מאת אלי אשד
אבי גולדברג הוא סופר בלשים ומתח מנוסה, נוסף על היותו עורך מדור המתח של “יקום תרבות”. בעבר כבר חיבר כמה ספרי מתח מרתקים ואינפורמטיביים, ביניהם “מסדר קוזימה”, סיפור של מזימה מסובכת שמוצאה במלחין ריכרד וגנר, ומגיעה עד לימינו.
ספר נוסף הוא “רצח בטור דה פרנס”, המתאר את הפרשיות האפלות שמאחורי מירוץ האופניים המפורסם.
כל הספרים הללו התרחשו בסביבות אקזוטיות באירופה, שעל כולן לומד הקורא רבות מספריו.
כעת, בספרו החדש “אל תקרא לי סוחוי”, עובר גולדברג לסביבה חדשה – הנגב, אזור שאינו משמש כבסיס לספרי מתח רבים (חוץ כמובן מהספרים הבאר שבעיים של שולמית לפיד, שאמנם הייתה תושבת תל אביב אבל תיארה בהם את חייה וחקירותיה של כתבת מקומונים באר שבעית). ליתר דיוק, מדובר ביישוב מצפה רמון, שאותו הוא מתאר בדקדקנות על בסיס מה שנראה כמחקר פרטני. עד כה, רוב ספרי המתח הישראלים התרחשו בתל אביב או בירושלים. ספרי בלשים המתרחשים מחוץ לאזורים אלה הם נדירים מאוד.
והנה יצא אבי גולדברג לשנות זאת.
מעט על הסיפור עצמו: על רקע עימות צבאי בין ישראל לעזה, מתרחשים שלושה מקרי רצח בעיירה מצפה רמון.
פקד תרצה שוורץ ממרחב הנגב, בתו של רפאל ברדוגו, עו”ד בדימוס, המתגוררת בעיירה מצפה רמון, מנהלת חקירה נמרצת שבראשיתה אין כל חוט מקשר בין מקרי הרצח, למעט התרחשותם בלב הנגב.
בדואים, קבוצת מאמינים החוצבים סלעים לבניית הר הבית, תייר אמריקאי ועברו של עו”ד רפאל ברדוגו משמשים יחד בעלילה סוחפת המביאה לעימות משפטי מרתק.
דמויות של עולים מרוסיה, חברים בקהילת הכושים העברים, בדואים, ומהגרים אריתראים המוחזקים במתקן חולות, מעמידים בפני חוקרת המשטרה סבך מרתק, שמגיע לסיומו המפתיע רק בסוף הספר.
והנה לפניכם ראיון שערכתי עם אבי גולדברג.
אלי: מדוע בחרת בנגב ובאזור מצפה רמון כמיקום לספרך? למה לא באזור המרכז, שאותו אתה מכיר היטב כתושב?
אבי גולדברג
אבי: אני מחזיק בדירת שיכון קטנה במצפה רמון כבר עשרים שנה, ומשתדל לנסוע לשם למשך כמה ימים מדי פעם. עם השנים למדתי להכיר את האופי המיוחד של היישוב, שהוא בעצם שום מקום מבחינת מדינת ישראל. לא תמצא לגביו כל חדשות, ממשלות ישראל לא גוזרות שם סרטים, פרט לאלה שעם קום המדינה דחפו וסייעו להקמתו, והן כנראה לא יודעות על דבר קיומו. ההרגשה היא שאתה נמצא בתחנת אוטובוס נידחת בין אילת לבאר שבע, כלומר, אנשים נמצאים ביישוב שמתייחס למרחק מישובים מבוססים, תחנת דרכים נשכחת. אין כאן בית חולים או אפילו רופא קבוע, אין מרכז, אין רחוב ראשי, שום דבר המאפיין יישוב רגיל. אבל מאידך יש שלווה הנכפית עליך בתוך כמה שעות, השלמה עם הרוגע הנסוך על היישוב בכל שעות היממה, הנוף הבראשיתי היפה ביותר בישראל, וצחות האוויר המיוחדת.
אלי: עשית סיורים במקום, דיברת עם תושבים? עם המשטרה שם?
אבי: לא נזקקתי למחקר, כל המקומות המתוארים בספר מוכרים לי, כולל הבלוק שבו אני נמצא כשאני במצפה, ממנו נשקף בית חב”ד שנבנה באופן גרוטסקי כמו המקדש בברוקלין, והבלוק שבו מתגוררת קהילת העברים המיוחדת. גם את ״חוות הבודדים” אני מכיר מסיורי האופניים בשטח, ומשיחות אקראיות עם יושביהן. שולמית לפיד, בריאיון טלוויזיה, סיפרה שאיננה בת היישוב, כלומר איננה ולא הייתה באר שבעית, למרות שסדרת ספריה מתרחשת בבאר שבע, המתוארת היטב בספריה.
מצפה רמון, 1957
אני לעומת זאת “חניך” הנגב, בהיותי שריונאי. להיות שריונאי בצה”ל של שנות ה-60 במאה שעברה, פירושו להגיע לבאר שבע לאיסוף, פירושו לאכול פלאפל וחומוס בעיר העתיקה, לצאת ללא היתר ממחנה נתן לעיר במוצ”ש לסרט. אין ספרי מתח שהנגב משמש להם תפאורה, לא בגלל שאין פשע או עבודה משטרתית מאומצת כדי לחשוף פשעים, אלא שהתייחסות לנגב, ליושביו, היא מתנשאת.
אפילו בספרי המתח של שולמית לפיד יש ראייה של באר שבע כמקומון ולא כעיר; כעין קוריוז נסוך על העיר ויושביה המתוארים.
מצפה רמון, 1962
אלי: ובכל זאת, מדוע בחרת בנגב ובאזור זה כמיקום לספרך? למה לא באזור המרכז שאותו אתה מכיר היטב?
אבי: בספר ניסיתי להראות שאפילו מקום קטן כמו מצפה הוא עולם ומלואו, מקום מרתק של התנגשות וחיבור בין תרבויות, אבל מנגד בגלל ריחוקו ונידחותו כר לפעולות עבריניות בקנה מידה מאיים.
אלי: האם יצרת קשר עם חברי קהילות שונות המוזכרות בספרך? הבדואים, הכושים העברים, נאמני הר הבית?
אבי : פעם שהיתי במצפה רמון ביום הכיפורים. מראה מרהיב של בני קהילת העברים לבושים בגלימות צחורות בדרכם לבית הכנסת. תלמידי ישיבה בחולצות לבנות מחוץ למכנסיים וטליתות מתנופפות, מרכז חב”ד מואר וגדוש חוזרים בתשובה. בכביש הראשי שהיה פנוי מכל רכב השתוללו כמה צעירים בדווים על טרקטורונים. נאמני הר הבית, זה כבר תפקידו של הסופר להציבם בקונטקסט של הספר.
אלי: עד כמה אזור הנגב “פעיל” מבחינת מעשי הפשע והמתבצעים בו בהשוואה לאיזור המרכז?
אבי: אינני בקיא בסטטיסטיקה, אבל אני לא חושב שיחסית למספר התושבים יש יותר פשיעה מאשר באזורים אחרים. פשיעה היא חלק מהמרקם החברתי, ושיעורה נקבע בעיקר על פי התייחסות והדגש שהחברה והרשויות נותנות לצרכי האוכלוסייה, לרווחת הצעירים, והמיעוטים.
אלי: האם ספר זה אמור להיות ראשון בסדרה על הדמויות והאזור?
אבי: אינני יודע, ספר מתבשל אצלי מדי פעם ואינו פרי תכנון ארוך. בספר שילבתי את הנושא החברתי, את בעיית ההזנחה של הפזורה הבדווית, את הנדחות של העולים שהועברו ליישוב קטן ומרוחק ללא סיכוי להשתלב, את ניצול הוואקום החברתי לאכלוס היישוב על ידי אוכלוסיות לא חילוניות. אם המגמה לא תשתנה המקום המיוחד הזה יהפוך לעיר חרדית, כמו בית שמש, בני ברק, וצפת, ואז נוכל להגיד שלום לעיירה הממוקמת במקום היפה ביותר בישראל – שהייתה יכולה להפוך למרכז לאומנים, לאוהבי טבע, מרכז תרבות וספורט המשלב את ערכי שמירת הטבע – שתהפוך לעוד יישוב דחוס בקהילה ענייה הנתמכת על ידי המדינה.
עד כאן אבי גולדברג. בספר המתח יוצא הדופן שלו הוא מציג בפנינו פינה נידחת לכאורה, אבל מרתקת מאין כמוה. הנה כי כן, הספר ראוי מאוד לקריאה לא רק לשם המתח, אלא גם כדי להכיר אזור וחברה רחוקים, ובו בזמן קרובים.