המסגד הראשון בברלין והיהודיהוגו מרכוס

מאה שנים למסגד ברלין 1925- 2025

[והיהודי הוגו מרכוס]

המסגד בברלין ;מקור אתר המסגד https://berlin.ahmadiyya.org/news/reports-2024/centenary.htm

הסניף הברלינאי של  זרם האיסלם המתון, האחמדיסטי, שמרכזו בלהאור [כיום פקיסטן], חגג במעמד נשיא גרמניה, מאה שנים להקמת  המסגד הראשון בברלין. המסגד נבנה בשכונה המערבית של ברלין, ווילימסדורף.

הקמת המסגד היתה אחד הגשרים שנבנו לאיסלם בגרמניה.

בניגוד להיסטוריה המדממת של כיבושי האיסלם בארצות אירופה שעמדו בפני מסע כיבושי האיסלם מהמאה השמינית בחצי האי האיברי, עבור לארצות הבלקן בואכה וינה ההבסבורגית וכיבוש קונסטנטינופול הנוצרית ביזנטית, הרחק בצפון הגרמני לא אירע דבר.  

גרמניה, בשל ריחוקה הגאוגרפי, ארץ יבשתית הנטועה במרכז אירופה, נחשפה רק בעקיפין ובשלב מאוחר לאיסלם .

 אפשר לראות את ניצני העניין הגרמני באסלאם ובתרבותו כחלק מהתעניינות בתרבות המזרח בכלל. מחקרים פילולוגים גילו דמיון בין קבוצת השפות ההודו-איראניות המכונות גם שפות אריות, ההינדי, הבנגלי והפנג'אבי, הפרסית והפשטו, לגרמנית. דמיון לשוני שהביא לאחר מכן ליצירת ישות דמיונית של ה"גזע הארי".

העניין באיסלם עצמו, בעיקר מהצד דתי, גילה מרטין לותר כבר במאה השש עשרה, וביקש  לתרגם את הקוראן לגרמנית על מנת שיוכל להכיר את "האויב" האמוני הגדול של הנצרות .

   במאה השבע עשרה והשמונה עשרה עלה העניין באיסלם גם בגרמניה. ב"משל המטבעות " במחזה 'נתן החכם' שכתב המלומד גוטהולד אפרים לסינג ניתן מעמד שווה לשלושת הדתות המונותאיסטיות. לסינג דחה את עמדת האיסלם בדבר עליונותו   הרואה במוחמד את הנביא האחרון.  

היינריך היינה לא נתן דעתו לאסלאם בהיותו טרוד בהגיגים על  הדת הנוצרית והיהדות, אך זכור היטב הציטוט ממחזהו "אלמנסור" (1820), בו  התייחס לשריפת ספרי הקוראן בידי הנוצרים בספרד של המאה ה-16. "מקום בו שורפים ספרים ישרפו בו בני אדם"

וולטיר בן  המאה השמונה עשרה ידוע היה בהתבטאויות אנטישמיות החריפות כתב מחזה שטנה נגד האיסלם ״הפנטיות או מוחמד נביא השקר"

מקור הצילום ספריית גליסיה המקוונת      "הפנטיות או מוחמד נביא השקר" מאת וולטר

בספרו "זאדיק או התמימות" שעלילתו מתרחשת בבגדד המוסלמית מגולל וולטיר את  הרפתקאותיו של איש צדיק וישר דרך  בחברה מושחתת בה הדת המאורגנת והעריצות המזרחית פוגעים בכול חלקה טובה. עוד על וולטיר והמזרח האיסלמי בקישור https://www.yekum.org/2023/03/%D7%9E%D7%92%D7%9E%D7%9C-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%9C-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%92-%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A0%D7%92-%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96-%D7%A2%D7%9C/

מי שלא הוקסם מהאמונה הנוצרית מלכתחילה, היה יוהאן וולפנג פון גתה, גדול משוררי גרמניה, שמצא דווקא בקוראן ובמסריו ובמוחמד נביאו, ביטויים של גדולה ותרבות מזרחית שקנתה את ליבו. "קסם המזרח" התפשט ברחבי היבשת מפי נוסעים וסוחרים, תרגומי "סיפורי אלף לילה ולילה", משלחות דיפלומטיות מארמונות הסולטנים ונסיכי המזרח. מסעו הגדול של נפוליאון למצרים וארץ ישראל העותומנית בסוף המאה התשע עשרה היה מסע של חשיפת המזרח ותרבותו והעשרת הידע,הממצאים,והשלל הארכיאולוגי שהועברו לצרפת. תרבות המזרח נתפסה בארצות אירופה כאקזוטית . מוצרט תרגם ברוח הימים האלה את הסקרנות והתלהבות האירופאית,המהולה בפחד אליה נחשפה האימפריה ההבסבורגית, לאופרה קלילה "החטיפה מההרמון" ול"מארש התורכי" המלווים בצלילים וכלי נגינה מזרחיים. עשרות שנים לאחר מכן הלחין גם בטהובן "מארש תורכי" משלו.

גתה שנחשף בסוף חייו  ליצירות הגדולות ליילה ומג'נון מאת נזאמי גנג'בה ולשירי האהבה והרוח החופש ית בדיוואן של חאפיז[חאפז] הפרסי, וכתב את  ה"דיוואן המערבי מזרחי " שלו.

לילה ומז'נון פואמה מאת נזאמי גנג'בה

מקור ויקישיתוף

פסלו של חאפז [חאפיז] בטהרן ברחוב הקרוי על שמו

הצילום ברשות הציבור  צולם ב16 אוגוסט  2016 מוויקי שיתוף

אדוארד סעיד בהקדמה לספרו אוריינטאליזם מציין כי ההתעניינות הגרמנית בתרבות המזרח במאה התשע עשרה הייתה כמעט לחלוטין אקדמית והוותה נושא לשירה ולפנטזיות,ואפילו לכתיבת רומנים אך לעולם לא שקפה את המציאות.

ובחזרה למסגד בברלין

הוגו מרקוס [1880-1966] צילום ויקיפדיה ברשות הציבור, מרקוס בן 21 באי קפרי  

המסגד בברלין הוקם כאמור בשנות העשרים של המאה הקודמת, בעת משבר עמוק בחברה הגרמנית,לאחר התבוסה המדינית במלחמת העולם הראשונה ונפילת הקיסרות הגרמנית. הקמת רפובליקת ויימאר על חורבות הקיסרות לוותה בפרץ רעיונות,שחרור רסן מוסרי וחידושים בכל תחומי התרבות בעת ובעונה אחת. הפריחה התרבותית לוותה במשבר כלכלי עמוק ולמרות זאת ואולי בשל זאת הפכה ברלין לעיר הבינלאומית שמשכה אליה באותה עת יותר אומנים אנשי רוח ותרבות ממזרח וממערב.

אחד התומכים בהקמת המסגד  והרוח החיה שהביאה להקמתו היה האינטלקטואל היהודי הוגו מרקוס. תמיכתו ומעורבותו היתה צעד נוסף לאחר שהמיר דתו לאיסלם, ופעילות הנמרצת הייתה גורם מכריע בהקמת המסגד. על דמותו הצבעונית של היהודי האינטלקטואל שדעתו לא ידעה מנוח ושאימץ את האיסלם האחמדיסטי כתב ההיסטוריון מארק דויד בר:  "יהודי מוסלמי בברלין  הנאצית" ספר המקיף את פרשת חייו הצבעוניים והמרתקים ובכלל זה על כליאתו עם עליית הנאצים לשלטו ב1933 במחנה הריכוז אורניינבורג,ושחרורו משם בשפעת ידידיו המוסלמים בברלין.

" BAER, MARC DAVID. “A Jewish Muslim in Nazi Berlin, 1933–1939.” German, Jew, Muslim, Gay: The Life and Times of Hugo Marcus, Columbia University Press, 2020–

הביוגרפיה הסוערת של יהודי הומוסקסואל סופר הוגה דעות נועז, כוללת בין היתר פרטים על מקומו של מרקוס בתנועה לזכויות הלהט"בים ובנטיעת האיסלם כחלק מהתרבות בברלין  האינטלקטואלית של אותה תקופה. "מרקוס הרגיש הלך בדרכו של יוהן וולפגנג פון גתה, ונמשך לאסתטיקה ולתרבות ה"מזרחיות".

 התקופה המדהימה בהיסטוריה הגרמנית,תחת הרפובליקה של ויימאר , שבה חי ופעל אפשרה מימוש פוטנציאל ורעיונות שאי אפשר היה לבטא לפני ואחרי כן שוב.

   בנובלה הראשונה שכתב מרקוס "מזל האביב" (1900), קשר את מעמדו של העם היהודי לדעותיו ורגשותיו  האינטימיים  על אהבה וכמיהה. בנובלה, "הרהורים על עליונותם של יחסים הומוסקסואליים על פני יחסים הטרוסקסואליים", עולות  הקבלות בין האומללות של האהבה ההטרוסקסואלית לבין יחסם של היהודים לארץ ישראל, "שאותה אהבו כמו אהובה רחוקה".

מאז הוקמו עוד מסגדים בברלין ובערי גרמניה אחרות הנושאים אופי דתי ולאומיות איסלמית שונה לחלוטין מזה של המסגד הראשון.

DIVAN OF HAFIZ

TRANSLATED BY

GERTRUDE LOWTHIAN BELL

LONDON

WILLIAM HEINEMANN

1897

All rights reserved

5

TOHAFIZ OF SHIRAZ

قضا دستيست پنج انگشت دارد چه خواهد از کسي کامي برآرد

دو بر چشمش نهد ديگر دو بر گوش يکي بر لب نهد گويد که خاموش

Thus said the Poet: “When Death comes to you,

All ye whose life-sand through the hour-glass slips,

He lays two fingers on your ears, and two

Upon your eyes he lays, one on your lips,

Whispering: Silence!” Although deaf thine ear,

Thine eye, my Hafiz, suffer Time’s eclipse,

The songs thou sangest still all men may hear.

Songs of dead laughter, songs of love once hot,

Songs of a cup once flushed rose-red with wine,

Songs of a rose whose beauty is forgot,

A nightingale that piped hushed lays divine:

And still a graver music runs beneath

The tender love notes of those songs of thine,

Oh, Seeker of the keys of Life and Death!

6While thou wert singing, the soft summer wind

That o’er Mosalla’s garden blew, the stream

Of Ruknabad flowing where roses twined,

Carried thy voice farther than thou could’st dream.

To Isfahan and Baghdad’s Tartar horde,

O’er waste and sea to Yezd and distant Ind;

Yea, to the sun-setting they bore thy word.

Behold we laugh, we warm us at Love’s fire,

We thirst and scarce dare tell what wine we crave,

We lift our voices in Grief’s dark-robed choir;

Sing thou the wisdom joy and sorrow gave!

If my poor rhymes held aught of the heart’s lore,

Fresh wreaths were theirs to lay upon thy

חדשות האהבה תרגום שירי חאפיז לעבריתחדשות האהבה : שירים פרועים ומתוקים / מאת חאפיז

עברית: גיל רון שמע על פי גרסאותיו של דניאל לדינסקי

עריכה: נועם פז. הצילום מאתר הספריה הלאומית

לִבִּי אִם תִּקַּח

חאפז

תרגום: שאול טשרניחובסקי (מפרסית)

מאתר פרוייקט בן יהודה

פרטי מהדורת מקור:עם עובד, תשנ"ה 1995

גָּזֶלָה

לִבִּי אִם תִּקַּח תּוּרְכִּית-שִׁירַז זֹאת,

בְּעַד שׁוּמָה אַחַת שְׁחוֹרָה שֶׁעַל לֶחְיָהּ, אֲנִי אֶתֵּן לָהּ אֶת סָמַרְקַנְד וְאֶת בּוּכָרָה.שַׂר הַמַּשְׁקִים, הַרֵק הַיֶּתֶר! וּכְלוּם נִמְצָא בִתְחוּם גַּן-עֵדֶן גַּן הַדּוֹמֶה לְמוּסַלָּה אוֹ

שְׂפַת רוֹקְנַבַּד הַמְאֻשָּׁרָה? הוֹי, הַשָּׁרוֹת קַלּוֹת-הָרֶגֶל, מֵהֶן בִּלְבּוּל בְּלֵב חַכְמֵי-אֶרֶץ,הֵן סַבְלָנוּת הַלֵּב תְּבַזֵּזְנָה, כְּבַזֵּז תּוּרְכִּים אֶת הַכֵּרָה.

יִפְעַת אֲהוּבָתִי לָהּ צֹרֶךְ אֵין בְּמַתְּנוֹת שָׁוְא לָהּ אַגִּישָׁה:

בְּלִי תַמְרוּקִים, שָׂרָק וָכֹחַל הִיא הַיָּפָה בִּבְנוֹת דּוֹרָהּ. זַמֵּר רַקְדָנִיּוֹת וָיָיִן,

וְאַל תִּפְתֹּר חִידוֹת הֶחָלֶד: אִישׁ לֹא הִתִּיר וְלֹא יַתִּירָההַקֶּשֶׁר הַקַּיָּם וְנוֹרָא.

אוֹן חֲמוּדוֹת יוֹסֵף רָאִיתִי,וָאָבִין – הַגְּזֵרָה מַכְרַעַת,כִּי לֹא יָכְלָה עֲמֹד

זוּלֵיכָה בְּתֻמָּתָהּ וּבְטָהֳרָהּ.אַתְּ בִּי גוֹעֶרֶת; אַךְ שָׂשׂוֹן לִי (סְלָחָה לִי אֵל) אוֹתָהּ

שְׂפַת קָצֶף,יָאָה לְאֹדֶם שִׂפְתוֹתַיִךְגַּם הַנְּאָצָה זוֹ הַמָּרָה.וּבְכֵן הַט אָזְנְךָ לִי, רֵעַ –

לְנֶפֶשׁ צְעִירָה, לָעֶלֶם,עֵצָה, זָקֵן חָכָם יַבִּיעַ,מִכָּל יָקָר הֵן יְקָרָה.חֲרֹז, חַאפֶז,

כִּפְנִינֵי פֶלֶאטוּרֵי נִגּוּן שֶׁל הַגָּזֶלָה,וְכָעֲנָק שֶׁל כּוֹכְבֵי-בֹקֶרשִׁמְךָ יָהֵל לְתִפְאָרָה.

1. על חייו של שַׁמְס אַד–דִּין מוּחַמַד שִׁירַזִי, גדול המשוררים הליריקאים של פרס, לא ידוע הרבה. רוב הדברים המסופרים עליו הם בבחינת אגדה.  ↩

2. גָּזֶלָה – צורה ספרותית שבה השתמשו גם משוררינו בספרד.  ↩

3. תּוּרְכִּית–שִׁיַרז – התורכיות היו בבחינת נשים אקזוטיות.  ↩

4. מוּסַלָּה – גנים מפורסמים בעיר שירז, על גדותיו של הנהר רוֹקְנַבַּד.  ↩

5. כְּבַזֵּז תּוּרְכִּים – התורכים המהגרים בשירז היו בעלי נימוסים גסים.  ↩

משירי חאפז שאול טשרניחובסקי

מתוך אתר הספרות פרוייקט בן יהודה