ראג׳

ראג'

סיפור קצר  לחג ההודיה

אבי גולדברג

חג ההודיה קרב והלך העיירה לבשה חג, הסרט סיפור אהבה כבש את אמריקה שדמעה כשעל מסך הסינמסקופ יצאה נשמתה של ג'ניפר, אהובתו של ראיין אוניל.  רחלה' ואני יצאנו מבית הקולנוע  ושקלנו ברצינות לחצות את הרחוב להתחתן בכנסיה קטנה לא הרחק מבית הקולנוע. הפעלתי את מגבי הפורד הגוססת אך הערפל לא היה על שמשת המכונית אלא בעיני ומנע ממני להתניע ולבוא לבית האלוהים של הצלוב מנצרת. עד שהנעתי כבו אורות  הכנסייה כמו שלט הניאון שבחזית בית הקולנוע והרחוב נותר שומם, גז חלום הנישואין.

 בקרנות רחוב נמשכה קדחת ההכנות לליל חג כל הקדושים- ההולואין . דלעות ענק נמכרו למאחרים ועצי אשוח למקדימים. נורות תאורה צבעוניות האירו רחובות שעל מדרכותיהן נערמו עלי שלכת צהובה אדמדמה. חשיכת סתיו טחוב שהקדימה לרדת על העיירה ועל הקולג', טמנה בחובה התרגשות לקראת ימי חג שנועדו להצהיל את נפש האדם , להפיג ממנו את דכאון הסתיו. על סיפי חלונות דלקו נרות כרסתניים ומעל גגות אדומים  היתמר עשן אפור והפיץ ניחוח קליפות בולי עץ שהתבקעו באש האח. בראש גבעה היו בנייני הקולג' משקיפים על העיר, כבדים, השרו רצינות וכובד ראש לעיר המנומנמת כל השנה, ובעונת החגים השתובבו חלונותיהם באור יקרות כחלונות הראווה של חג במייסיס ובלומינגדייל, שבכרך הגדול.

ד"ר פרידריך כבר יצא לגימלאות, אך לא נרתע ממזג האוויר הקר של הסתיו בעיירה, ולא הצטרף לחבריו שהעבירו את חדשי החורף בפלורידה .

מדי שנה מחדש משנכנס נובמבר התלבט ד"ר פרידריך כיצד יחוג את חג ההודיה הקרב ובא. כלומר את מי יזמין אל שולחנו. שכן זאת יש לדעת, על שולחן חדר האורחים של ד"ר פרידריך לא עלה תרנגול הודו מאז ומעולם, גם לא בחג ההודיה. כל עוד הייתה ורה רעייתו עימו,וילדיו טרם בגרו ועזבו את הבית , לא הסכים להסביר לאיש את פשר הימנעותו מהקרבת קרבן ההודו על שולחן חג ההודיה. סתם ולא הסגיר את סודו. אך משנפוצו  בני ביתו כמו בנותיו של טוביה לכול כנפי תבל, וורה הלכה אחר פרופסור ויינמן ידידו אל מעבר להרי הרוקיס היה צריך למצוא אושפיזין לשולחנו, כאלה  שיסתפקו בארוחת חג נטולת הודו. והדבר הלך והפך למסובך ככול שחלפו השנים, שהרי הידיעה על מנהגו המוזר של ד"ר פרידריך שלא להגיש תרנגול הודו לאורחיו נחשב ליוצא דופן, מן התרסה במסורת רבת ימים (אם לא כמצה שיצאה ממצרים, ) הרי לפחות מאז 1621 . וכך נותר המרצה בדימוס כמעט לנפשו בחג המאחד משפחות בערב חג. איש לא רצה להתארח ללא שתוגש מנת עוף עסיסית ברוטב אוכמניות מתקתק על צלחתו.

אותה שנה היה הדוקטור הקשיש מנסה לקנות לעצמו את כישורי משחק הגולף, בקאנטרי קלאב המקומי. לצורך הכשרתו נעזר בסטודנט לאדריכלות . נתי [נפתלי] שעסק בכול עבודה המכבדת את בעליה היה מוכן להדריך את ד"ר פרידריך גם בספורט הגולף על אף שמעולם לא הניף מחבט ורגלו לא דרכה על דשא מסלול הגולף המכוסח כקרקפת איש מארינס של מסלול גולף בחייו. הסטודנט הישראלי הגיע מגבעתיים ללא פרוטה לפרטה, ולהדריך את המרצה הקשיש תמורת שבעה דולר לשיעור לא היווה עבורו אתגר. הוא שכר בבלוק באסטר קלטת הדרכה לגולף ולאחר ליל שימורים בו הניף את המגב בדירתו ימינה ושמאלה אחור וקדימה תוך ניפוץ מספר אגרטלים, היה מוכן להדריך את התלמיד הזקן.

נתי, אם כן, היה מטבע הדברים המוזמן הראשון לארוחת חג ההודיה. הוא הושבע על ידי המארח להגיע לארוחה בביתו בחברת עוד שני אורחים למצער, שאם לא כן חדל סדר הגולף השבועי. וכך משהגיע ערב החג והעוזרת סטפני הנאמנה סיימה את הבישולים ועריכת כלי הכסף על  השולחן ויצאה לביתה ,היה הפרופסור אמריטוס מוכן ומזומן לארוחה שנחוגה כמו בכל הבתים בעיירה הטובה.

כשהגיע נתי בשברולט 1958 המקרטעת שלו, בחברתנו, קיבל את פנינו המארח במקטורן ועניבת פרפר. בסבר פנים יפות הושיב אותנו לשולחן חג ההודיה הראשון שלנו . האוירה הייתה טובה והמארח סיגל עצמו לשיח הצעירים הזרים הטבול בעברית והסביר על מנהגי החג ומקורו, עד שהגיע לפיל שבחדר. כלומר לתרנגול ההודו שמחוץ לחדר.

לראשונה מזה עשרות שנים חש בצורך לספר את סיפורו, ודווקא לאורחים לרגע.

"בצעירותי, בן משפחת מהגרים יהודיים מאירופה, בשכונה שבקווינס ניו יורק, ג'מייקה, גרנו בבית קטן ישן ומסביבו אדמה לרוב. היו אלה שנות השלושים של המשבר הגדול והחלטתי לסייע בכלכלת הורי לגדל תרנגולי הודו. את הגוזלים  קניתי בשוק יום א' של איכרים. לאחר מספר ניסיונות נפל, הבנתי כי עלי לגדר את הגוזלים ולשמור עליהם עד שיגדלו שאם לא כן יפלו טרף לחיות הבית ולחיות הבר שחצו את השדה הסמוך וסרו לארוחת לילה של בשר גוזלי ההודו. אבל מאמצי לא היו לשווא מקץ חודשיים גדל ראג', תרנגול ההודו הבוגר הראשון שלי שהפך לגבר בעל כרבולת וגרוגרת כהלכה. תחילת אוקטובר היה זמן מצוין להציע את העוף למכירה. עוד מספר ימי פיטום ויכולתי לקבל עבורו שלושה וחצי דולרים.

בוקר אחד לפני חג ההולואין בסוף אוקטובר מצאתי את ראג' שרוע בחצר הבית, אבריו פשוקים והוא דומם כמו נפלה עליו שינה עמוקה, שעבורי הסתברה כמוות קליני של בן טיפוחי. סוף הדרך שהסתיימה במפח נפש. כילד היה הכאב ללא נשוא. נשאתי את ראג' על כפיים עד שמצאתי מקום ראוי בפאתי הגן הציבורי ושם חפרתי לו קבר ושבתי לביתי חפוי ראש. הלך ראג' והלכו עימו חלומות שלושה וחצי הדולר. ערב ההולואין ירד וילדים בתחפושות נדדו ברחוב,נקשו על דלתות, מבוגרים בתחפושות רוחות רפאים שוטטו מתלוצצים, מרוקנים פחיות בירה, עוטי מסכות מוות לבנות שהפחידו  עוברים ושבים. עד כאן חג ככול חג, אך לפתע לקראת השעה עשר נשמעה המולה מכיוון הגן הציבורי, אנשים יצאו ממנו במרוצה ובצעקות . השמועה עברה במהירות מפה לאוזן: רוח רפאים של תרנגול הודו יצאה מקברה ומהלכת מתנודדת ברחובה של השכונה ומבריחה כל עובר בה. יצאתי כמו כול הסקרנים לראות מרחוק את רוח הרפאים של בעל החיים. כבר מרחוק ראיתי דמות מרופטת מכוסה עפר ובוץ של תרנגול הודו שיצא מקברו מהדס בהיסוס בחוסר שיווי משקל.  ככול שהתקדם רוח הרפאים במרכז הרחוב מחפש דרכו כך נסוג  ממנו הקהל ההמום, אט אט התיישר התרנגול והחל לפסוע לעבר חצר ביתי, כשעם רב עוקב ושומר מרחק בטוח מאחוריו  עד שנכנס לחצר ביתנו וזיהיתי בוודאות את ראג' שהיה כחוש מאוד ועייף. הוא פסע לעבר הלול שלו וצנח שם מותש מההליכה הארוכה.

הקהל נשאר מעבר לגדר והתפזר אט אט ,כמו אחר מופע תעתועים, איש לא היה מוכן להעלות את נושא  רוח הרפאים שחזרה לעולם, אפילו היתה זו רוחו של עוף, ורק מחמת החשש להישמע כשוטה הכפר.. עם שחר שטפתי את ראג' במים והבאתי אותו לקצב בשכונה סמוכה. קבלתי עבור העוף הכחוש מחצית הדולר והסתלקתי.

לימים כשהעז מי משכני לשאול אותי לגורל רוח הרפאים שנכנסה לחצרי צחקתי והיתממתי, "גם אתה נפלת קרבן לתעתוע השווא?"

שתקנו. נתי שאת בהיסוס "דוקטור מה באמת התרחש? "

" הייתה זו היברנציה חריגה של עופות . שנת חורף שלעיתים בעלי כנף ישנים ונדמים כמתים. ואני לתומי קברתי את ראג' בעודו בחיים. טעות נוראה . מאז איני מסוגל לאכול תרנגול הודו."

הודנו לו על הארוחה הצמחונית הטעימה והאירוח הלבבי. נפרדנו מהקשיש החביב וגם מנתי ויצאנו עוד באותו ליל דרומה הרחק מרוחות הרפאים של ניו אינגלנד ,אל מחוזות הסטייקים העבים כעקב ונימוחים כחמאת פילדלפיה ברוטב היקורי .