פולמוס האנרכיסטים דובר היידיש באשר
לאחריות לטבח בחברון
24 באוגוסט 1929
פרייע ארבייטער שטיממע
ב24 באוגוסט 1929, התחולל הטבח בחברון, פורעים פלסטינים נכנסו ליישוב היהודי בחברון ורצחו 67 יהודים לא חמושים, הטבח בחברון התפשט בכל רחבי פלשתין, והפך למה שמכונה מאורעות תרפ"ט
הטבח בחברון נתפס בעולם היהודי בעיקר כפוגרום מסוג הפוגרומים שהתחוללו ברוסיה הצארית עשרות שנים קודם לכן ובגינם היגרו מיליוני יהודים רוסיה הצארית לאמריקה ורק מיעוטם לארץ ישראל.
" המאורעות בחברון שינו באופן מהותי את הנאמנות הפוליטית של קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. עד לנקודה זו, לעיתוני יידיש שמאליים וקומוניסטיים באמריקה היו עמדות מגוונות לגבי הציונות, החל מתמיכה פסיבית באגנוסטיות וכלה באנטי-ציונות מפורשת. אחרי 1929, עיתונים רבים ביידיש גלשו ימינה, ואימצו בגלוי היבטים של הציונות שבעבר דחו בתגובה למה שהם ראו כ"פוגרומים" אנטישמיים בסגנון מזרח אירופה בידי "הערבים הברברים". עיתון היידיש
העיתון האנרכיסטי הנפוץ ביותר בעולם Di fraye arbiter shtime
היהודי הציע מקרה בוחן פחות מוכר בשיח היהודי ובתגובה הפוליטית לאחר האלימות הנוראה. ב-30 באוגוסט 1929, אפילו לא שבוע לאחר הטבח בחברון, התנתק העיתון מהתנגדותו ההיסטורית לציונות ופרסם מאמר מערכת תחת הכותרת "כתם מביש על האנושות", שתמך במיליטנטיות הציונית כדי להגן על הקהילות היהודיות והיישובים הציוניים בפלסטין.. "זה מצער", כתבו העורכים, "אבל אין לנו ברירה אחרת".
ובכל זאת, עבור רבים מהכותבים בעיתון וקוראיו, הציונות הייתה מנוגדת לעקרונות האנרכיסטיים שלהם. זה בדיוק מה שהפך את השינוי הפתאומי בהתייחסות מערכת העיתון, את חיבוק המיליטנטיות הציונית למזעזע כל כך: להבנתם המערכת ויתרה על גינוי הפשיזם של "אלימות פיזית גולמית" הקשורה לציונות הרוויזיוניסטית ולמנהיגה ולדימיר ז'בוטינסקי לראיית דרכו כדרך היחידה להבטיח את ביטחונו של היישוב היהודי בפלשתינה.
כמה חודשים לאחר מכן, הגיבה קבוצת אנרכיסטים יהודים פולנים צעירים את התנגדותם למאמר המערכת . בפרוזה אידישאית מרשימה וכוחנית, הם גינו את מה שהם ראו כאהדה של העיתון ל"שטן הציוני", את החיבוק הצבוע של מערכת העיתון, את הפוליטיקה הפשיסטית. הם מתנגדים לרידוד הפלסטינים ל "פוגרומיסטים ". במקום זאת, הם מזהים את מצוקתו של הפרולטריון היהודי כפי שהוא גם נחלת האיכרים הפלסטינים, הפלאחים, שלטענתם יש להם יותר במשותף עם קורבנות הפוגרומים האנטישמיים מאשר עם מבצעיהם. כל אותו זמן הם דבקים בהתעקשות מוחלטת על זכותם של הפלסטינים על אדמתם: "אל לנו גם לשכוח שבניית הערים והכפרים נעשתה על גופם המסכן של [הפלאחים הפלסטינים]... אדמה שהם ואבותיהם עיבדו במשך דורות" .
מתוך כתבה מאת איישה ברייכרט שהתפרסמה באתר הספרייה האנרכיסטית לאחר הטבח של השביעי באוקטובר 2024
תרגם אבי גולדברג
מאמר המערכת והתגובה לו בעיתון האידי די פרייע ארבייטער שטיממע [ קול הפועל החופשי (1890–1977) כתב עת אמריקאי, האנרכיסטי הוותיק ביותר ביידיש. ]
"כתם מביש על האנושות"
מערכת "די פרייע ארבייטער שטיממע"
30 באוגוסט 1929
דם יהודי זורם כנהרות. עשרות נרצחו בירושלים, בחברון, בתלפיות ואף בתל אביב. מאות נפצעו בערים, בכפרים ובמושבות הוותיקות בכל ארץ ישראל. יהודים מושפלים, מוכים ומגורשים מפוזרים בכל היישוב, ומלאי ספקות באשר לעתידם.
חורבן כזה לא ידע העם היהודי בארצנו במשך מאות שנים. אנחנו עומדים כאן המומים ומזועזעים מאירועי הדמים האלה. איננו מסוגלים להסביר את מה שהתרחש שם. מי אחראי לדם החפים מפשע שנשפך? למי עלינו לייחס אשמה לפשעים אלה בני זמננו? האם זו פשוט שאלה של שנאה גזענית? קנאות דתית? התנגדות לעלייה? או שמא מאחורי התירוצים הללו מסתתרים אינטרסים כלכליים ופוליטיים? האם הערבים, או לפחות רבים מהם, באמת שואבים השראה מהרצון לשחרר את ארצם משליטה זרה, כפי שהקומוניסטים מנסים לשכנע אותנו? האם הפוגרומים הללו אינם אלא סימן מקדים להתקוממות, ניסיון של האפנדים והשלטון המקומי להפנות את זעמם של בני עמם מהאשמים האמיתיים, לעבר היהודים חסרי הישע, שהם תמיד השעיר לעזאזל? מי יכול לדעת ומי יכול לומר בוודאות אילו כוחות יכולים להסית אספסוף פראי ופרוע, לרצח, לטבח? ייתכן שכל הגורמים והכוחות שהוזכרו פעלו יחד כדי לייצר את תמונות הזוועה המדהימות האלה. בכל מקרה, עכשיו זה לא הזמן לספקולציות ולחיפוש אחר האחראי בים האלימות הגואה . זה לא יעצור את האסון שנפל על ראש היהודי ברגע מר זה. לא משנה מה יעשה היהודי והיכן הוא נמצא, היהודים לא ימצאו הגנה בשום מקום: אין ביטחון לחייהם ואין לו אפשרות להתקיים כאדם שווה בין שווים. היהודים מגיעים מכל מקום, באפיסת כוחות ומתיישבים בארץ ריקה שיש להם בה פיסת יומרה היסטורית.
הם מנקזים את ביצותיה, בונים ערים וכפרים, משפרים את איכות חייהם ושל תושביה הנחשלים, הפראיים למחצה של הארץ – ואז הם שוב מובלים כצאן לטבח תחת חסותה כביכול של ממשלת הלייבור האנגלית! קיומם הוא הפקר. אסונם הגדול ביותר אינו מעורר אמפתיה בלבו של איש . קיומם הופקר. אפילו היהודים עצמם, אינם מתרגשים כלל ממצוקת אחיהם! יהודים שמאלנים, חכמים רבים שואבים בשקט גאווה סדיסטית כלשהי מאירועים אלה – כשהם קוראים "מי ייתן ונזכה לראות עוד נקמה כזו בציונים המתועבים!"
אכן, לא חסרים לנו יהודים המציגים את הרוצחים הערבים כגיבורים, את הברברי, החייתי כלוחם חופש וכמהפכן .– יש בינינו רבים כאלה. והם הערבים, יהיו חופשיים כדי להמשיך ולהחריב את העולם בהזדמנות הראשונה. הפוגרום הנוכחי הוא במובנים רבים חורבן חמור בהרבה מהתרחשויות דומות באימפריה הרוסית לשעבר, או מכל מה שהתרחש ברומניה של ימינו. רשעותה של הממשלה ועליבותו של המשטר היו אחראים לפרעות הללו, סמכויות שקיווינו שיהפכו במהרה לחסרות חשיבות [באמצעות מהפכה]. כעת, אפילו תקוותנו ונחמה נלקחו מאתנו. תקוותנו האחרונה והיחידה – תקווה עצובה ומצערת, אין ספק – היא ליצור בתוכנו, בעמנו שלנו, את הכוח להכות בחזרה ולהילחם באלימות באמצעות אלימות.
הצד השני של המטבע"
תגובה למאמר המערכת מאת קבוצה אנונימית של אנרכיסטים פולנים 8 בנובמבר, 1929
קראנו את המאמר שלך, "כתם מביש על האנושות". כפי שמתברר, אידיאולוגית ריאקציונרית קנו אחיזה במוחך. אידיאולוגיה כזו חוסכת ממך את הצורך למחשבה מאומצת. ודע לך – במקרה אתה מפרסם דעה שכל ציוני שוביניסטי לאומי אחר היה תומך בה בלב שלם!
אנו יכולים להבין כי נהרות הדם היהודי שנשפך הגעישו מאוד את רוחך. גם רוחנו נסערת מהחורבן שנפל בגורלם המר של יהודים כה רבים. עם זאת, אין כל הצדקה לאבד את מצפונך. אתה כותב: "עכשיו זה לא הזמן לספקולציות ולחפש את האחראי. זה לא יעצור את האסון הזה ברגע הזה".
להיפך, ככל שהאלימות מתגברת ומתחזקת, כך גדלה אחריותנו וחובתנו למצוא את הגורם הנכון ולקבוע את האבחנה שלנו.
אנו מבינים היטב כי האימפריאליזם האנגלי הוא רומא המודרנית, ואנו יודעים עד כמה ציפורניו הוולגריות מזוהמות. ברור לנו שגם אנגליה הייתה רוצה שליהודים וגם לפועלים [הערבים] לא יישאר דבר, רוצה שישתקו ויסתפקו בכך שהם מאפשרים לאנגליה לנהל את הרצח הקולוניאלי שלה ואת פוליטיקת הגניבות שלה. אבל בעולם החוטא שלנו אין אנשים מרוצים כאלה. שני הצדדים באים עם דרישותיהם ותלונותיהם, ואנגליה משתמשת בשיטה הרומית הישנה: הפרד ומשול. להפיח אש בין העמים ואז להצליף בהם על חוסר היושר שלהם. אנחנו יודעים את זה היטב. אנחנו גם יודעים, עם זאת, שזה לא היה מתאפשר אם פח הדלק הנדרש לבעירת אש לא הוכן מראש. מסיבה זו איננו יכולים לפטור את האירועים האחרונים בתירוץ דל של אינטרסים אנגלים. אנחנו גם רחוקים באותה מידה מלהטיל את כל האשמה על הקפיטליזם השנוא עלינו ולהכריז על כך כניסיון "מצד האפנדים והשלטון המקומי להפנות את זעמם של בני עמם מהאשמים האמיתיים ולהסיטו לעבר היהודים חסרי הישע, שהם תמיד השעיר לעזאזל". דווקא עכשיו, "היהודים חסרי הישע" אינם חסרי אונים, ואינם שעיר לעזאזל. השטן הציוני, עם התסיסה הדמגוגית הנפשעת וחסרת האחריות שלו, שכנע את היהודים "חסרי הישע", ההמונים התמימים, שהוא יחזיר אותם לביתם הלאומי תחת אברותיו הרחבות והחזקות של העם חובב התנ"ך הגדול – העם האנגלי. ההמונים התמימים הנאיביים קיבלו זאת כפשוטו ויצאו לכיבוש אדמת פלשתינה בקריאות "הידד!" תחת הדגל הבריטי ובסיוע גדודים אנגלים. העם מעורר הרחמים הזה, הנסער מהדמגוגיה הציונית, לא הסתפק רק בכיבוש הארץ, לא הסתפק רק בהפיכתו לבעל הארץ, אלא גם פתח בשמחה במערכה חדשה: כיבוש העבודה. תחת הסיסמה שתחתיה הם עצמם סבלו בארצם פולין וראה בה עוול "Swój do swego",[1] ליהודי.
כשנראה היה שזכות מסוימת תיפול בידי הערבים ותיטיב עימם , פתחו הציונים בזעקה: " פלישתים עליך ישראל!". המטרה היא להפוך את הערבי ליצור מקופח ומושפל, שלא יפסיק לרעוד מפחד בעל הקרקע היהודי. היתה לנו הזדמנות לדבר עם יהודים רבים מן השורה בפלשתינה שהתרברבו בשמחה שהערבים רועדים מפחד מפניהם; "אנחנו מחזיקים אותם בפחד!"; "אם ערבי מצייץ, הוא מקבל אגרוף בשיניים ולומד לא לעשות את זה שוב".
התסיסה הציונית הנפשעת הזו הכניסה כל כך הרבה חוצפה אווילית נגד הערבים לתוך הפסיכולוגיה של הציבור היהודי, עד שהם רואים את הערבים גרועים יותר מהמאות השחורות[2] ברוסיה.
האם ייפלא, אם כן, שהרוח הערבית צברה כל כך הרבה שנאה בעלת אופי בלתי נשלט שהיא הייתה חייבת לפרוץ במוקדם או במאוחר? הדליקה נוצלה בהחלט הן על ידי האימפריאליסטים האנגלים, הן על ידי חורשי המזימות הקומוניסטיות, והן על ידי האפנדים שכולם האיצו את התהליך כולו.
אבל גם בלעדיהם, היה הזעם חייב להשתחרר. לו רק היו היהודים באים עם "פיסת היומרה ההיסטורית" שלהם! כפי שכתבת, במקום זאת הם באו "לייבש את הביצות [של פלסטין], לבנות ערים וכפרים, להעלות את איכות החיים של תושביה הנחשלים, הפראיים למחצה".
בלי זה, לא היה עימות! עדות אחת היא ההיסטוריה של היישוב הישן, כמו גם תנועת חיבת ציון שהתקיימו בשקט, שהערבים התייחסו אליהן ברוגע ובמידה רבה הותירו אותם במנוחה.
הערבים ענו לציונים באמרה יהודית עתיקה "לא מעוקצו ולא מדבשו" אל לנו גם לשכוח שבניית הערים והכפרים נעשתה על גופם המסכן של הפלאחים, שנדחקו מאדמתם על ידי האפנדים. אדמה שהם ואבותיהם עיבדו במשך דורות. כמובן, האפנדים מכרו אותה לא מתוך אהבת הציונות, אלא מתאוות בצע לכסף היהודי. כמו כן, אל לנו לשכוח את התפקיד הוולגרי והמביש שמילאו הציונים כקו הגנה ראשון לכיבוש הארץ. המשימה הקדושה וההיסטורית שהציונים לקחו על עצמם – להגן על האינטרסים של הכיבוש האנגלי ולשמש מחסום למערב נגד האוריינט הפראי? זהו רק אישור לכך שכל עוד היישוב היהודי היה נטול יומרות לשלטון בלעדי, הם התקיימו בשלווה! כאשר החל היישוב לחרוט על דגליו "מדינה ליהודים", רק אז הוא ניצב מול זכותם המודרת של הערבים, הרואים בארץ את ארצם הערבית, לא בכוח "פריבילגיות קודמות", אלא מכוח זכות הנוכחות, העובדתית והקונקרטית של עם היושב בארצו!
עם זאת, אנו מאמינים שיש דרך שלישית לנטוש את הסיסמאות השוביניסטיות המתסיסות וחסרות התועלת הללו כמו "מדינה יהודית" ו"בית לאומי". הפסיקו לשמש מחסום בין הכיבוש האנגלי לבין הערבים. עשו מאמץ להגיע להבנה עם הערבים – לא עם האפנדים, אלא עם הפלאחים, האיכרים – אם עדיין לא מאוחר מדי לכך .
[1] הסיסמה הפולנית, "כל אחד לעצמו", שימשה לאומנים פולנים במהלך החרם הפולני על סחורות יהודיות בוורשה בשנים 1914-1912. [2] תנועת "המאות השחורות" הייתה תנועה לאומנית רוסית ימנית קיצונית, פרו-צארית, שהסיתה לאלימות פוגרום נגד יהודים