי להרים אותה בה. הילד ברח והמשיך, לאן? לא ידע.
הוא היה מוכן לבכות שוב, אבל הוא פחד, רץ הלאה והלאה ונשף באצבעותיו. והוא היה כה אומלל , הוא הרגיש פתאום כל כך בודד ומבועת בבת אחת, רחם עלינו! מה זה הוא רואה שוב? קהל אנשים עמד והתפעל. משלוש בובות קטנות, לבושות בשמלות אדומות וירוקות, כה מושלמות היו , כאילו הן יצורים חיים, שהוצגו מעבר לחלן . והיה גם איש זקן קטן שישב וניגן בכינור גדול, והשניים האחרים עמדו קרוב אליו וניגנו בכינורות קטנים והנהנו בו בזמן, והביטו זה בזה, ושפתיהם נעו, הם דיברו, רק שאי אפשר היה לשמוע מבעד לזכוכית מה נאמר . ובהתחלה הילד חשב שהם חיים, וכשהבין שאלה בובות, פרץ בצחוק. הוא מעולם לא ראה בובות כאלה לפני כן, ולא היה לו מושג שיש בובות כאלה[! והוא רצה לבכות, אבל הוא הרגיש משועשע, משועשע מהבובות.
בבת אחת הוא חש שמישהו תפס אותו מאחור: ילד גדול ומרושע עמד לידו ופתאום היכה אותו בראשו, חטף את כובעו ומעך אותו. הילד נפל על הקרקע, בבת אחת נשמעה צעקה, הוא היה קהה חושים מפחד, הוא קפץ וברח. הוא רץ, ולא ידע לאן , רץ ונכנס פנימה בשער חצר של בניין, והתיישב מאחורי ערימת עצים: "הם לא ימצאו אותי כאן, חוץ מזה חשוך פה!"
הוא ישב חובק את ברכיו מכווץ, והיה חסר נשימה מפחד, ובבת אחת, פתאום, הוא הרגיש מאושר כל כך: ידיו ורגליו הפסיקו לפתע לכאוב והתחממו כל כך, חמים כאילו היה יושב על תנור; ואז הוא רעד כולו, ואז הוא החל לנמנם ,לא, הוא ודאי נרדם. כמה נחמד לישון כאן!
"אני אשב ואנוח כאן קצת ואלך שוב להתבונן בבובות," אמר הילד וחייך כשחשב עליהן. "כאילו הן חיות..." ופתאום שמע את אמו שרה מעליו.
"אמה'לה , אני ישן, כמה נחמד לישון כאן!"
"בוא לעץ חג המולד שלי, קטנטן," לחש לפתע קול רך מעל ראשו.
הוא חשב שזו עדיין אמא שלו, אבל לא, זו לא היתה היא. מי זה קרא לו, הוא לא יכול היה לראות, אבל מישהו התכופף וחיבק אותו בחשכה, והוא הושיט לו את ידיו, ו... ובבת אחת – הו, איזה אור בהיר! הו, איזה עץ חג מולד! ובכל זאת זה לא היה עץ אשוח, הוא מעולם לא ראה עץ כזה! איפה הוא היה עכשיו? הכול היה בהיר ונוצץ, וסביבו היו בובות; אבל לא, אלו לא היו בובות, היו אלה ילדים וילדות קטנים, רק כל כך בהירים ונוצצים. כולם התעופפו סביבו, כולם נישקו אותו, לקחו אותו ונשאו אותו איתם, והוא עף בעצמו, והוא ראה שאמו מסתכלת עליו וצוחקת בשמחה. "אמה'לה ,אמה'לה , הו, כמה נחמד פה, אמה'לה! " ושוב נישק את הילדים ורצה לספר להם פעם אחת על הבובות האלה שראה בחלון מעבר לשמשה . "מי אתם, בנים? מי אתן, בנות?", הוא שאל, צוחק ומתפעל מהן.
"זה עץ חג המולד של ישו", הם ענו. "למשיח תמיד יש עץ חג מולד ביום הזה, לילדים הקטנים שאין להם עץ משלהם..." והוא גילה שכל הילדים והילדות הקטנים האלה היו ילדים בדיוק כמוהו. שאחדים מהם קפאו בסלים שבהם הונחו כתינוקות על מפתן דלתותיהם של אנשים אמידים מפטרבורג, אחרים, אסופים, שנשים פיניות הזניחו והם נחנקו, אחרים מתו כשהם יונקים את שדי אמם המורעבת ברעב הגדול של סמרה, אחרים מתו מהאוויר המורעל בקרונות המחלקה השלישית ברכבת; ואף על פי כן כולם היו כאן, כולם היו כמו מלאכיו של המשיח, והוא היה בקרבם והושיט להם את ידיו ובירך אותם ואת אמותיהם החוטאות... והאימהות של הילדים האלה עמדו בצד ובכו; כל אחת הכירה את הילד או הילדה שלה, והילדים טסו אליהם ונישקו אותן ומחו את דמעותיהן בידיהם הקטנות, והתחננו שלא תבכנה, כי הם כל כך שמחים.
ולמטה, בבוקר מצא השוער את גופתו הקטנה של הילד הקפוא ליד ערימת העצים. הם חיפשו גם את אמא שלו... היא מתה לפניו. הם נפגשו לפני האדון, האלוהים שבשמיים.
למה המצאתי סיפור כזה, שאינו תואם כלל יומן, לא כל שכן יומן של סופר? הרי הבטחתי שני סיפורים העוסקים באירועים אמיתיים! אבל זהו זה, אני כל הזמן מעלה על דעתי שכל זה אולי אכן התרחש במציאות – כלומר, מה שהתרחש במרתף ומה שהתרחש על ערימת העצים; אבל באשר לעץ חג המולד של ישו, על כך איני יכול לומר לכם אם זה התרחש או לא.