בחזרה אל הבלש מהמשולש והסוס המכונף
הנה, לבסוף הצליחו לזהם גם את הסוס המכונף הלבן, הסוס המיתולוגי פגסוס. אחד היצורים המיתולוגיים היפים נכנס לפוליטיקה הישראלית ומשם כבר איש לא יצא נקי. הניצול הציני של דמויות ועצמים מיתולוגיים לצרכים מסחריים כבר מזמן אינו יוצא דופן, להפך, הוא מעיד על חוסר המקוריות של היוצרים ועל דמיון עלוב שרק יכול להעתיק. התוכנה שנועדה לעקוב ולצותת מתהדרת בשם שנלקח ממקור קדום, כמו נעלי הריצה המיוצרות באסיה ונושאות – מלבד ריח זיעת הפועלים והרצים – את השם ניקה (נייקי), אלת הניצחון המיתולוגית, או דמותה של הסירנה בעלת שני הזנבות המעטרת את הלוגו של סטארבאקס, והמדוזה המיתולוגית בלוגו של ורסצ'ה וכך הלאה. המיתולוגיה בשירות הכסף הגדול. מידאס המודרני הופך כל דבר לזהב.
איזו הרמוניה שוררת בעולמנו! כפי שהיה אומר מן הסתם לייבניץ. אך לפני מספר שבועות פיללתי כי למגזר הערבי יהיה בלש משלו, דמות מרשימה כשרלוק הולמס גאוות לונדון או אברהם אברהם תפארת משטרת חולון, והנה בעיתוי מופלא הגיח לו האינספקטור קלוזו ודילג בתנועות החינניות שלו מעל גווייה בזירת רצח בכפר כנא. אך במקום להללו על יכולתו האתלטית, לשבחו על הכושר האישי ועל היכולת להתמודד עם מהמורות, הוא נאלץ לעזוב את משטרת ישראל!
אין גנב כבעל ניסיון
זוהי אמרה נכונה שרווחת מן הסתם אצל גנבים במגזר החרדי, שם מסתדרים בינתיים בלי בלשים. הנה אחד מראשי הקהילה, שהיה גם שר בממשלות ישראל ושמר על בריאותנו, ניסה להטות דין ולשבש הליכי משפט, וסופו ידוע – הוא חתם על הסדר נוּ נוּ נוּ ויצא לפנסיה מרופדת של חבר כנסת ותיק ועתיר בונוסים.
והנה פושע אחר בעל ניסיון שחזר למקום הפשע – למשרד הפנים. הוא הבין היטב כבעל ניסיון שגם אם חוזרים למקום הפשע וגם אם נתפסים שוב, לא בהכרח חוזרים לאותו כלא. בתנאי כמובן שהעבריין המועד מתחייב בחתימתו באלה ושבועה ובהסדר טיעון שלא ליפול לנטל על תקציב שירות בתי הסוהר.
עליו, על הרצידיוויסט, להציג ליועץ המשפטי הוכחה לרצינות כוונותיו לעתיד, כמו כרטיסי טיסה ליעד רחוק, שוויץ למשל. העבריין העבדקן ומשפחתו הגלו את עצמם והתרחקו מבני קהילתם הנמקים מרעב בשל יוקר המחיה בארץ, אל ההרים המושלגים, לסנט מוריץ. שם בארץ השוקולד הכשר למהדרין המרכולים מספקים לקהילה החרדית הספרדית מוצרים כשרים למהדרי מהדרין במחירים נוחים, בניגוד לסרטון שהעבריין הפיץ על המרכולים בציון.
בית המשפט, כולם לקום!
כך קורא פקיד העזר עם כניסת כבוד השופט או השופטת לאולם המשפט שבו נחרצים גורלות. כולם קמים לכבוד אדם המגלם את מערכת המשפט, אדם שנטל על עצמו מידת ריסון, הטיל על עצמו מגבלות לחייו הפרטיים, התחייב לרמת מוסר גבוהה, לעשיית דין ללא משוא פנים ולריחוק מסוים מהבלי היום-יום.
איננו מצפים שלתפקיד זה שלכבודו אנו קמים יתמודד ויתמנה מאן דהוא שתחת גלימת הקטגור השחורה הוא מקיים יחסי מין ידידותיים למטרת קידום לכס השיפוט, או מישהי שתשגר וואטסאפים רוויי רמיזות מיניות ידידותיות, גם לא לשרים בממשלת ישראל שיש בכוחם להשפיע על מינוי לשיפוט.
סבתא בישלה דייסה
"סבתא בישלה דייסה, נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה, ולמי לא נשאר?" שיר הילדים הזה הוא מה שהתרחש השבוע אצל המבוגרים.
סבתא מנדלבליט פורשת מתפקידה ומשאירה שולחן נקי ללא פירורים, ולכן נתנה לפירורים הזדמנות לברוח: נתנה הסדר טעון לליצמן, נתנה הסדר טיעון לדרעי, נתנה הסדר טיעון לחיים כ"ץ, ולמי לא נשאר? לביבי.
אלא שסבתא מנדלבליט מפתח תקווה דווקא כן נתנה לו, לביבי, כמו לידידיו לדרך הפוליטיקאים המואשמים, אך הוא לא לקח. לא אוהב טובות או מתנות, איש בעל גאווה. והמקורבים אליו, תרתי משמע, הזהירו אותו שלא יקבל מתנות!
הם, מקורביו, מוכנים להמר כי בסוף המשפט הוא לא ישב במעשיהו. נקווה בשבילו שנאמר "ברוך פודה אסירים", לא כל שכן ברוך היוע"המ שמלכתחילה אינו אוסר אותם. אגב מקור שמו הקדום של בית הכלא מרמז כנראה על ההבנה כי אסירים מכובדים יבואו בשעריו: "אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף".