top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

הימים חולפים כדהרת סוסים פראים על הגבעות

אבי גולדברג כותב על צ׳רלס בוקובסקי ועל שירתו לרגל 30 שנה לפטירתו.



כריכת the days run away like wild horses של צ׳רלס בוקובסקי



 השבוע מלאו שלושים שנה לפטירתו של המשורר צ’רלס בוקובסקי ב-9 במרץ 1994.

אין ספק שהסופר-משורר האמריקאי ידע לבחור את כותרות ספריו וגם את המילים הנכונות כדי לתאר את מאורעות והתרחשויות חייו. מבחינת הנושאים לספריו היה בוקובסקי פטור מדאגה שכן בחר לכתוב את חייו. לא היה לו צורך בעלילות ונושאים נוספים מעבר לכך.

שיריו כתובים בפרוזה, והפרוזה בסיפוריו מתנגנת בקסם המילים של אדם הכותב רק את חייו. במשך חמישים שנות כתיבה שיחזר בוקובסקי את ילדותו הקשה ואת בחרותו האלימה. את תלאותיו והישרדותו בשכונות הקשות של לוס אנג’לס, את נדודיו ברחבי ארצות הברית כצעיר חסר מקצוע, אלכוהוליסט, איש אגרוף, עם צמא אינסטינקטיבי למילה הכתובה, לספרות, ולמוזיקה קלאסית. לא איש של קונצרטים, ללא הסתופפות בקבוצות האמנים של קליפורניה, רחוק מהוילג’ הניו יורקי, הסתפק בספרים שקרא בספריות הציבוריות, ואת השכלתו רכש ללא אקדמיה אלא מכוח שיפוט אישי והכרעות קיומיות (למעט שנתיים במכללה). המשרה הקבועה היחידה בה החזיק, למספר שנים בלבד, הייתה תחילה של דוור ולאחר מכן של פקיד דואר בלוס אנג’לס.

את חוג קוראיו-מעריציו רכש לאורך שנים של כתיבה לכתבי עת שוליים, עד שקנה לו את מקומו בשולי התרבות האמריקאית, ללא יחסי ציבור וללא קידום יחצ”ני ו”השקות” מסחריות. הוא מעולם לא השתייך למיינסטרים, אלא היה נחל לא-אכזב משל עצמו, של כתיבת אמת פנימית, אמפתיה למיליוני אמריקאים כמותו, אנשי שוליים, אנשי עבודה, מהמרים, אנשים קשי יום שלא מבחירה אלא מתוך כורח של חיים אכזריים במציאות דורסנית. הוא גם לא נפל במלכודות האידיאולוגיות הפוליטיות, ולא השתתף בהפגנות אנטי-ממסדיות. הוא קיבל את הקיום הקשה כמציאות שיש למצוא בה את המקום הקטן שבו אפשר להנות מהימורים, שתייה, ויחסי אנוש כפי שהם, ללא ציפיות וללא אכזבות. אם יש אקזיסטנציאליסט אמריקאי, זה הסופר-משורר בוקובסקי, המחוטט, המצולק, השרירי, שכתב כנהר שופע, ושאת תהילתו וההכרה בו השיג מעבר לים באירופה, ורק בסוף ימיו גם בארצות הברית.

רבים דחו את כתיבתו הבוטה, חסרת העידון, אך כזו שהיושר והאמת הפנימית שלה מציגות את הקיום כמאבק יומיומי, כניסיון סיזיפי לשרוד בג’ונגל החברתי והמשפחתי, במציאות הפרומה של איש לנפשו, מתחת למעטה שקר הצריכה והחלום האמריקאי הנבוב. מודל חברתי שנועד להמשיך את הניצול של מיליוני אנשים פשוטים בדרך של פיזור אשליות לעתיד טוב יותר.

ככל שחלפו השנים השתנתה כתיבתו ועסקה יותר במהות החיים. בתובנות שהפכו לפילוסופיית חיים מתוך החיים של איש שוליים, של קבלת הגורל כגזירה שאי אפשר לשנותה, אלא רק להשלים עימה. הוא החל כסופר הכותב לכתבי עת נידחים, ובמהלך עשרות שנים, ובעיקר לאחר מותו, התקבלה כתיבתו יותר ויותר בקרב ציבור גדול. הדיסוננס בין האיש הקשוח, המשועבד לשתייה, עישון, תגרות, והימורים, לאיש הכותב את חייו, המשתמש רק במילים יומיומיות, והופך אותן לשירת החיים, הפעימה את הקוראים. הוא נתן להם תקווה שגם מתוך הסבל הקיומי אפשר למצוא גאולה בכתיבה, בראייה פנימית, בהכרה בקיום, וקבלתו כפי שהוא, ללא אשליה וללא חיפוש דרך רוחנית.

הוא לא הצטרף לחוגי נביאי הניו אייג’ ולסופרי הביט המרחפים בענני הג’וינטים והמוזיקה הרועשת, בני דורו, ולא הביט בזעם בדרישה מוסרית מזויפת לשנות את סדרי החברה הקפיטליסטית. הוא לא ניסה כוחו בהבעת דעות מעבר לדעותיו ותובנותיו האישיות, שלעיתים היו צורמות, אך לא מזויפות, ולא הסתופף בקהילות הביטניקים לבושי השחור של קליפורניה. אופנות והלכי רוח חלפו, והוא דבק בדרכו עד יומו האחרון, נצמד אל הכתיבה כמזור לנפשו הסוערת.    

הוא סלד מהקיום הצלולואידי הזוהר, המזויף, שהתקיים בגבעות של הוליווד הנוצצת, ממערב לשכונות המזרחיות בהן גר. הוא נרתע משחקנים ואנשי תעשיית המסך הגדול, המשלים את הקהל בצבעי טכניקולור והפי אנד, כאילו יש דרך חיים אחרת אותה הם יכולים לממש. אלה שנתנו תקווה גם לאנשי שוליים, לאמריקה של הצווארון הכחול, למשך תשעים דקות של סרט, כי יש קיום אחר.

בעיקר מצוינים ספרי הזיקנה שלו, על החיים בצל בריאות מתרופפת, חיים של זקן, של מגבלת היכולות, של מחלות ומוות, של צמצום האופק שעוד נותר, ההתמודדות עם המוות והכיליון הממתין לו ולנו מעבר לפינה. הנה דוגמא מתוך “הקברניט יצא לאכול והמלחים השתלטו על הספינה” 1991:

2 לאוקטובר 1991 11:03 בלילה

המוות מגיע לאלה המצפים לו ולאלה שאינם מצפים לו. שורפים את היום, שורפים את היום המטומטם. יוצא מסניף הדואר והמכונית אינה מניעה. טוב, אני אזרח הגון. אני משתייך למועדון בעלי המכוניות ויש לי שירות גרירה. אני צריך לטלפן, לפני ארבעים שנה היה טלפון בכול מקום. טלפונים ושעונים. יכולת תמיד להביט סביבך ולדעת מה השעה. כבר לא. .אי אפשר לדעת כבר מה השעה סתם כך. אין כבר זמן בחינם. והטלפונים הציבוריים נעלמו. הלכתי על פי האינסטינקט. נכנסתי שוב לסניף הדואר, ירדתי במדרגות, ושם בפינה חשוכה, בבדידותו, נשכח מכול היה טלפון ציבורי. טלפון דביק מזוהם ושחור…



64 צפיות0 תגובות
bottom of page