top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

בריאותו הרופפת של מר פודג', סטפן ליקוק

עודכן: 3 ביוני

 

 

בריאותו הרופפת של מר פודג'

סטפן ליקוק

תרגם אבי גולדברג

 

"מה שלומך פודג'?" שאלתי כשהתרווחתי  בכורסת עור לידו. התכוונתי רק ל"מה שלומך?" אבל הוא גלגל לעברי  את עיניו הגדולות  בפניו הנפולות  (זה היה קל יותר מאשר להזיז את ראשו) והשיב:

 "איני כתמול שלשום, היום. לא כפי שהייתי אתמול אחר הצהריים. בשבוע שעבר הרגשתי די טוב חלק מהזמן, אבל אתמול בערך בשעה ארבע האוויר נהיה לח ולכן איני לא מרגיש כל כך טוב".

 "רוצה  סיגריה?" הצעתי לו .

"לא, תודה, לדעתי השפעתן רעה על הסימפונות".

"מה?" שאלתי.

 "התכוונתי על הסימפונות שלי", הוא ענה.

"אה, כן," אמרתי, והדלקתי לעצמי אחת.

 "אז מזג האוויר מאתגר הא?" המשכתי בעליצות..

כן, הוא  לח מדי. שישים ושישה אחוזי לחות.  אני יכול להסתדר כל עוד הלחות מגיעה רק לשישים וארבעה אחוזים. אתמול אחר הצהריים היו אחוזי הלחות רק שישים ואחת, והרגשתי בסדר. אבל לאחר מכן הן עלו.

  אני מניח שזה נובע מהתכווצות של האפידרמיס שלוחץ על חלק מבלוטות החלב, נכון?"

 "אני בטוח שכן," אמרתי.

"אבל למה שלא תעביר את זה בשינה, עד שזה ייגמר?"

 "אני לא אוהב לישון יותר מדי", הוא ענה.

 "אני חושש שזה יתפתח להיפרסומניה. יש מקרים שבהם ידוע שהיא גורמת  לסוג של עייפות שפוגעת  בפעילות המוח "

"תופעת לוואי כזו, זה ממש לא לעניין ," מלמלתי.

 "אז מה אם כן אתה עושה כדי למנוע את זה?"

"בדרך כלל אני שותה בין חצי לשלושת רבעי כוס קפה שחור, או כמעט שחור, בכל בוקר בין אחת עשרה לאחת עשרה וחמש דקות, כדי למנוע היפרסומניה. זה הדבר הכי טוב, כך אומר הרופא".

 "אתה לא פוחד," שאלתי, "שזה ישאיר אותך ער?"

 "אני," ענה פודג', ועווית חלפה על פניו הצהובות הגדולות.

 "אני תמיד פחדתי מנדודי שינה. זה הדבר הכי גרוע. שלשום בלילה הלכתי לישון בערך בעשר וחצי, או עשרים וחמש דקות אחרי עשר, שכחתי את השעה המדויקת ופשוט לא הצלחתי להירדם.

 לא יכולתי. קראתי כתבה בירחון , ועדיין לא יכולתי להירדם, והמשכתי לקרוא קראתי עוד, ועדיין לא הצלחתי לישון. זה הפחיד אותי מאוד."

"פשואו... אני לא חושב ששינה כל כך חשובה כל עוד אוכלים כמו שצריך ויש לך תיאבון בריא".

הוא הניד בראשו בספק רב. "אכלתי צלחת מרק בארוחת הצהריים", אמר, "ואני עדיין מרגיש את זה".

 "אתה מרגיש את זה?"

 "כן," חזר פודג' וגלגל את עיניו הצידה באופן פתטי שהיה אופייני  לו, "אני עדיין מרגיש את זה. לא הייתי צריך לאכול אותו. זה היה סוג של מרק שעועית, וכמובן שהוא היה מלא בחנקן. אסור לי לגעת בחנקן," הוסיף והניד בראשו.

"לא לצרוך מזונות שיש בהם  חנקן?"

 חזרתי ושאלתי.

"לא, הרופא בעצם שני הרופאים  אמרו לי את זה. אני יכול לאכול עמילנים ואלבומנים, בסדר, אבל אני חייב גם להתרחק מכל הפחמימנים והחנקנים. אני עושה דיאטה כזו כבר שנתיים, אלא שמדי פעם אני לוקח קצת גלוקוז או פוספטים".

 "זה בטח שינוי נחמד," אמרתי בעליצות.

 "כן," הוא ענה במין נימה שהוא אסיר תודה על הבנתי.

הייתה הפסקה. הסתכלתי על פניו הגדולות והמתעוותות והקשבתי לצפצופים הכבדים של נשימתו, וריחמתי עליו.

"תקשיב לי פודג'," אמרתי, "אני רוצה לתת לך עצה טובה."

"על מה?"

"על הבריאות שלך."

 "כן, כן, כן," הוא אמר. עצות לגבי בריאותו היו ממש הקטע  שלו. הוא חי על זה.

"טוב, אז תרד מכל העסק המטופש הזה של דיאטה ותרופות וחנקן. אל תטרח על שום דבר מהסוג הזה. תשכח מזה. תאכל כל מה שאתה רוצה, בדיוק מתי שמתחשק לך. שתה כמה שאתה רוצה. עשן כמה שאתה יכול  ותרגיש כמו חדש בעוד שבוע".

"תגיד, אתה באמת חושב ככה?" הוא התנשף, עיניו התמלאו באור חדש.

"אני יודע את זה", עניתי. וכשעזבתי אותו לחצתי את ידו בתחושה חמה בלבי שאני מיטיב עם המין האנושי. למחרת, כמובן, הכיסא הרגיל של פודג' במועדון היה ריק.

"יצא לעשות קצת תרגיל ריענון," חשבתי. "תודה לאל!"

  גם למחרת הוא לא בא , לא למחרת, ולא במשך שבוע. 

"סוף בל סוף חזר לאורח לנהל חיים רציונלי,"  חשבתי. הוא בחוץ סופג  קצת אוויר ואור שמש, במקום לשבת כאן וליילל על מיחושים בבטן".

 יום לאחר מכן ראיתי את ד"ר סלידר בבגדים שחורים מחליק לתוך המועדון בצורת ההליכה המוזרה שלו, כמו קברן חובב.

 "היי, סלידר," קראתי לו, "אתה נראה חגיגי כאילו היית בהלוויה."

 "כן  הולך עוד מעט להלוויה" השיב  בשקט רב, ואז הוסיף, "פודג' המסכן!"

"מה אתו?" שאלתי בחשש פתאומי.

"מה, לא שמעת הוא מת ביום שלישי", ענה הרופא.

" המקרה הכי מוזר שראיתי  מזה שנים. חזר הביתה פתאום יום אחד, רוקן את כל התרופות שלו לכיור המטבח, הזמין כמה ארגזי שמפניה ומאתיים סיגרים הוואנה, והורה לסוכנת הבית שלו לבשל ארוחת ערב כמו משתה רומאי! כל זה לאחר שהיה בטיפולי שנתיים!

אתה יודע שהוא חי על הקצה, הבריאות הרופפת  ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אמרתי לו וגם סילק אמר לו – כולנו אמרנו לו – שהסיכוי היחיד שלו לחיות  הוא להתרחק מכל צורה של אולטרה-ממריצים חנקניים. אמרתי לו לא פעם, 'פודג', אם אתה נוגע במזון כבד ומוגז, אתה אבוד".

"אלוהים ", חשבתי לעצמי, "באמת יש דברים כאלה"

"הוא היה פלא רפואי ", המשיך סלידר, "זה ששמרנו עליו בחיים בכלל. וכמובן"  כאן עצר הרופא כדי לצלצל בפעמון כדי להזמין שני קוקטייל מנהטן  "ברגע שהוא נגע באלכוהול הוא גמר".

 אז זה היה סופה של בריאותו הרופפת של מר פודג'. תמיד חשבתי שהרגתי אותו. אבל התנחמתי בכך שבכל מקרה, הוא היה מטרד במועדון.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אתנחתא, בית בעולם

אתנחתא, בית בעולם אבי גולדברג חלום החופשה הישראלי העדכני השתנה. טעמם של הישראלים התעדן, לא עוד שהייה בבתי מלון מפוארים, די למועדוני "הכול כלול" על חופי ים לבנים. את מקומם ממלאים רכיבת אופניים אתגרית,

קיו : " סיפור אודות העל טבעי"

קיו : " סיפור אודות העל טבעי" סטפן ליקוק מתוך קובץ סיפורי האיגיון תרגם אבי גולדברג אינני יכול  לצפות כי מי מקוראי יאמין לסיפור אותו אני עומד לגולל .במבט לאחור אפילו אני עצמי מתקשה האמין בכך. אלא שהסיפ

הכחול והאפור*

סטיפן ליקוק סטיפן ליקוק, סופר ההומור הקנדי המפורסם, כתב סיפור איגיון nonsense על אודות מלחמת  האזרחים והוא מובא כאן, כנראה לראשונה, לקורא העברי. שמות מפקדי הצבא של הצבאות המופיעים בסיפור אמיתיים וכן ה

bottom of page