top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

הצדק הוא מושג מופשט בתל אביב

הצדק הוא מושג מופשט בתל אביב [תל אביב קיץ קטלני ספר מאת אבי גולדברג

המחבר כותב כביכול סיפור בדיוני לחלוטין, אך נצמד לחומרי ארכיון של בתי המשפט המתעדים תיקים באפילה, סודות מן המחשכים של העיר העברית הראשונה 04/10/2023 | בלפור חקק | יומני בלוגרים | תגובות



"המשפט ופסק דין הם רק מתן תוקף לחוסר ההבנה למעשה הפושע. בית המשפט הכריע, קבע מי הקרבן ומי התוקף ויש לקבל את פסק הדין. הספקנים מכחישים את האמת שנטוותה מחדש באופן חד-פעמי באולם המשפט. אותה אמת שנחתמת בגזר הדין וממשיכה לה בדרכה במעטפה חומה מנייר גס עם המורשע אל תא כלא אפל. הצדק, הוא רק מושג מופשט האמור להגן על האמת ולגמול למחזיקים בו. בבית המשפט מידת הדין היא השלטת..." (7) המילים האלה לקוחות מסצנת הפתיחה של "תל אביב קיץ קטלני". הספר מלווה מסתורין לכל אורכו. הפרשיות הן אפלות, ויפה להן האפילה. המחבר כותב כביכול סיפור בדיוני לחלוטין, אך נצמד לחומרי ארכיון של בתי המשפט המתעדים תיקים באפילה, סודות מן המחשכים של העיר העברית הראשונה. הוא מגיע כסופר בשעת לילה, ומתברר שהוא רואה בלילה גם בשעות של חשיכה שמצמיתה כל ניצוץ, גם בשעות של ערפל המכסה על כל הרואים. סיפור מתוך 'תיקים באפילה' הסוגה הזאת של כתיבה דוקומנטרית, או סמי-דוקומנטרית קיימת היום בספרות, ובעיקר בכתבות דוקו של הטלוויזיה או בסרטים דוקומנטריים. לא פעם יש נטייה בכל סגנון תיעודי, שבא לומר אמירה מסאית, לערבב בתוך הדרמה המציאותית מוטיבים של חלום ושל דמיון. ואז, בבת אחת המציאות ההיסטורית משתנה מן היסוד: קצב ההתרחשויות אז הוא קצב הנשימה של הסופר ולא קצבו של הזמן האמיתי. סגנון המסירה של העובדות הוא סגנון של סופר ולא של עיתונאי. אבי גולדברג נוקט נימה מתבוננת, לפעמים הגותית, כשהוא מתאר את האירועים. נדמה לי שהוא מקרין לנו על מסך מראות מן העבר. אנו נזכרים ששמענו פעם על אירועים אלה, והנה הם חיים מחדש בסיפור שלו. כך זכור לי שבהיותי בשירות סדיר ב"קורס חוקרים פליליים" של מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת), כהכנה להיותי חוקר, למדנו פרשת 'הרצח בגן מאיר'. זה היה אירוע שכל המדינה דיברה עליו במשך שנים, גם עשרים שנים אחרי הרצח לא הפסיקו לדון בו. היה שם גם רצח וגם אונס, וזה הסעיר את דמיונם של רבים. המחבר הולך בעקבות הדמויות שהיו אז בכותרות, ובעקבות המשפט. הגן היה ידוע בתל אביב, כגן יפה ע"ש מאיר דיזנגוף, ששימש זוגות אוהבים בלילה. הדמויות שטיילו בו היו הצעירים דניאל פקטורי ונעמי שטיין, שהיו אח ואחות מאותו אב: עורך דין מרדכי שטיין, מנהיג השמאל הטרוצקיסטי. האנס היה יווני נוצרי כריסטוס ניקולאידס. הוא היכה במקל בראשם, אנס את הצעירה וגרם חבלה קשה לצעיר, שנלקח פצוע לבית אמו, ונפטר בבית החולים. הוא התחזה למודיע על פציעת האישה, שמצא במקרה בגן. המחבר מתאר את המשפט שהתנהל בפני השופט אליעזר מלחי, שהיה באותן שנים דמות ידועה מאוד. אבי גולדברג הוא עורך דין וגם סופר. בבואו לרקום את הסיפור מחדש, הוא טווה את החוטים בדרכו שלו, ומרחק הזמן מן האירוע מאפשר לו ליצור גרסה חלופית לנראטיב שיצר בית המשפט, לכן המחבר מעיר: "הדמויות בספר ומעשיהם הם פרי דמיון הסופר המנסה להעלות באוב אפשרות אחרת של ההתרחשויות. הדברים הנאמרים על-ידי הדמויות הם פרי דמיונו ואין לקבלם כמסמך דוקומנטרי. אין המסופר בספר בא להטיל אשמה או לעורר את המתים ממשכבם" (8). המחבר מלווה את פעילותו של עורך דין מרכוס שטיין, אביהם של שני הצעירים. מדובר בשנים שהמדינה היא מדינה בהקמה, ובשעות אלה של מתח ביטחוני, שטיין נחשב דמות חריגה, שמקים תנועה פציפיסטית, וגם ילדיו נעמי וירמיהו נידונים למשפט, כי הם מסרבים להתגייס לצבא. המשפט מתואר כתיעוד עובדתי, תוך הכנסת הממד הרגשי של שנאת היישוב לפציפיסטים במצב של מלחמה על הגנת היישוב/מדינת ישראל בראשית צעדיה (13). תיעוד מציאות בצד חלום והזיה הטון של גולדברג הוא עובדתי, אינו נוטה לדרמה, הוא אינו מנסה לדון את העומדים לדין. הוא נותן לקורא לראות את הדברים מנקודת הראות של אותם ימים: גם השופטים במשפט מדברים בחומרה אל הנידונים, מתוך הזדהותם עם המדינה שעומדת על חייה, והיא במאבק קיום. השופט מדבר בתקיפות עם הנידונים על פציפיזם: "הרשמת השתדלה לרשום את חילופי הדברים במהירות ולא להחסיר את השאלות והתשובות. "בית הדין יצא להתייעצות וישוב עם החלטתו בתוך חצי שעה", הכריז אב בית הדין והכה בפטיש העץ על הדוכן. הקהל התרומם ממקומו כשחמשת חברי בית הדין יצאו להתייעצות בחדר אחורי. הקהל באולם שמר על שקט, מבחוץ נשמעו הקולות העמומים של אוטובוסים שחלפו מדי פעם לאורך רחוב אלנבי החשוך. חלונות האולם נצבעו בכחול כהה במשיכות צבע גסות ורצועות של נייר דביק הודבקו עליהן באלכסון. מזה מספר ימים בצעו מטוסי המצרים גיחות הפצצה על תל אביב, והתושבים נדרשו להליט את חלונות בתיהם כך שהעיר תשקע מידי ערב בעלטה שתקשה על מטוסי האויב לתקוף אותה" (13). החקירה של הרצח ושל האונס נדמית לפעמים כנראטיב של תיאור ההתרחשויות, אך ככל שהדברים נמשכים, נדמה לפעמים שזו לא מציאות אלא תודעת חלום או הזיה. החשכה שליוותה את הרצח והאונס נמשכים לא פעם גם אל תיאורי המשפט, האפילה יורדת גם אל תיאור ההתרחשויות. לא ברור לרגע מה קרה באמת, ואם הרוצח ששמו יווני, אך הוא נושא גם שם יהודי שבחר לעצמו, הוא אכן הרוצח. הוא מתעתע בכולם. המחבר אוסף את העובדות: את העדויות במשפט, את החקירה של השופטים ואת החקירה הנגדית. כל החומרים האלה הופכים לחומרים ארכיב תיעוד, והוא שוזר את הארכיון במלאכת הסיפור שלו. לפעמים הוא מינימליסט שמביא משפטים מן הדפים של הרשמת המשפטית, ולפעמים נדמה שהוא שוזר תיאורים מן הדמיון, והמילים שלו מתחברות לכל המראות כחלק מן המציאות. כשיש ערפל במציאות, גם המחבר כותב כאילו אבדה לו היכולת לספר. הוא כותב אז בקול מנוטרל מרגש. מן ההתרחשויות אנו למדים גם על הימים של המדינה בראשיתה, כשבן גוריון (שכונה "הזקן", כבר מצעירותו) שולט בהתרחשויות ביד מכוונת: "דני חייך לעצמו, אנו חיים בתקופה מרתקת, רק לפני חודשיים באו חברים מהקיבוץ לתל אביב כדי לצפות במצעד הראשון של צה"ל. הם סיפרו על מאות אלפים תושבים שיצאו לרחובות. מאז נובמבר 1947 לא ידעה העיר הזו רגע של שמחה ואז כשראו את החיילים הצעירים ששבו מהמלחמה, הכל התפרץ. כשהגיע המצעד לרחוב אלנבי התפרץ הקהל הנלהב אל הרחוב אל החיילים לחבקם ולנשקם והמצעד עצר. אי-אפשר היה להמשיך אותו. אבל כולם חייכו ורגש גאווה התפשט והדביק את כולם. בערב הוא נפגש עם נעמי. כמידי ערב הם שוטטו בעיר והיא סיפרה לו אודות התקופה הקשה שעברה על העיר על הפצצת התחנה המרכזית על-ידי מטוסים מצרים ועשרות ההרוגים. היא גם עדכנה אותו במלחמת התרבות שהכריז עליה בן-גוריון לפני שבוע. "התרח הזקן רוצה להיות דיקטטור, הוא אוסר על הצגות ביידיש. למה אמורים מאות אלפי העקורים מפולין ורומניה והונגריה לראות תיאטרון בעברית שאינם מבינים?" "זה אכזרי", הסכים איתה דני. "נלך לבית העם לראות סרט"? (51) הזוג שעומד לפני ההתרחשות הדרמטית של רצח ואונס מבלה כזוג אוהבים, בעיר שנמצאת במצב של מלחמה. העיר העברית הראשונה קמה מן החולות, והיא במלחמת מגן על קיומה. לדובב מחדש קולם של המתים אבי גולדברג הולך אחר המראות מן העבר, משחזר את הדמויות שכולן אינן עוד, והוא מדובב מחדש את קולם של המתים. הוא משחזר גם את דמותה של איטה פקטורי, אמו של הנרצח דניאל פקטורי. ושירתה של רחל המשוררת נשזרת כאן כהד המבשרת את המוות: " ישבו סמוכים זה לזו, אז ביקשה נעמי מדני להסב מבטו והסירה את חזייתה. כפתור נקרע כך אמרה לו. אחר כך הם כבר לא עצרו בעצמם, ההתגפפות הפכה ללהט יצרים, וכפי שסיפרה לאחר מכן נעמי, "הוא שפך זרע, אבל אני בטוחה שלא חדר לתוכי." - - - - השעה הייתה אחרי אחת עשרה כששני מוטות עץ, סמוכות לעצים צעירים בגן, חבטו בראשו של דני ובראשה של נעמי מלפנים ומאחור. הם ניסו לשווא להגן על ראשם. דני הסתחרר, כמעט איבד הכרתו לרגע, קם ממקומו, הוא שמע את קולה של נעמי וקולות נוספים מתבוללים כאילו ממרחק. הוא התנודד והחל לפסוע, נמלט אל עבר גדר הגן, מצא את השער פתוח והלך מתנדנד לעבר ביתה של אמו שנמצא מאות מטרים משם ברחוב בוגרשוב 26. חש להזעיק עזרה. נעמי נותרה בגן האפל - - - אותה שעת ליל מאוחרת טרם עלתה איטה פקטורי אמו של דני על יצועה. ליבה בישר לה רעות. הביקור של דני ונעמי בשעות הערב המוקדמות טרד את מנוחתה והזכיר לה אסונות שפקדו אותה בעבר. היא נזכרה במותו בגיל צעיר של אחיה אליעזר שהשחפת בה לקה במלחמת העולם הראשונה כששרת בגדוד העברי הכריעה אותו בגיל עשרים ותשע, עשרים ושלוש שנים קודם לכן. היא הייתה קשורה לאחיה גם בבגרותם. אוהב ארץ ישראל שהמשוררת השחפנית רחל, שנפטרה חמש שנים אחריו כתבה שיר הספד לזכרו. כאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתו אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת, חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ בְּרִבֹּאוֹת קוֹלוֹת: - - - כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ - (77) הספר "תל אביב-קיץ קטלני" כתוב בצורה דרמטית ומאופקת כאחד. ספרות של תיעוד עובדתי, ובו-זמנית גם חלום והזיה.



אבי גולדברג, תל אביב-קיץ קטלני (סיפורים) 192 עמודים.

תאריך: 04/10/2023 | עודכן: 04/10/2023

4 צפיות0 תגובות
bottom of page