הדיוקן הסגלגל [האובלי]
אדגר אלן פו
תרגם אבי גולדברג
מסגרת סגלגלה
צילם אבי
פורסם ב 1850
שער הטירה אותה העז פדרו המלווה שלי לפרוץ, שהייתה מאותם מבנים קודרים, בתי אחוזה עתיקים , שהם תערובת של קדרות והוד קדומים, מהסוג שתמצא למכביר בהרי האפנינים, לא פחות מאשר בסיפורי האימה של הגב' ראדקליף*. כל זאת כדי לאפשר לי לשהות בלילה במחסה בשל היותי פצוע קשה, במקום להעביר את הליל בחוץ.
ככל הנראה לעין נעזבה הטירה רק לאחרונה באופן זמני. התמקמנו בחדרים קטנים שהיו מרוהטים בצניעות לעומת הפאר ששרר בשאר החדרים שבטירה. הם היו ממוקמים בצריח באגף מרוחק, בחלקה האחורי של הטירה. עיטורי החדרים היו עשירים, אך בלויים מזוקן . על הקירות נתלו שטיחי קיר ושריונות אבירים רבים ומגוונים בצורתם, ובנוסף מספר רב במיוחד של ציורים מודרניים שצוירו בתנופת יצירה והיו ממוסגרים בערבסקות מוזהבות עשירות.
בציורים אלה, שהיו תלויים על הקירות אם לא רק, אלא גם בגומחות ופינות, שנוצרו כתוצאה מהתכנון המוזר של הטירה, שהפכה את הצגתם שם לאפשרות היחידה להציגם. בציורים אלה התמקדתי מיד. אולי הייתה זו הזיית החום הגבוה שגרמה לי להתמקד בהן עמוקות. הלילה כבר ירד ובקשתי מפדרו לסגור את התריסים הכבדים של החדר בו שכבתי, להדליק את הנרות הגבוהים במנורת הקנים הגבוהה שניצבה סמוך למיטתי, ולפתוח לרווחה את וילונות הקטיפה הכבדים שהקיפו את המיטה עצמה.
כל הטרחה הזאת נדרשה כדי שאוכל להתפרקד במנוחה במיטה, אם לא כדי לישון, הרי למצער כדי שאוכל להתבונן ביצירות התלויות שם למכביר על הקירות ולקרוא את חוברת ההדרכה שמצאתי מונחת על הכר ובה הסברים על דבר הציורים הללו .
זמן רב קראתי בחוברת והתבוננתי ביצירות שהקיפו אותי. הזמן חלף במהירות עד חצות הלילה וחשתי מעין התעלות. אפילו הושטתי ידי כדי להזיז את מנורת הקנים הגבוהה ממקומה כדי להסיט את האור שהפיצה, כך שאוכל לקרוא בנוחות רבה יותר . לא רציתי להטריח לצורך כך את פדרו משרתי שכבר ישן, ובמאמץ לא קטן עשיתי זאת. כיוונתי את אור הנרות כדי שייפול על החוברת בה עיינתי.
התוצאה מהזזת מנורת הקנים הגבוהה על נרותיה הרבים הייתה שאורם נפל לא על הספרון אותו רציתי לקרוא אלא על שקע בקיר, על גומחה שעד לאותו רגע לא שמתי ליבי לקיומה. משחק אור הנרות חילק את האור והצל שבחדר מחדש, כך שכל מה שהיה נסתר עד כה נחשף לפתע. אורם של הנרות הרבים גרש את הצל שהטיל אחד מעמודי האפיריון שבצד המיטה עד לאותו רגע, מעל פינה אפלה, כך שנחשפה לעיני ונגלתה לכל פרטיה תמונה מרהיבה שעד לאותו רגע הייתה חבויה שם.
היה זה דיוקן של נערה צעירה, עלמה שניצני נשיות נכרו בה. תחילה הצצתי בתמונה, לאחר מכן עצמתי את עיני. ניסיתי להבין את פשר פעולתם האינסטינקטיבית של עיני . לא יכולתי להסביר מדוע נהגתי כך. אך בעוד היו עיני עצומות, הבנתי את הסיבה לכך. זו הייתה תנועה לא רצונית, שנועדה לאפשר לי להרהר במה שראיתי, בהבלחה של הדמות ,של הדיוקן שנחשף לפתע לעיני.
רציתי לוודא שאין זה תעתוע חושים, שדמיוני לא סחף אותי בחצות ליל והציג בפני מראות שווא. מספר דקות של עצימת עיני חלפו לפני שפקחתי אותן, להתבונן שוב במבט נוקב יותר בציור שבפינה.
עכשיו במבט שני כבר הייתי בטוח שלא היה זה תעתוע של חושי וגם לא הבלחת אור הנרות. להיפך ריצוד אור הנרות על בד הציור טלטל אותי עתה והייתי ער ודרוך לחלוטין.
כבר הזכרתי את העובדה שהציור היה דיוקנה של עלמה צעירה. היה זה טורסו, רק ראש וכתפיים, כמין קישוט, שהזכיר לא מעט את ציוריו האהובים של סוּלי**. הזרועות, החזה ואפילו קצות השער הזוהר נמוגו כלא-היו אל הרקע האפל של בד הציור.
מסגרת התמונה הייתה סגלגלה מעוטרת ברקמה עשירה של חוטי זהב בסגנון ערבסקות צפון אפריקאיות . כיצירת אמנות, זו הייתה ללא ספק עבודה נדירה שרק מעטות ישוו לה. אך לא האופן בה צוירה , לא היופי האלמותי של הפנים, לא הוא שהדהים אותי. גם לא היו אלה הזיות דמיון, כששכבתי במיטה רדום למחצה, לא היו אלה הזיות שגרמו לי לראות את הדיוקן שבציור כדמות בשר ודם. ניסיתי להבין מה משך אותי ביצירה. בחנתי את העיצוב, וסגנון הציור את המסגרת, כל אלה הפריכו את האפשרות כי מדובר ביצור בשר ודם. כשחזרתי לשכב תשוש על הכר, הבנתי לבסוף את סוד הכישוף הטמון בציור. הייתה זו נאמנותו המוחלטת של הציור לביטוי החיים, זו ההרגשה שבלבלה אותי, הדהימה אותי וגרמה לי בתחילה לחשוד כי בפני דמות בשר ודם.
בתחושת של כמעט קדושה וכבוד ליצירה השבתי את מנורת-הקנים אל מקומה . כך נעלמה מעיני שוב הדמות שבציור והאור הוטל על החוברת , חיפשתי בלהיטות בחוברת שבה פירוט אודות נושאי הציורים ואת הנסיבות בהן צוירו. חיפשתי בקדחתנות מידע אודות הציור שכה ריגש אותי, ומצאתי שם הסבר מעורפל בנוסח זה:
" הנערה שבציור הייתה בעלת יופי נדיר, וגם אופייה שניחן בעליזות ושמחת חיים לא נפל מיופייה. אך מזלה הרע הפגיש אותה עם בן זוגה ,הצייר. הרגע בו נפגשו הצייר והעלמה היה רגע מקולל . היא התאהבה בו ונישאה לו. אלא שהוא שהיה אומן חרוץ ולהוט אחר אומנותו, כבר ראה בדמיונו לא אותה, את כלתו היפה, אלא כלה אחרת מזו שהייתה בשר ודם לה התארס, כלה אותה יצייר. ואילו היא, העלמה היפהפייה, כולה צחוק ושמחת חיים, היא השרתה אושר ועליזות על הסובבים אותה , היא אהבה ושיבחה כל חפץ הנקרה לידיה והמקיף אותה.
רק את יצירות האמנות שהתחרו בה, מהן הייתה אחוזת חרדה. היא שנאה את פלטת הצייר, את הצבעים והמברשות ועוד כלים שרק הסתירו ממנה את פני אהובה הצייר .
לכן חרב על גבירת הטירה עולמה, ביום שנודע לה שהצייר הכריז כי ברצונו לצייר גם את אהובת ליבו, כלתו הצעירה. ואילו היא שהייתה ענווה וצייתנית, תשב לפניו שפלת-רוח שבועות ארוכים בחדר-הצריח הגבוה והאפלולי, בו קרני האור חודרות ממרום הצריח רק במשורה.
הצייר המשיך במלאכתו, בחריצות כשהוא מביא אותה לשלמות. כך משעה לשעה מיום ליום, לא חדל הצייר מלצייר את העלמה, כלתו. הוא ניחן באופי פראי, במצבי הרוח קפריזיים, ושגה בחלומות גדולה. הצייר היה מרוכז רק בעצמו ולא שת ליבו לחיוורונה של העלמה, היושבת מידי יום בצריח האפלולי. הוא לא שם ליבו לחדוות החיים שהסתלקה ממנה, לבריאותה שהתדרדרה על אף מראית העין של חיוכים עליהם שמרה. כל הסובבים אותה ראו בקמילתה ובהתדרדרות בריאותה ובהעלמה של שמחת חייה- מלבד הצייר אשר לעיניו גוועה. בעיניו היא המשיכה לחייך ולחייך, ללא שהתלוננה, רק מתוך רצונה לרצות אותו ואת הנאתו מהציור שיצר, ומהדרת שמו שהתפרסם .
כך היה שזו שאהבה אותו כל כך, כלתו, דעכה מיום ליום, ואילו תשוקתו לציור רק גברה. השיגעון שאחז בו העלים ממנו את המתרחש לנגד עיניו. מבקריו רק הללו את הדיוקן וראו בו פלא אומנותי שהיה בו אהבה רבה לעלמה אותה צייר, ודיוק נפלא בתפיסת אישיותה הקורנת.
אך לבסוף, כשהצייר התקרב לסיום ציור הדיוקן, הוא נעל את הצריח ואסר על כניסה אליו. דעתו של הצייר נטרפה, בלהיטות עבד ללא שעינו משה מבד הציור. אפילו בקלסתרה של רעייתו כבר לא הביט. הוא רצה להפיח חיים בדיוקו שצייר. היה זה כאילו העתיק את חייה של אשתו אל הבד. לאחר שבועות של הסתגרות בצריח והשלמת הציור לא נותר אלא למשוח משיחות אחרונות, הוא כבר לא שם לב כי הצבעים שמשח בהם את משיחותיו אחרונות כאילו גזלו את החיים מלחייה של אשתו. לא השגיח כי הגוונים שפיזר על הבד נעקרו מלחייה של זאת שקמלה לפניו. ולעומת זאת הדיוקן שצייר הפך לשלמות , למה שהייתה אשתו בטרם צייר אותה. רוחה של האישה ריצדה מעיניה המצוירות כמו שלהבת נר.
הוא עמד משתאה נוכח הדיוקן המושלם שצייר. ולרגע חש שהיה בזה מגע של כשוף.
בעוד הוא מתבונן במעשה ידיו שהושלם, תקפו אותו רעד, פניו חוורו והוא קרא בקול גדול: "אלה הם החיים ממש". כשפנה לאחוריו והביט באהובת ליבו, הבין שנפחה נשמתה, שהיא כבר איננה בין החיים.
*אן ראדקליף, הייתה סופרת אנגליה [1764-1823] מראשונות הסוגה של הרומן הגותי וסיפור האימה
** תומאס סולי צייר פורטרטים אמריקאי ,ידוע בעיקר בשל הפורטרטים של נשיאי אר"הב תומאס ג'פרסון ג'ון קווינסי אדאמס, אנדריו ג'קסון ועוד.
הדיוקן הסגלגל מאת א.א.פו, יצירת המופת הנעלמה מאת אונורה דה בלזק והכינור מקרמונה מאת א.ת.א הופמן
על השאיפה לשלמות באומנות והשיגעון
ב 1845 כתב בלזק את הנובלה ,יצירת המופת הנעלמה, את עלילתה מיקם במכוון במאה השבע עשרה, כשציור דיוקנאות היה בשיאו, והדמויות המופיעות בנובלה שכתב הם של ציירים יידועי שם, פוסן, פורבוס ומבוזה. עם זאת, גיבור הנובלה, הצייר פרנהופר הוא דמות דמיונית המשתלבת בעלילה עם הדמויות המוכרות של הציירים, וכך נוצר רושם של עלילה פנטסטית - מציאותית, ותודעת הקורא מדלגת מהמציאות לדמיון הסיפורי.
כריכת הספר מאת הונורה דה בלזק ובו הנובלה יצירת האומנות הנעלמה איור פבלו פיקסו
נושא הנובלה הוא אומן הרוצה להגיע לשלמות היצירה, כמו הצייר בסיפור הדיוקן הסגלגל, שכתב א.א.פו, בה משיג הצייר את השלמות אליה הוא שואף באומנותו, במחיר חייה של רעייתו. רעיון זה הוא הציר המרכזי גם ביצירתו זו של בלזק. בלזק בסיפורו, שנכתב מספר שנים קודם לכתיבת הסיפור הקצר בידי א.א.פו, מעמיד אף הוא במרכז הסיפור "יצירת האומנות הנעלמה" את האובססיה של פרנהופר הצייר, את הכפייתיות בה הוא פועל בכדי להביא את ציורו לשלמות נשגבת. הצייר האובססיבי מתלבט במהלך חמש עשרה שנים כיצד ישלים את הדיוקן שצייר, כיצד יביא אותו לשלמות.
טירוף האומן בשאיפה להגיע לשלמות היצירה מוכר כבר מאגדת פיגמליון המופיעה במטמורפוזות של אובידיוס. הפסל פיגמליון המתאהב נואשות בפסל שיצר, פסל אישה, גלתיאה. וונוס נעתרת לו ומפיחה רוח חיים בפסל . נושא השאיפה לשלמות והמבט הגברי בדיוקן הנשי הם נושאים שליוו את האומנות מאות בשנים.
Pierre Firens - פיגמליון וגלתיאה; תחריט
א.א.פו מביא את טירופו של האומן לשיא, בתארו את הצייר הנחרץ ומודע בתת הכרתו כי כדי להגיע לשלמות הדיוקן יהיה עליו להקריב את חיי אשתו ולהעבירם לבד הציור, מן סובלימציה בה עולה ערך יצירת האומנות על ערך החיים.
אצל בלזק, הדרך לשלמות האומנותית עוברת לא בהשמדת מושא הציור אלא בזו של השמדת הציור עצמו מכל וכול. הצייר בדרכו האיטית, בנפתולי נפשו המיוסרת במשך שנים, משנה את הדיוקן שצייר אט אט עד שהדיוקן אינו ניתן לזיהוי. ובסופו של דבר, נוכח אכזבתו מיצירתו, הוא משמיד את הדיוקן שצייר הדיוקן שקיווה כי יהיה כליל השלמות, שיהיה הביטוי האומנותי האולטימטיבי.
בלזק הטרים את התפיסה והראייה האומנותית המודרנית שניצניה נבטו רק עשרות שנים לאחר מכן. בלזק כתב את הסיפור המסתיים בהשמדת היצירה על ידי יוצרה המאוכזב, בתארו את היצירה ואת השינויים שנתן בה האומן עד להיותה בלתי ניתנת להשגה. אפשר לזהות בעלילה זו את ניצני השינוי בתפיסת הציור והמעבר לציור המופשט, שראשוני והבולטים שהלכו בדרך זו היו פיקאסו, בראק וחבריהם, אלא שהם זנחו במודע את הציור הפיגורטיבי, את העתקת הדמות המצוירת בדייקנות של מצלמה משוכללת לביטוי מורכב יותר של המציאות.
הדיוקן של פרנהופר, גיבורו של בלזק, עליה עבד שנים רבות, והסתיר אותה מכל עין, הפך לתבנית אומנותית שנים לאחר מכן במציאות, באומנות שיש בה יותר הפשטה מאשר העתקה או חיקוי המציאות . ה"ציור מודרני" המכסה על הנסתר והנסתר שאינו מובן לצופה בו בראיה שטחית ראשונה, נוצר כבר ב1845 בסיפור של בלזק.
א.ת.א הופמן המוזיקאי, מלחין וסופר מחונן ששמו יצא לפניו במהלך חייו דווקא בצרפת. בברלין העיר בה פעל ויצר, זכה בחייו בלא מעט קיתונות של בוז, לא פעם תואר כאמן שיכור, כבעל סטיות ופנטזיות שאינן מקובלות. במרכז הנובלה " הכינור מקרמונה" שכתב הופמן,
עומד סיפורו של נגן כינור ובונה כינורות מתוסכל המנסה למצוא את סוד הכינור המושלם, ויוצא במסע חיים של הרס כינורות אותם הוא רוכש בכסף מלא, ממיטב בוני הכינורות באיטליה. הוא מפרק אותם לגרמיהם בחיפוש סיזיפי אחר הסוד הכמוס של הצליל העילאי. בעלילה גם מופיעה אנטוניה בתו צעירה בעלת קול יוצא דופן אך הרה אסון ,הגורם לה לאבד את הכרתה כשהיא מגיעה לשלמות הנכספת בזמרתה ובסופו של דבר גם מביאה שלמות זו אל מותה. כלומר, סיפורו המוזר, כפי שהם כל סיפוריו של המוזיקאי הסופר המחונן א.ת.א הופמן, מביא את השלמות האומנותית בבגד גותי, בצבעים קודרים. השלמות האומנותית, הפרפקציה מושגת במחיר גם של כליון כפול: גם של הכינור בעל הצליל המושלם וגם של אנטוניה בעלת הקול הנפלא.
בלזק היה קורא נלהב של א.ת.א הופמן. ובפריז גם הולחנה האופרטה סיפורי הופמן המבוססת על המפורסמים שבסיפוריו בידי המלחין אופנבך.