ברשימה קודמת שכותרתה הייתה כשמות שני הנאשמים בבית הדין המחתרתי של ארגון ההגנה ב 1946 , פפנק ופרוינד, שני עולים חדשים מצ'כיה,
הערתי כי היה זה "אירוע קפקאי".
אולי הגזמתי בהגדרה, אך תחושת אי הנוחות העזה לנוכח התרחשות, הדבר נבעה מהנסיבות בהן שני חשודים עולים חדשים , לא הבינו לאשורו את מהות המשפט שנערך להם באשמת בגידה על ידי ארגון מחתרתי בעת חירום. הניגוד החריף בין חיי היום יום והמסגרת המוגנת בה מסתתר האזרח, לבין הרגע בו הוא נאלץ להתמודד על חייו במסגרת מערכת המשפט, שימשה סופרים, שידעו לתאר את המצב האנושי חסר התקווה, את הייאוש והניכור הנובע מהיותו של האדם , כהגדרתו של היידגר, "מושלך לעולם" ,האדם נתון רק להתרחשויות שבין לידתו למותו, ובין לבין רק פעולתו ומעשיו הם בעלי משמעות.
אפשר לראות בספר איוב את הדיון הפילוסופי הראשון, העמוק והבהיר בסוגיית הקיום האנושי, האקסיסטנציאליזם, הקיום וקשייו ללא השגחה פרטית , עוד לפני שהניסוח הפילוסופי של היידגר את התורה האקזיסטנציאליסטית בא לעולם. או היה זה הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי המסתתר תחת השם קהלת שחלק ממשנתו גבלה בניהיליזם שהעמיד את האדם במקומו ללא מטריית האשליות.
את תחושת חוסר האונים והניכור בעולם תרגמו סופרים בחושיהם הדקים ועיבדו ליצירות ספרות ושירה. העימות של היחיד מול מערכת החוק רק הוסיפה זירה בה חש האדם את אפסיותו. תחושת קטנות מבוכה אל מול אסון טבע או נוכח התקפת אויב, או בעת מגפה, אינה בהכרח מביאה לתסכול. גם כאשר רואה האדם בתלאות קיום אלה לעיתים עונש שמימי, או חוסר מזל ,הרי אין הוא יכול להתריס אל שמיים ואלוהים לישועתו, אלא להתחנן לנס, כפי שעשו יונה והיורדים עמו בים כשספינתם נקלעה לסערה.
אך כאשר תחושת אין האונים נובעת מהעימות בינו לבין מערכות חברתיות ביורוקרטיות שנבנו סביבו, לרווחתו ולהגנתו כביכול. כאשר מערכת שנועדה להנגיש את הערך המוחלט –צדק , בה החוק והמשפט אמורים להיות משרתיו של הצדק, בבחינת "שופטים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", היא מנוכרת, כי אז מחריפה תחושת הבדידות וחוסר האונים.
דוסטוייבסקי והיינריך פון קלייסט נסחו את התסכול הזה בספריהם. ה "חטא ועונשו ו"מיכאל קולהאס" בהתאמה מתארים את אותה כמלכודת נפשית. גיבורי ספריהם חשים תסכול ואוזלת יד נוכח גולמיותם של כבלי החוק ואטימות ליבם של משרתיו, שלא רק שאינם משרתת אותם, אלא פוגעת בהם.
פושקין בסיפור הפרוזה הקצר שלו "דוברובסקי" מעלה את תחושת חוסר הצדק והקבס בה חש האציל הכפרי הרוסי דוברובסקי, כאשר שכנו הבויאר העשיר ורב ההשפעה מסתייע במערכת דין מושחתת כדי להחריבו ,תסכול המביא אותו של הגיבור אל סף ההחלטה למרוד בשיטה . התגובה של גיבורי ספרים אלה נוכח המערכת שבגדה בהם הייתה אקטיבית ואף קיצונית, יציאה כנגד מערכת החוק וויתור על שירותו .
לעומת העמדה התקיפה, האינדיבידואליזם הנואש, של גיבורי ספרות המאה התשע עשרה אלה, נוכח עיוותי הצדק, עולה בספרות המאה העשרים, עמדה שונה. תחושה כבדה שהאמונה באלוהים ערטילאי מגן הפרט, הדבקות במיסטיקה ובמערכת אמונות חלופיות , או בערכי צדק ומוסר אפלטוניים, או בצו מוסרי קאנטייני, אינה מביאה לאדם בחברה המערבית את ההגנה ואת הרווחה לחייו, אלא באופן אקראי. התפשטות התחושה של חרדה, תחושת אובדן דרך מתפשטת מוצאת את ביטויה ,Angst anxiety ,Anguish
בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.
התחושה כי גם אם יש אלוהים בורא שמיים וארץ, הוא עסוק מידי או אדיש מכדי לטפל בגורלו של האדם הקטן הבודד שמיליוני פריטים מבני מינו ממלאים את הארץ. העדר " השגחה פרטית", או גמול וחוסר היכולת של המוסדות הארציים להעניק לאדם את הביטחון והשקט. ,היא נושא הספרות ב , הבשילה לספרות ופילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. fin de siècle . אותן חוויית מייסרות את האדם באו לידי ביטוי בצורה חדשה באומנויות של סוף המאה ה -19 - תחילת המאה ה -20.
המתח הקיצוני שנוצר על ידי אירועים היסטוריים, מסגרות חברתיות פגומות זכה להבנה פסיכולוגית ולחקירות פילוסופיות ולביטוי בספרות .
בסיפור הקצר "בפני החוק" מ1915, ולאחר מכן בספר "המשפט", אשר הסיפור "בפני החוק" הפך לגלעינו , וכן בסיפור "במושבת העונשין", שכתב פראנץ קפקא, בראשית המאה העדים , בא לביטוי אי הנחת ,הניכור, והאטימות שגבהה בין האדם לבין מערכות חברתיות שנועדו לשרתו, עד אבסורד. התמודדות האדם אל מול מערכת החוק אינה נושא חדש. אך הביטוי של קפקא שונה לחלוטין. אין מדובר בכתיבה המבטאת אינדיבידואליזם פרוע של יחיד כמו שמבטא דוסטוייבסקי ב"חטא ועונשו", המעמיד את סלידתו של רסקולניקוב מ"ערכי המוסר" של החברה בה הוא חי, ומעמיד מולם ניהיליזם. אין בכתיבתו של קפקא התנשאות מעל לחוק ולא אכזריות פסיכוטית כשל פרי סמית ודיק היקוק שראו עצמם מעל לחוק , גיבוריו של הספר "בדם קר" של טרומן קפוטה. אין זה אי נחת ותפיסת הצדק אלטרנטיבי, צדק עממי נוסח "מיכאל קולהאס" אצל פון קלייסט או דוברובסקי של פושקין. בכתיבה של קפקא יש מעבר לקבלה דטרמיניסטית של המצב החברתי. מצב בו האזרח מן השורה, אינו יכול להבין כלל את מערכת הגלגלים המניעה את מערכת החוק ובתי המשפט האמורה להעניק לו צדק, ולהגן על קיומו. בכתביו של הפילוסוף פרידריך ניטשה, שכתב, עשרות שנים בודדות לפני קפקא , מופיע בבהירות הניכור המוחלט והייאוש מכל המבנה החברתי , עד כדי הכחשה גורפת ובכלל זה את האמונה הדתית שנועדה לתווך בין האדם אל הלא נודע, קריסה שנודעה כ "מות האלוהים" [בספריו "כה אמר זרטוסטרא" "המדע העליז"] . ניטשה בוחר לשגר את מסריו הנועזים בסגנון של נביא תנכ"י, כדי לחדד ולבדל את השקפתו לחלוטין מהפילוסופיה המקובלת באותה עת, לשבור לא רק את המסרים הישנים והאמונות אלא גם את כללי הסוגה האקדמית השקולה. קפקא פוסע בעקביו ,אך מציע ביטוי אחר, מינימליסטי, קודר לאובדן הבנת האדם את מציאות חייו. קפקא אינו מתקן חברתי המצביע על פגמים במערכת המשפט ,ואינו מצביע על ריקבון מערכות והצורך לחזור לדרך הנכונה כדרך שהתריעו נביאי ישראל , או זרטוסטרא הנביא הזועם של ניטשה. קפקא נמצא מבחינה מנטאלית ואינטלקטואלית במצב של השלמה עם מציאות אבסורדית בעידן המודרני. בדומה לגיבורי סיפוריו של קפקא, גם גיבוריו של סמואל בקט, ולדימיר ואסטראגון ב"מחכים לגודו" נדים בעולם חסר משמעות שאפילו העתיד הוא מושג מופשט לחלוטין לגביהם. האבסורד הוא הכלי האומנותי של קפקא ובקט כדי לבטא את תחושת הזרות בעולמם. קפקא כמו בקט אחריו וניטשה לפניו, כותב על הקרע ונתק בין ההוויה האורבנית המודרנית ומוסכמותיה המתעצבת כמחליפה את מוסדות החברה הישנים, לבין האדם החי בתוכה, נתק שאינו ניתן כלל לאיחוי. הפילוסופים של מפנה המאה העשרים וחלקה הראשון , היידגר, ז'אן פול סארטר' קירקגור ואחרים, כל אחד כניסוחו דנים במצבו הטראגי של האדם, יצור המודע לראשיתו, לקיומו הכרוך בכאב וסבל וחוסר משמעות ואחריתו שאין מנוס ממנה . כתיבתם של קפקא ובקט נמצאים בקצה הנואש של תיאורי ההוויה ,הם נותנים ביטוי ספרותי לקצה הקודר של פילוסופיית האקזסטנציליזם, הם אינם מציעים ישועה, או אור בקצה הקיום.
אם פרידריך ניטשה נפרד מהאלוהים המומצא על ידי האדם, ומציע פתרון
ניטשה מציע עולם חדש ואמיץ, שהסופרת איין ראנד ניסתה לכתוב עליו בדרכה, אבל עולם זה שניטשה ואיין ראנד מציעים הוא נחלתם של האמיצים והחזקים שישנסו מתניהם ויתנשאו במעשיהם ובמצפונם לדרגת אדם נישא, אדם עליון. אדם נועז המקבל על עצמו את נטל הקיום ואינו מקבל על עצמו כל דוקטרינה, תורה, אמונה או כללי מוסר עבשים. כבלים. שידחה ה"אקזסטנציליזם" של ניטשה הוא התאמה למצב הקיומי של האדם, על ידי מעשים ונקיטת יוזמה . Ubermentsch
לחזקים היכולים לנתק עצמם מהאמונות הישנות, מהממסד המנוכר.
מנגד נמצא הביטוי הספרותי הקודר של פילוסופיית האקזסטנציליזם, שאינו מציע ישועה, או אור בקצה הקיום. גיבוריהם הספרותיים של סמואל בקט ושל קפקא מסתובבים בעולם חסר משמעות לחלוטין. אין הם מהסוג היכול לפעול ולשנות את העולם ואת מצבם הקיומי.
בהשראתו של הפילוסוף הגרמני היידגר, ובסילוף רעיונותיו של ניטשה תורגמו דבריו לקיום בכוח, לשנוי מסגרת הקיום האנושי בפגיעה והרס מוסדות הדת והאמונה ,מוסר וחוק והשלטת ה"אדם החדש" הנאצי על הציוויליזציה כולה. היה זה פצע מוגלתי, יישום עקום של האקזסטנציליזם.
השכלתו ועבודתו היומיומית של פראנץ קפקא היו הקרקע עליה צמחו סיפוריו. האזרח מול המנגנון, האזרח מול מכונת הצדק שנבנתה כביכול בעבורו, מנגנון ההופך לחיה טורפת, המזינה את עצמה ומובנת רק למי שמסתתר אחר גלימות השופט או התליין ושאר מדים של שמשי החוק..
אפשר להגדיר את סיפוריו של קפקא ב"שער החוק", "מושבת העונשין" "המשפט" , האפופים סוריאליזם ואבסורד, ככלי ביטוי ספרותיים שמטרתם להעצים את המסר שלו, כנתק אינטלקטואלי ,סוציולוגי, סופי ומוחלט של האדם מיכולתו להבין את מהות הצדק המתגלמת במערכת החוק והמשפט. אין בסיפוריו ניסיון לתיקון המערכת, אלא ייאוש הנובע מחוסר הבנתה.
נראה היה שהאמירה של קפקא הייתה כה נחרצת והותירה כה מעט תקווה, שלסופרים אחרים כבר לא תהיה היכולת לבטא את הזרות והניכור של האדם בצורה טובה יותר.
אלא שעולם הספרות התאושש כמו העוף המיתולוגי המתנער תמיד ,ומנסח את מצבו של האדם מחדש. "הבחילה "שנכתב ב1938 על ידי הפילוסוף האקזיסטנציאליסט הצרפתי ז'אן-פול סארטר, מביא כבר בכותרתו את הרגשת הניכור והחידלון של גיבור הספר. העלילה שאינה עלילה, רק מעצימה את התחושה שסארטר מנסה להעביר לקורא, על ידי גיבורו האינטלקטואל המודע לאבסורדיות שבחיים המודרניים וחוסר פשרם המביאה את תחושת התלישות של גיבור הספר לשיא, כלומר למקום ממנו אין אפשרות להיחלץ .
אל מול גיבורו המודע של ז'אן פול סארטר "בבחילה" אלבר קאמי מחזיר את האקזסטנציליזם לבית המשפט בעקבות קפקא, ומקרב בכך את דמות הגיבור לגיבור הקפקאי ,גם מבחינת היותו נאשם וגם מחוסר יכולתו לתפוס את עניין האשמה.
פרנץ קפקא נפטר בגיל צעיר, והרגשת הניכור האישית שלו גם הביאה אותו לבקש כי כתביו יועלו באש, אולי כאקט ממשי של התסכול הקיומי. הוא נפטר בטרם זכה להכרה בו שבאה לאחר מותו.
גלגולי הספרות האקזיסטנציאליסטית נמשכו. הפעם נטל הסופר ג'ורג' סימנון חלקו בעיצוב דמות האנטי גיבור בספרות הקיומית.
בספר שנכתב בשנת 1937.
"הגיבור הסימנוני", שהוא בדרך כלל אדם, שעד לרגע מסוים בחייו מסתיר תהליך תסיסה נפשי המבשיל לכדי משבר, הרגשת ניכור ותסכול מול המציאות הבלתי מובנת. עלילת ספרו של סימנון "תייר הבננות" מתרחשת בטהיטי, ובמרכזה רצח בדם קר . בספר "תייר הבננות" היטיב סימנון להציג את מצבו הקיומי של האדם, והמחיש ב את מצבו של האדם המודרני הנתון לתעתועי הגורל.
אלבר קאמי הצרפתי, פילוסוף מחזאי סופר ומעורב חברתית, זכה בפרס נובל לספרות עבור יצירתו הזר.
בנימוקי הבחירה נכתב שהפרס נתן לו בשל ראייתו החדה והרצינית את המצוקות המוטלות על מצפונו של האדם בעת המודרנית.
בספרו של קאמי הזר, מתבצע רצח בדם קר של ערבי ילידי בידי אזרח צרפתי תושב אלג'יר, על חוף הים ,רצח חסר משמעות מבחינתו של הרוצח, כמעט אקראי. קאמי כתב ספר בו הוא מביא סצנה מדכדכת מחייו של בחור החי בשולי החברה הצרפתית אלג'ירית ,הסובל מחסך רגשי ומגיע לכדי ביצוע פשע נורא, ללא זדון ומבלי שיהיה מודע במובן המקובל על החוק והסוציולוגיה למשמעותו, רצח ערבי.
הנאשם נותן את הדין לא רק על שרצח ערבי ,שלמעשה אינו מעניין את בית המשפט או את התובע,.
שופטיו של מרסו אינם יכולים להעניק את הצדק שבשעריו ניסה להיכנס ק. גיבורו הכפרי של קפקא. קפקא עצר את הבלתי נמנע , את "משפט הצדק" בידי שופטים שאינם רואים או מבינים את האדם כמי שנטוש לגורלו, כמי שגורלו לא ידוע לו עצמו. במאמר מלומד מציע מרדכי שלו , המשווה את "בשער החוק" של קפקא לסיפור הברסלבי "מרב ובן יחיד" תשובה לדילמה שבסיפור , על פיה היה על הכפרי פשוט להיכנס בשערי החוק ולא להמתין לרשותו של השומר, כלומר לתבוע את הצדק. לדעתי זו פרשנות מוטעית ,קפקא עצר בפני החוק, באשר הוא רצה לטעת את התחושה שגם אם שערי החוק יפתחו לא יהיה בכך מזור לכפרי.
אך טרם נוריד את המסך על גלגולי הספרות האקזיסטנציאליסטי ,מספר מילים על הסופר ג'ורג' סימנון וחלקו בעיצוב דמות הגיבור או האנטי גיבור בספרות הקיומית.
הספר נכתב בשנת 1937 ושמו "תייר הבננות" שקדם להוצאת ספרו של קאמי 'הזר' סימנון היטיב להציג את מצבו הקיומי של האדם, והמחיש בספריו את מצבו של האדם המודרני הנתון לתעתועי הגורל.
"הגיבור הסימנוני", שהוא בדרך כלל אדם, שעד לרגע מסוים בחייו מסתיר תהליך תסיסה נפשי המבשיל לכדי משבר, הרגשת ניכור ותסכול מול המציאות הבלתי מובנת. עלילת ספרו של סימנון "תייר הבננות" מתרחשת בטהיטי, ובמרכזה רצח בדם קר .
הנאשמים של סימנון וקאמי, אזרחי צרפת , נותנים את הדין על מעשי הרצח בפני בית דין קולוניאלי צרפתי בגין רציחת תושב ילידי [באלג'יר ובטהיטי].
השיפוט החברתי והמוסרי של הרוצחים נראה חסר משמעות נוכח הניכור של הנאשמים עצמם ממעשיהם בעת המשפט, בשני הספרים אין הם מבקשים רחמים או מביעים חרטה על מעשיהם. הם אינם משתמשים במידת הצביעות שמציעים להם סנגוריהם כדי לזכות ברחמי בית המשפט ולהיחלץ מגורלם, נראה כי הם מתייחסים למתרחש כאל גזירת גורל.
אפשר לראות בספר "תיירהבננות" של סימנון השראה לכתיבתו של אלבר קאמי את הזר, יצירהשזיכתהאותו בפרס הנובל הנכסף.