קה.דה.וו ושתי גילגי
בית הקפה הברלינאי רומנישס בשנות העשרים של המאה שעברה
לעיתים קל יותר לתפוס רוחה של תקופה כשפרט ממנה מצטייר באור צלול , בתיאור מעשי היום יום, פרט כלשהו אותו יוכל המשקיף לזכור ולנצור. לא כהסבר תאורטי על מניעים וגורמים, על עלייה ונפילה ולא על מנהיגים ומנהגים. על רפובליקת ויימאר שקמה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נכתבו אין ספור מאמרים, בעיקר אודות הגורמים לקיצה המהיר והצפוי. רפובליקת ויימאר משמשת למשל ולקח פוליטי לקריסת דמוקרטיות וכמבוא למשטרי רודנות.
אך דומה שהסרט המלאך הכחול והמחזמר קברט ,ועכשיו סידרת הטלוויזיה קה.דה.וו של נטפליקס, נצרבו בתודעה ההיסטורית העממית לגבי אותה תקופה סוערת שהסתיימה ב1933 .
ימי הרפובליקה הקצרים, היו עידן מופלא בדומה לעידנים של פרץ יצירה באתונה היוונית של המאה החמישית לפני הספירה, או בפירנצה הרנסנסית, ובפריז של עידן האורות .
בתי הקפה בערי אירופה היו ונשארו מן הסתם סמנים של תקופות . אתרי מפגש להחלפת דעות ומקלט לאומנים, למהפכנים ולהוגי דעות ולאחר מכן הפכו כוורת הומייה של ידוענים ומתחככים ולבסוף אתר עלייה לרגל של תעשיית התיירות.
ככול ששמו של בית קפה הלך לפניו, כך הצטופפו בו יותר ויותר דורשי קירבה, מציצנים, אומנים בתחילת דרכם, אומנים בנבילתם ופסבדו אומנים.
תיאורי בתי הקפה על יושביהם, קפה דה פלור בפריז של סארטר וסימון דה בובאור, קפה סנטרל בווינה של פרוייד וטרוצקי, וקפה ארקו של פראנץ קפקא ופרנץ וורפל בפראג משכו את תשומת הלב יותר מאשר היצירות שנהגו בם.
התשובה של ברלין לאותם בתי קפה אירופאים "מיתולוגים" היו בתי הקפה החדשים שקמו על הקורפורסטנדאם, הרחוב הברלינאי האופנתי החדש בראשית המאה העשרים ומשכו אליהם את האליטה האומנותית האוונגרדית של ברלין ושובל ארוך יותר של אלה הרוצים שזוהר "הבוהמה" ידבק בהם בעלות של כוס קפה.
המפורסם בהם היה ה "קפה דר ווסטן" הקפה של המערב [החלק המערבי של ברלין] או בקיצור קה.דה.וו. אותן ראשי תיבות שנתנו לכל בו המהודר, שהיה בבעלות יהודית, ועדיין עומד על תילו
לאחר מכן תפס את מקומו של הקה.דה.וו קפה חדש שמשך אליו את הבוהמה
ROMANiSCHES CAFE
שמו ניתן לו על שם הבניין בו השתכן שנבנה בסגנון ניאו-רומי
את תולדותיו הקצרים של בית הקפה הזה כמקום מפגש לאומנים ולחוגי שמאל תעדו בהומור יושבי המקום.
1911 לסר אורי: רומנישס קפה
הנה תרגום מרשימה של אריך קסטנר על בית הקפה בימי זהרו, בסרקזם ובסגנון של טרום הפוליטיקלי קורקט.
פורסם ב Neue Leipziger
Zeitung April 26, 1928
"בית הקפה רומנישס הוא אולם המתנה לכישרונות. יש אנשים שמחכים כאן שכישרונם יתגלה כל יום מידי יום כבר עשרים שנה. הם שולטים באמנות ההמתנה במידה מדהימה, גם אם אינם שולטים בשום דבר אחר מלבדה. (...) זוהי תערובת אנושית ירודה של ידוענים ואלה שמשתוקקים להיות ידוענים . הרושם הראשוני המתקבל הוא מהשיער: רעמה, תלתלים הגולשים על הפנים. הרושם השני הוא באיזו תדירות האנשים האלה מתרחצים ? הרושם השני הזה מן הסתם אינו מוצדק במקרים רבים, אבל עצם העובדה שהוא מתעורר בך היא משמעותית בפני עצמה (...)
כולם מכירים שם את כולם, הם מברכים זה את זה בעליצות או – בדרך אחרת - כלאחר יד, כדי לא להפריע לרציפות מחשבתם היצירתית, שירה או הרהורים אחרים. אתה מסב לשולחן אחד, ואז עובר לשולחן אחר, קודם כדי לרכל, ולשני כדי להסביר למלצר המגיע לקחת הזמנה ,כי אתה פשוט יושב שם בדרכך ל.., אתה מנסה לגרד הלוואה בחוסר הצלחה, אתה קורא הררי עיתונים. אתה ממתין שמזלך יאיר לך, יטפח על שכמך ויודיע לך
"אדוני אתה מועסק" . אתה ממשיך להמתין ,בינתיים אתה מבזבז זמנך. לצורך ההמתנה, רצוי שתהיה ממין נקבה, גם הן שם, הייצוג המדהים של המין היפה. כל עוד "האובייקטיביות החדשה" טרם מחתה את הרומנטיות מחזן של הנערות, המונח רומנסק מקבל משמעות נוספת.
אתה פוגש בנערות תיכון, תלמידות, אומנים, בנות מ'משפחות טובות', נשמות יפות ו'מתפלחים קטנים' בשפע. הם יושבים ליד האידיאל הנערץ שלהם ומוכנים למסור נפשם. מלבדם, יש גם את הנשים האלה, שכידוע, מתפרנסות מאהבה. הן משלבות את השימושי עם היפה. הן רואות מן הסתם את עבודתן כאמנות גם כן, ורואות את קשריהן עם אומנים כחיוניים ללא צל של ספק.
ובנוסף נמצאים שם האומנים עצמם אלה שכבר עשו להם שם. מדוע הם מגיעים לכאן ? כנראה הרגל ישן ורע. אבל ישנם גם המקרים הפתולוגיים ,אומנים מבוססים, השואבים מכך הנאה {הנקנית בזול, במחירו של ספל קפה,} להתבונן בקהל שמזלו לא שפר והעתיד כבר לא יביא לו דבר, מלבד ההזדמנות שלהם להתבונן באלה שההצלחה האירה פניה אליהם.
גל של הערצה חולף על פני בית הקפה הגדול, כשמצליחן נכנס לתוכו. וכל מי שהוא מוכן לעצור לידו ולברכו, מרגיש בהתעלות הנפש....
האם תוכל אתה הקורא על סמך התיאור הזה, שהבאתי, לדמיין כיצד נראה המקום 'הרומנטי' הזה?, [אם נזכור ששם המקום יכול להתפרש כ"רומנטי"] בעיקר אם דמיונך יוסיף לסצנה זו מלבד האומנים שאת דמותם שרטטתי, גם את תזמורת הריקודים, את המתאגרפים, והשחורים המסתופפים שם."
ברשימת הקבועים של הרומאנישס נכללו ברטולט ברכט, ואוטו דיקס, והרבה מאורחיו היו ממוצא יהודי, אלפרד דבלין, האנס אייזלר, ג'ורג ' גרוס, אלזה לסקר-שילר, ואחרים .
האגדה האורבנית היהודית מספרת כי בפי דוברי היידיש שנהגו לפקוד את המקום , הוא זכה לכינוי 'הרחמונס קפה' רחמים ביידיש, בשל האוכל הגרוע שהוגש והעיצוב והריהוט שהוזנחו .
בין הבאים בשערי פרנסוס זה של מטה, הייתה גם הסופרת הגרמנייה הצעירה ממוצא יהודי אירמגרד קואן. ספרה הראשון שיצא לאור בשנת 1931 נקרא 'גילגי-אחת משלנו'.
השם גילגי מעלה מיד לתודעת המבוגרים שבינינו את שינוי השם שעברה הגיבורה של הסופרת השבדית
דמותה של הילדה השובבה, פיפי. Pippi Langstrumאסטריד לינדגרן.
בתרגומים השונים פיפי הפכה בעברית ל "גילגי". ומאז היא הפכה לבילבי בת-גרב, בילבי ארוכת-הגרב ולבילבי גרב-ברך.
שתי גילגי
בספרה השני של קואן "נערת המשי המלאכותי" משנת 1932 [הספר אף תורגם לעברית], היא מתארת את בית הקפה רומנישס. את אומנות התיאור שלה למדה קאון כנראה מעיתונאי וסופר יהודי אחר שהיה בן זוגה באותם ימים סוערים, יוזף רות [מארש רדצקי] שהיה באותה תקופה המתעד הגדול של ברלין, העיתונאי היהודי ששכרו היה הגבוה בין עיתונאי ברלין ושולם לו לפי מילה. רות כתב ספרים שרבים מהם תורגמו לעברית אך ספר השיטוטים בברלין "את אשר ראיתי" לא מצאתי בעברית. את רוב כספו שהרוויח בכישרונו כילה על אלכוהול. הוא נפטר כשתיין עני וחסר כול בפריז.
אירמגרד קוין: נערת המשי המלאכותי
יוזף רות מתעד את ברלין של רפובליקת ויימאר