לאחרונה שאלה אותי אשתי האם מן הראוי שנשוב ונארח. הנגיף כידוע שיבש את הנוהג היפה של אירוח ביתי.
האמת שלא כל כך הבנתי מדוע היא מוטרדת. תחושתי היא שמכסת האורחים בביתנו כלל לא פחתה, אבל החלטתי לבסס את תחושתי על ממצאים אמפיריים ולסכם את מכסת האורחים שסרו אל ביתנו בשבוע האחרון וזאת כדי לבדוק נכוחה האם אנו נמצאים בסיכון של ריחוק חברתי.
ביום א' הגיעו התיקונצ'יק איתן ועוזרו יוסי כמו דון קיחוטה וסנצ'ו פנצ'ו, רכובים על סובארו, לתקן רדיאטור חימום נוזל. עבודה שערכה כשעה והייתה כרוכה ביציקת תכולת המים של הרדיאטור על פני רצפת החדר . לאחר שהתייגענו מניגוב המים והחזרתם למחזור הטבע, התיישבנו לפוש מתחילתו הדינאמית של השבוע לשתיית כוס קפה. לאחר שהסתלקו לדרכם, הגיע שליח נושא את משלוח קפסולות הקפה שהזמנו, פעמיים. לראשונה עם המשלוח ולאחר מכן שב עם עוד חבילה. בלבול קל. בעקבותיו גם הדוור נקש על הדלת עם מכסת דואר הרשום.
עוד זה הולך זה בא ,לחצרנו נכנס נציג חברת החשמל לקריאת מונה החשמל, והסתפק בכוס מים ושיחה קצרה על צריכת החשמל בחורף.
אחר הצהריים הביא לנו את הגנן ועוזרו לשהות קצרה של איסוף עלים שנשרו תוך הפעלת מפוח אימתני [כנראה כזה שיפעילו ברחובות טהרן בכוונה לגרש את האייתולות] ולאחריו את השכנה ובידיה טנא מלא בפירות בוסר שטרם הבשילו בגנה ושנשרו מעצי הפרי כשנחשפו לרעש המפוח.
יום ב' הוא יום הניקיון בביתנו ולכן היה עלינו לנטוש את מעוננו ולהפקיר אותו בידי צעירה נמרצת המעבירה את מטלטלנו מכאן לשם ומסירה אבק הקיץ. כך שאנו עברנו ליום סידורים מאולץ , אצל האופטיקאי ,בתחנת הדלק אצל פקידת הדואר ופקיד הבנק. בין לבין הגיעו עשרות הודעות ווטסאפ, על מבצעי הוזלות של משקאות חריפים, תזכורת לחיסון, הזמנה לרכוש בהנחה מגרש בפאתי בויבריק ועוד כהנה וכהנה דורשי טובתנו.
כשחזרנו לביתנו החלטתי להפסיק ולתעד את שטף האינטראקציה החברתית, ולהוציא שלט "קבלת קהל לשבוע הנוכחי הסתיימה, נא לבוא בשבוע הבא".
********
לעינו הבוחנת של המשוטט ברחובות עירנו הקטנה נחשפות יצירות האדריכלות החדשה, בתים הנבנים לאחר שהדור הישן של בתי המושבה גולחו בידי דחפור במהלך יום עבודה אחד. המגרשים החשופים הומים בפעילות של בוני הארץ המקוממים את הריסותיה ובונים את בתי דור העתיד. תכנון בתים הוא אָמָּנוּת ולא אֻמנות, יגיד לך כל אדריכל. עד היום היו שכיות החמדה של האדריכלות העברית מנת חלקן של הערים הגדולות. לא עוד. לא עוד תקרא תל אביב עיר לבנה ותחזיק בפלאי הארכיטקטורה -תחנה המרכזית, וכיכר אתרים. מעתה עולה עידן אדריכלי חדש בעירנו הקטנה שהתפארה פעם בשדות התות האדומים. עירנו היא האוונגרד האדריכלי בכנען, החלוץ שלפני המחנה של "התקופה השחורה באדריכלות הישראלית" המתייחדת בשפה עיצובית המשלבת את הסגנון הקלאסי של בית העלמין ירקון , בהדגשת חלונות ושערים בצבע זפת. ובפרפרזה למילים של משורר הבלורית, מאיר ויזלטיר-
"אין לי סימפטיה ,אין לי סימפטיה ,לאומנות קונצפטואלית, דיכאון דורי, אופנת אַלְמָנוּת הבט בִשְחוֹר הבטון הישראלי".
********
את השאלות הגדולות לא פתרו הפילוסופים עד היום ואני אסתפק במנייתן ומזכיר שיש להעבירן לשנה הבאה כמו יתרות במאזן.
האם נכון ללגום בירה: א. ישירות מהבקבוק או ב. רק משפתי כוס?
ואם בוחרים בחלופה א' כתשובה הנכונה ,האם על המוזג להעביר את הבירה מהברז אל בקבוק לשם כך?
מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית שם לא תמצאו פתרון לשאלה
האם לאור התחממות כדור הארץ והיושבים עליו הגיע הזמן להכניס קוביית קרח גם לקוניאק? [לקבלת תשובה לשלוח מכתב לשרת התרבות של פְרַנְצְיָה ולא לשאול שף של קוּבֶּה מלוינסקי]
האם יוכר ב. נתניהו כהוגה חברתי סוף כל סוף ?
המנהיג המכסיף הגה את התאוריה החברתית על פיה המדינה צריכה לשאת בכל הוצאות הקיום, הבידור, הנסיעות, גידול הילדים והכלבים של כול אזרחיה.
כאינטלקטואל מכיר נתניהו את הגלגול הקודם של החזון, לואי בלנק הצרפתי שארגן את מובטלי פריז בבתי מלאכה ציבוריים, כדי שיוכלו להרוויח את לחמם ואת הכישלון של אותו ניסוי חברתי ולכן הוא דוגל בכך שיש לחלק את אוצר המדינה ללא שיש צורך להתייגע קודם לכן. למרות הערפול המשפטי האופף את ההווה של ביבי, לא נשכח כי במשך שנים רבות הוא ומשפחתו היוו דוגמא אישית, ,והוכיחו שאפשר אם רוצים בכך לא להוציא אגורה מיותרת ולהסתמך אך ורק על קרנות המדינה, או כפי שדרש הנביא המזוקן האחרון "אם תרצו אין זו אגדה".
בתי המלאכה הלאומיים פריז 1848
לתשומת לב סטימצקי וצומת ספרים:
מתי יגיע היום בו יתאפשר לילדי ישראל להשתחרר מהטסלה התקועה בפקק, להיכנס בצחוק וברינה, אל קרונות הרכבת האדומה\הקלה\המֵטְרוֹאִית\התחתית. כששיר עממי בפיהם "בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת" [סמן בעיגול את התשובה אם אתה אופטימי] .
שנה טובה