top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

תעשו חיים

בתחילת שנות השישים* העליזות, שטף גל תיירות שהגיח מחוף פרישמן את חופי האי של אפרודיטה.

אלפי צלייני מגהצי אדים, משפלת החוף (חלקם גם מעפולה), ירדו בים באניות גדולות, בסירות הים יעברו מי עוברו ללא משוט? לא לים אילות* אלא לרציפי לימסול. חמושים ברשימת קניות, עטו על הסמטאות העלובות, המקיפות את המבצר בו שכן אי אז ריצ'רד לב הארי ופרנסו את סוחרי האי ברכישת מוצרים, שטרם הצליחו לחדור את חומות הבצורות של המכס הציוני.


באותן שנים רחוקות לפני מחצית המאה, כאשר קברניטי המדינה הציונית הגאה החליטו להתיר ליושבי ארצם לשוטט בעולם ללא חשש כי ייעלמו ללא שוב, יצאתי לפאתי מערב לארץ הגאלים, ובאתי עד לוטציה, פריז, משאת נפש לעמלי ציון המזיעה.


באותם ימים, כלל הצי העברי אניות פאר צחורות ששייטו מנמל חיפה אל נמל מרסיי לשרות מי שהפרוטה מצויה בכיסו ובעיקר את פקידי הממשל הסוציאליסטי, שפרוטותינו היו בכיסי עסקניו . כלי השייט שיועד למסעי, היה צנוע יותר ובהישג ידם של הורי ואפשר לעלם חמודות תל-אביבי להגיע לאחר ימי טלטלה אל חופי צרפת.


בטרם טיפסתי על כבש הספינה הטורקית איסקנדרון, התרוצצתי ברחוב נחלת בנימין, בין החייט שמעון ,שתפר חליפת מסע לתייר המיועד לבין סוכנות הנסיעות, שעסקה במרץ בהנפקת כרטיס השייט, אשרת יציאה ,אשרת כניסה והיתר להקצבת מט"ח** .


בבוקר קיצי נפרד העלם הצעיר המחוצ'קן, לבוש בחליפת מסע ,בידו מזוודת קרטון חומה, מעפיל בכבש הצר לסיפון הספינה הרעועה, מפמליית מלוויו שעמדה על רציף נמל חיפה ונופפה בידה האחת נמרצות, ובידה השנייה מחתה דמעה, זועקת "תעשה חיים". נופפתי לפמליה\פמילייה בטרם ירדתי כאורפיאוס ,עמוק מתחת לסיפון החורק, מטה מטה אל שאול כלי השייט החלוד ששירת פעם בצי האימפריה העותומאנית, שהמילה "אדמירל" היא בין התרומות היחידות שלה לעולם ב400 שנות קיומה, בטרם התכווצה והפכה לטורקיה גרידא.


למצולות ירד העלם בחיפוש תאו, קיתון צר שהכיל דרגשי שינה לארבעה נוסעים. מבעד לצוהר סגלגל ניבט מפלס מי נמל עכורים, וחלודת השדרה בצבצה פה ושם. את המעבר במים הרבים עשיתי בסופו של דבר על גבי הסיפון ,ספון בכיסא נוח ומכורבל בשמיכה בלילות קיץ תחת כוכבי הים התיכון, חולם על אידית פיאף .


חלפו השנים, העלם בגר וגם ציון זקנה, איש אינו משייט בימים אלה מחיפה למרסי, אלפים מעופפים במכונות מכונפות ברקיע הזוהר בין ענני הפוך. מסלול האושר מתחיל בנתב"ג חולף על-פני הדיוטי פרי, מטפס במעלות הטור אייפל, יורד לאוהלי תאילנד ויושב ישיבת לוטוס במקדשי בודהה, הכול לפי רצון הטייל ו"העיקר" כפי שאמר הברסלבי כשהוא בורח בסירה מחופי עכו: "לא להיות כאן" . האושר מחכה לך במעבר הדרכונים, צוחק אליך ברחובות ניו-יורק ובמסעדות הודיות בלונדון.


גם היום, כשאני מודיע לזולת כלשהו שלא אוכל לפגוש אותו במועד כזה או אחר עקב נסיעה לניכר, התגובה המתקבלת אוטומטית, ללא היסוס וללא קשר לדרגת הקרבה בינינו, היא "תעשה חיים", חיוך רחב נמרח על פני הזולת המפרגן בהמתקת סוד.


נכון, ניתוח מדוקדק ויסודי של התגובות לדורותיהן יניב שלל ארכיאולוגי מעניין של תגובות נוספות הכולל: "תוכל להביא לי שאנל 5 לחברה"; או "אל תשכח להביא לי פקט מרלבורו"; או "תגיד, אתה יכול להעביר לאחי בניו-יורק קפה עלית"? , "שוב דפקת את צה"ל ולא תעשה מילואים" ועוד כהנה, אבל "תעשה חיים" היא הברכה האולטימטיבית, המנטרה הישראלית, התגובה הישרא-פבלובית לנוסע.


הרהרתי בכך באחת מנסיעותיי התכופות, בעודי יושב באחד מבתי-הנתיבות הנידחים של ארץ האליגטורים וההוריקנים בזנבה של ארצות הברית, ארץ הביצות שרק שמות כמו "טאלהסי" ו"בוקה רטון" מסגירות את עברה הילידי ושליטה לרגע של ההיספניים ו'קיי ווסט" של הזקן והים. ובכן, בעוד ההודעות על דחיית מועד הטיסות מרעימות באולם הנוסעים ובעוד הזמן הנוקף מרחיק אותי יותר ויותר מטיסת ההמשך, ניסיתי להבין את קסם הלא להיות כאן, את "התעשה חיים" העל דורי, את הכמיהה העזה לשהות בין גויים, תמיד, בכל תנאי ובכל תקציב, העיקר שלא להיות כאן ועכשיו.


כן, מיד תורמנה הגבות הצדקניות של כולנו. "מה אתה מדבר", אומרים לי, "הכי טוב בארץ". האמריקאים אידיוטיים, הצרפתים לא מתרחצים והשבדים אנטישמים, טרם משך הזועק את זעקת ארצו בדי אוויר מריאותיו, יוסיף בקול רפוי אך להוט,

"יש דיל לא נורמאלי, שייט לקריביים חבל על הזמן",

או "בשנה הבאה באשרם הבנויה "


יצר הנדודים הטבוע בדי. אן. אי. של כל מחזיק תעודת זהות כחולה כה עמוק, הכמיהה לחיים אחרים המוסתרת תחת שכבות ההכחשה, "כן, הכי טוב אצלנו, אבל טוב שהבת הסתדרה בבוסטון". הפרויקט הציוני הוא כמו לב מושתל. ללא הלב הזה, מי יודע אנה אנו באים. אבל משהצליח ניתוח ההשתלה, למרות הכאבים, הייסורים והגוף הציוני החי קיים ומשגשג, מיד הוא מפנה פניו מערבה וזועק אל הגולה. הגוף כָּמֵהַּ לסיר הבשר, לתרבות הערלים . הניתוח הצליח, אבל הכמיהה היהודית שרדה. כמו ציפורי נדוד המעבירות קוד גנטי מדור לדור ולעת סתיו כשהצלסיוס יורד, הן פורסות כנפיים למחוזות חפץ קדומים.


כך העם בציון. יושב על מזוודותיו וברגע שהחשבון בבנק מזרחי מתאזן ,הוא נוטל את זו שלצידו ,את טַפּוֹ הרב ונודד לאורלנדו, לברצלונה ולאנטליה.


בהזדמנות זו שהנוסע המתמיד מהרהר הרהורי סרק ומנסה לפענח את תעלומת חו"ל, נסיים באמרת כנף של ידידי יוסף , בדרוך רגלינו על אדמת וילהלם טל, בעוד הקור מעתיק נשימתו הנפלטת כאד ; "רק ארבע שעות משכם". ואני אומר: "סעו ותיהנו".


* אלתרמן :ספני שלמה המלך

** שנות השישים של המאה העשרים להולדתו של ישו, היו פרץ של נעורים ומהפכה חברתית


אינטלקטואלית של ממש בעולם המערבי וגם המדינה ששכנה לבדד על חופי הים הגדול, מוקפת באויבים שאימצו את תורת מוחמד, נאלצה לסגל לעצמה מעט מהשינוי. אמנם, כניסת להקת החיפושיות לארץ נאסרה וגם מעט שידורי טלוויזיה, כמו גם שידורי הרדיו ותחנת השידור הצבאית, הוכתבו על-ידי מפא"י ז"ל .אך זרם הצעירים שבא מאירופה ומאמריקה אל המדינה הצעירה, כדי להתרשם מהישגיה ובמיוחד מהקיבוץ, המימוש האולטימטיבי של החזון המרקסיסטי, נשאו בתרמיליהם את זרעי הקנביס, מוזיקת הקצב ואינדיבידואליזם "ביטניקי".


***

הקצבת מטבע זר ליוצא לחו"ל הייתה מזערית ועל כן השלמת רכישת המט"ח נעשתה על מדרכות אותו רחוב בו שכן הבנק המרכזי, רחוב לילנבלום, מידי סוחרי מט"ח " פרי לנסרים" שהיו חלוצי השוק הפתוח, סוכני חרש של הגלובליזציה וממבשרי המפץ הגדול שאירע רק בעשור שלאחר מכן, כשהשלטון בארץ האבות נשמט מידי חניכי השיטה הסוציאליסטית, שהסתנוורו לא מעט משמש העמים המשופם ועבר לידיהם של רביזיוניסטים וליברלים, שהתאחדו לצורך הפיכת שלטון רב ימים בארץ המכורה והפרטת נכסי העם לחברים.


****

באותה עת, טרם הייתה שגורה המילה דק (דלת צרויה) בלשון העם במקום סיפון וגם המילה רב- חובל המיושנת טרם הוחלפה בסקיפר, הירקון המה סירות משוטים וחופי הים בחסקות, מרינה הייתה נמל יפו וספינת שעשועים טרם

הייתה ליאכטה.


אבי גולדברג: אחרון לשנת כספים זו.


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page