לילות לוטציה, דוד שחר
פריז, השער הסתום
אבי גולדברג
לאחרונה התוודעתי אל אתר אינטרנטי נחבא אל הכלים, שמטרתו שימור יצירתו של הסופר דוד שחר [1926-1997]. בעיקר ניתן למצוא בו ראיונות , ביקורות ומחקרים המתמקדים ביצירתו הגדולה והמורכבת של דוד שחר, היכל הכלים השבורים. שמונה ספרים נכללים ב"היכל הספרותי " שלו.
האתר ששמו "קפה גת- עולמו של דוד שחר " נקרא על שמו של בית הקפה במורד רחוב הנביאים המופיע כמקום מפגש לגיבורי ספריו של שחר .
שחר, הסופר הירושלמי ריכז את מיטב יצירתו כאמור בשמונה כרכים המהווים שלם שלא הושלם, באשר אין בו עלילה סינכרונית, אלא עוד ועוד התפתלויות והתפצלויות עלילה ורעיונות העולים ומשתרגים מגזע אחד, ילדותו ורשמיו של הילד דוד שחר בירושלים המנדטורית, ונמשכים עד להוויית שנות השמונים של המאה העשרים . הכותר היכל הכלים השבורים, לקוח מתורת הסוד היהודית - הקבלה, שילוב של שניים: ספרות ההיכלות והמרכבה, קובץ חיבורים מיסטיים קדומים שהתקבלו בתורת המיסטיקה היהודית המאוחרת יותר. והכלים השבורים שניטלו מקבלת האר"י, רב יצחק לוריא מצפת. בקבלת האר"י – היא הקבלה הלוריאנית, הספירות הנמוכות אינן יכולות היו להכיל את שפעת האור האלוהי שהגיהה עליהן ונגזר עליהן להישבר, וזו שבירת הכלים שאירעה ביקום .
את ספריו סימן דוד שחר כשערים, שמונת השערים להיכל הכלים השבורים, וכן כינה את הסדרה בשם הלוריאן , על שם גבריאל לוריא הדמות המרכזית המופיעה בספריו.
בדומה ליצירתו של מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד , המשתרעת אף היא על מספר ספרים המבוססים על היזכרות של הילד שהיה, וגולשת להווה של המספר המבוגר, גם דוד שחר חוזר אל הדמויות שאכלסו את שכונת ילדותו ברחוב הנביאים בירושלים, ועוקב אורג את סיפורן של אותן דמוית במהלך חייו, חייהן כמבוגרים במהלך עשרות שנים בהן מתרחשות העלילות בספריו.
על לילות לוטציה
השער הסתום
חזרתי לקרוא את ספרו של שחר לילות לוטציה, אחד מספרי ההיכל היותר מאוחרים [התפרסם ב1991 בהוצאת ספריית מעריב], בניגוד ליתר ספרי "ההיכל" שכל אחד מהם הוא שער ממוספר לפי סדר כתיבתם מהשער הראשון עד לאחרון ספרי המסכת שיצא לאור בשנת 1994 - על הנר ועל הרוח שהוא השער השביעי, הרי את לילות לוטציה הכתיר הסופר בשם משני "השער הסתום ".
השער הסתום הוא גם שמו של מחזור שיריו של אבנר טריינין המשורר, חברו הטוב של דוד שחר שגם ספד לו ליד קברו בהר הזיתים. ייתכן שהייתה זו מחווה של שחר לחברו הטוב וייתכן שבכלל יש לראות בבחירת כותר המשנה משמעות אחרת.
אכן שונה הספר לילות לוטציה משאר שבעת הספרים שבמסכת אף על פי שהוא נמשך מהם ומשתרג בהם, התרחשותו היא בפריז.
הספר הוא אפיזודה, שער נוסף להיכלו, או בעולמו הרוחני שהחל יובל קודם לכן בספר הראשון, הקיץ בדרך הנביאים.
עלילת לילות לוטציה , כשמה כן היא. הוא מתרחשת בלוטציה היא פריז . בספר זה מעביר המספר את ההתרחשות מירושלים, זירת כתיבתו, הרחק מהבאר ממנה נשאבו זיכרונות ילדותו אל פריז, אל העולם הגדול ממנו חזרו גיבוריו שבגרו.
פריז נמצאת כבר בראשית זיכרונותיו של שחר, מהשער הראשון, מקיץ בדרך הנביאים : "ארבעה אבות תחושות-הזיכרון: האור ומי-הבור ופי-המערה וצוק-הסלע שבצידה – קשורים בי בדמותו של גבריאל יהונתן לוריא מן העת שעשה בביתנו בימי ילדותי. מפאריס בא ישר אל ביתנו, ומכיוון שנכנס לחצרנו זמן מה לפני שנכנס מלך-חבש לחצר הקונסוליה האתיופית שמעבר לכביש, לאמור – ברגע בו הייתי שואב מים מן הבור, נקבעה דמותו בזיכרוני כעולה מתוך פי הבור יחד עם דלי"
פריז היא השער לעולם התרבות האירופאי, למוזיקה הציור והספרות, עולם האמונה הנוצרית ומקום יישוב של דורות קודמים, של אמנים יהודיים. כמו השפעת הקבלה הלוריאנית, והאידאות הכנעניות, קרניה של עיר האורות חודרות בסדקים שהותירו לה המציאות הארץ ישראלית, הירושלמית, ומוצאת את מקומה בירושלים של מאה שערים ושל רחוב הנביאים, בליבו הרגיש של המספר.
בתוך ההוויה הירושלמית מנדטורית בה גדל הילד שצללי הסדר העותומני עדיין לא סרו לחלוטין מפני צלילי "האל ינצור את המלך", של הסדר הבריטי, ובטרם יתנוסס הדגל הציוני, ותשמע מנגינת התקווה. ביצירתו של דוד שחר כולה מצויה פריז ומתגלמת כנציגת תרבות המערב.
לילות לוטציה הוא מעין מימוש חלום של ילד ארץ ישראלי, כמיהה לחיות את חוויות גיבורו גבריאל לוריא הגיבור שחי בפריז ושב לירושלים , מימוש משאת נפש, השתוקקות של יהודים חילוניים משכילים, תושבי הלבנט אל המערב, אל מקורות המים אל הבאר של התרבות האירופאית ממנה הם שואבים ממרחקים.
זהו היה חלומם של אומנים ארץ ישראלים, ועתה כמספר בוגר איתרע לו מזלו והוא מגיע אליה כשליח הסוכנות היהודית בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא מתאר את משיכתו אליהם, אל בית מגוריהם בפריז :
"בשבילי היה גנוז משהו נוגע אל הלב באותה פינה סתמית, אפורה ופרוזאית כל כך באותו מבוא סתום שנקרא "וילה סרה", מבוא סתום בשכונת עוני שבו צרר המקרה באמצע שנות השלושים בצרור אחד שלושה אומנים שונים כל כך זה מזה, שלושה אומנים שכל אחד מהם האיר פינת געגועים משלו. בקומה שמעל סוטין גר אז הסופר האמריקאי הנרי מילר, ובשכנותם מעבר לגדר, התגוררה הפסלת ילידת ארץ ישראל חנה אורלוב."
לוטציה הוא שמה העתיק של פריז וגם שמה של אישה אותה פוגש המספר בפריז, אישה החיה במחיצת בעלה הצועני, אישה ששברה את הכללים החברתיים ועזבה את אורח חייה כצרפתייה פרוטסטנטית אדוקה ועברה אל המיעוט שבשולי החברה הצרפתית, אל קהילת הצוענים .
המספר ולוטציה האישה האקזוטית הם ניגודים מוחלטים ככול שאפשר להגדירם, אך ניגוד זה הוא גם מקור המשיכה והתשוקה של המספר אליה. הוא נשרך אחריה אל כנסיית סן סולפיס שם היא מוצאת רגע מרגוע מחייה הסוערים ורבי התהפוכות אל מול ציורו האקסטרווגנטי של יוז'ן דלקוראה המתאר את יעקוב נאבק, שורה, במלאך עד שחר.
הציור מאחד לרגע את המספר עם לוטציה, ואת העברי הראשון שנקרא ישראל עם האישה שגודלה כנוצרית.
מעניינת ההקבלה שבחר בה שחר כדי להעמיד את עלילת סיפורו המתרחשת בפריז, לזה של ויקטור הוגו שבספרו נוטרדאם דה פריז או הגיבן מנוטרדאם בתרגום, הצוענייה אזמרלדה נלכדת בסבך תשוקות גברים בצל הנוטרדאם, הקתדרלה הגדולה לבין לוטציה הצוענייה שגם הרפתקאותיה מתרחשות בצל הסן סולפיס הכנסייה העתיקה וסביבתה. חייה של אזמרלדה הרקדנית הצוענייה מהנוטרדאם של הוגו מסתבכים בין תשוקות גברים אליה, בדומה ללוטציה של שחר המתמרנת בין בעלה, מחזרה הישראלי צרפתי והמספר.
לוטציה מסתופפת עם המספר הארץ ישראלי בכנסייה למרגלות הציור המתאר את מאבק האדם באל . עבר עברי שעל מוסדותיו מתקיים העולם המערבי, בכנסיה פריזאית ביצירתו של דלקרואה.
פריז, לוטציה היא השער הנעול, היא פרשת תשוקה כפולה, אל העיר לוטציה-פריז ואל לוטציה האישה, פרשה הנמשכת שלושה ימים עד לחזרתו של המספר לישראל משנוכח שהאישה לא נפלה ברשתו ואת ליבה נתנה לאחר, לחבר ילדותו של המספר מירושלים, הוא תמוז עשתורת , בנו של ברל רבן הירושלמי שהפך למשורר כנעני אשבעל עשתורת, זה שירד מהארץ והמיר שמו לתומאס אסטור, ומתנכר לחלוטין לעברו הארץ ישראלי, כשם שלוטציה הנערה הנוצרייה בחרה לחיות כצוענייה. שניים אלה חיים לא על פי מה שהכתיב להם מוצאם אלא על פי בחירתם, בדומה לגיבורים נוספים של שחר בספריו.
באופן סמלי הרי רגע לפני שלוטציה מתמסרת למספר, היא גוררת אותו לנשף מסכות בו היא מתחפשת לעטלף וחומקת ממימוש האהבה ומעדיפה על פניו את מאהבה, חבר ילדותו של המספר.
ניסיונו של המספר הירושלמי, לממש את כמיהתו הרוחנית לעיר, ולממש תשוקתו, להיות למאהב של פריז, גם באהבה ממשית גשמית, עולה בתוהו. נטרקה הדלת, השער לפריז נסתם. הוא השער הסתום כפי שנקרא הספר.
לוטציה האישה ולוטציה העיר מסתירות פניהן ממנו והוא שב לירושלים כמו רבים מהאומנים שקדמו לו ששהו בה ושבו לישראל. הילד של פעם והמבוגר של היום נותר בירושלמיותו וממשיך לחפש את התיקון הדרוש לכלים השבורים, עד למותו וקבורתו של דוד שחר בהר הזיתים.
ספרי היכל הכלים השבורים
שער ראשון: קיץ בדרך הנביאים
שער שני: המסע לאור כשדים
שער שלישי: יום הרוזנת
שער רביעי: נינגל
שער חמישי: יום הרפאים
שער שישי: חלום ליל תמוז
השער הסתום: לילות לוטציה
שער שביעי: על הנר ועל הרוח