Bertillon, Poincare, Dreyfus
משפטו הצבאי של הסרן אלפרד דרייפוס היה לאחת מהפרשיות המשפטיות הידועות בזמן המודרני, פרי באושים של שימוש במערכת המשפט לכיסוי על השחתת מידות. סמל לעיוות דין ושיבוש משפט, ועבור הרפובליקה הצרפתית שוחרת השוויון וזכויות האדם, אות קין, גושפנקא רשמית ופומבית לקיום אנטישמיות ממסדית וחברתית.
המסורת הציונית טוענת, שהמשפט המתוקשר והפוליטי הזה, הביא ללידתה של הציונות המעשית, במוחו הקודח של תיאודור הרצל. ההליך המשפטי בפרשת דרייפוס הביא גם כבוד לאינטלקטואלים [כפי שכונו תומכי דרייפוס] ששמרו על גחלת הצדק הרפובליקאי ביניהם אמיל זולא, שרה ברנהדד, אנאטול פראנס שארל פגי, ג'ורג' קלמנסו, רומן רולאן, ברנר לזאר ואחרים.
כה רבים היו מעשי העוולה, שיבוש הצדק הטבולים בשנאה ליהודים ולאינטלקטואלים, עד שפרטי הפרשה נמוגו באבק הדורות ופרשת דרייפוס נותרה לאות קלון בהיסטוריה הצרפתית בשל התנהלות המשטר הצרפתי ומערכת המשפט הצרפתית. הימין הצרפתי התגלה במערומיו אותם כלל לא ניסה להסתיר, ימין לאומני המבוסס על שנאה וליבוי רגשות לאחר ותו לא, דגם לתנועות הימין הלאומניות הצצות מאז באירופה.
אחד הספיחים הרבים בפרשה היה חוסר המיומנות של המשטרה במישור הזיהוי הפלילי .
כבר ב"אני מאשים", המכתב הפתוח של אמיל זולא לנשיא הרפובליקה הצרפתית, מוטחת הטענה בדבר הצגת חוות דעת שקריות של מומחים לפענוח כתב יד במשפטו של דרייפוס שהורשע.
ובלשון חדה כתער הוא טען בין היתר : "אני מאשים את שלושת המומחים לכתב יד, האדונים בלהום, וארינאר וקוארד, בכך שפרסמו חוות דעת כוזבות ומזויפות, אלא אם כן יציגו אבחנה רפואית המכריזה על עצמם כסובלים מפגם בראייה וביכולת השיפוט שלהם".
שלושת המומחים לפענוח כתב יד
Sieurs Belhomme, Varinard Couard,
קריקטורה של בן שאהן; מקור: ויקיפדיה
מ-1884 עת החל משפטו הראשון של דרייפוס ועד לזיכויו המוחלט ב 1906 בבית משפט הגבוה לערעורים, חלוף במשפטו של הזייפן אסתרהזי ובמשפט נגד אמיל זולא , מונו כארבעים מומחים לחוות דעתם על כתב היד המופיע במכתב שעליו הסתמכה התביעה ולגביו נטען כי הינו כתב היד של דרייפוס. היו אלה פיסות שנמצאו בפח האשפה של הנספח הצבאי הגרמני בפריז שהודבקו וכונו ה-"בורדרו".
כאן הוכנס לתמונת הקנוניה נגד דרייפוס, אלפונס ברטיון, בר הסמכא הגדול בצרפת לעניין זיהוי פלילי, מקים המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת פריז, איש רב הישגים שמיסד את הזיהוי הפלילי על מתודה מדעית, של מדידות גוף האדם, תצלומים והקמת מאגר ביומטרי ראשוני לכול חשוד.
מיד עם תחילת הפרשה קיבל ברטיון את המסמכים וצילום כתב היד של הבורדרו, לשם השוואה ונדרש להוצאת מסקנה בו ביום. הוא חרץ : "אם נשלול את ההשערה של מסמך מזויף בזהירות רבה, נראה בבירור כי זה אותו אדם שכתב את המסמכים שנמסרו להשוואה ואת המסמך המפליל". ברטיון עצמו סבל ממחלה נפוצה באותן ימים בצרפת ,האנטישמיות.
מומחים אחרים שמונו לא היו תמימי דעים עם מסקנותיו של ברטיון, אך הוא התבצר בעמדתו, והגן עליה גם במהלך המשפט והמשפט החוזר.
מספר ימים לאחר מתן חוות דעתו החפוזה [ברטיון לא היה מומחה גרפולוגי למרות זכויות הרבות שעמדו לו], צרף חוות דעת נוספת ומפותלת המתבססת על מסקנותיו המתבססות על נוסחאות מתמטיות וחישובים על דרך ההסתברות כי כתב היד היה של דרייפוס. ברטיון קבע כי דרייפוס עצמו הוא זה שהכניס שיבושים בכתב ידו כדי להטעות ולהקשות על זיהוי וכדי שייראה כזיוף כתב ידו.
לצורך פיצוח חוות דעתו של ברטיון שקבע על דרך הסתברות מתמטית גבוהה כי כתב היד הוא של דרייפוס, גוייס למערכה הנרי פואנקרה מגדולי המתמטיקאים של צרפת. עבודתו המדעית של פואנקרה אינה מזכירה את שמו של דרייפוס או של חשוד אחר.
הנרי פואנקרה יחד עם שני מתמטיקאים נוספים תוקף במסמך מפורט , את ההנחות שהונחו כיסודות בתיאוריה ההסתברותית של ברטיון, הוא מפריך את שיטת המדידות והדיאגרמות שהכין ברטיון. בדיקת עבודתו של ברטיון מביאה אותו למסקנה ששיטתו של האחרון הייתה רצופה בשגיאות.
שאלות ששאלו ע פואנקרה, דרבוק ואפל במהלך חקירתו של ברטיון
: Poincaré Archives ,מקור ננסי. כתיבת המסמך היא של פואנקרה
כל שיטת זיהוי חדשה נאלצת לעבור הליך ארוך לצורך התקבלותה כברת תוקף בהליך משפטי פלילי, קבלתה כראיה שאינה מוטלת בספק. ואף לאחר התקבלות שיטות זיהוי נוספות, טביעות אצבעות או בדיקות בליסטיות או די.אנ.אי, אף אחת מהן אינה חפה מעמימות. כל שיטה פורנזית המשמשת כראיה בהליך הפלילי מתבססת על סטטיסטיקה והסתברות.
הנרי פואנקרה מפריך לא רק את המסקנה כי כתב ידו של דרייפוס הוא המופיע במסמך המפליל, אלא את עצם שיטת המדידה וההסתברות בה השתמש ברטיון שהייתה שגויה ומטעה מאחר שבוצעה מתוך רפרודוקציות צילומיות, ללא קנה מידה מדויק.
בבתי המשפט עדיין מתלבטים השופטים בדבר קבילותן ומשקלן של ראיות המבוססות על הסתברות, כמו כל בדיקה מעבדתית של רקמות הגוף. מידת ההסתברות של התוצאות עומדת אל מול הוודאות הנדרשת בחוק הפלילי לצורך הרשעה, והמרווח הזה, שבין וודאות מוחלטת או חלקית. ככול שהפער הוא רחב יותר, חזקת החפות נוטה לטובת החשוד וככול שהוא צר יותר היא מטה את הכף לחובתו.
משפטו של דרייפוס משמש את המומחים למשפט פלילי כמקרה קיצון בו המדידה שערך ברטיון להסתברות מתמטית גבלה בשרלטנות או לוליינות של מדען המנצל את חוסר הידע המדעי של אנשי המשפט להתמודד עם מסקנותיו המסובכות.
צילום המסמך המרשיע המקור נעלם ב1940
Bordereau-ה