אריק איינשטיין הסתלק ואחרי פסטיבל ההספדים, שמן הסתם היה, אם בידו הדבר, מסלקם מדפי העיתונים, הוקרן שוב הסרט "עיניים גדולות" בכיכובו ,והחזיר עטרה ליושנה: צילומים אותנטיים של מועדון ומגרשי מכבי-תל אביב הישנים ששכנו על גדות רחובות טשרניחובסקי, ומכבי.
נביעתו של רחוב טשרניחובסקי כמו של חברו הנערץ ביאליק היא מאלנבי רחב האספלט הקולח באשד תנועה אדיר ממערב להם וממנו הם נשפכים מזרחה כמו שני יובלים כשרק בניין מיוחד עגול חזית מפריד ביניהם. אבל כמו גורלותיהם השונים של שני ענקי השירה העברית, כך הרחובות הנקראים של שמם.
ביאליק זכה בחייו להיקרא "המשורר הלאומי", טשרניחובסקי נאלץ להסתפק בהרבה פחות מכך. רחוב ביאליק נבנה כרחוב אלגנטי, קצר מאוד, בעבר שכנה קונדיטוריית קפולסקי הראשונה [אני נמנע מהתואר מיתולוגי] בכניסה לרחוב שמתחילתו עד סיומו מול בית העירייה הישן 300 מטר בלבד ,אך הבתים שנבנו בו ,מהמרשימים שנבנו אי פעם בתל אביב. בית ביאליק בית הצייר ראובן, בית גולדין ובית גרוס כולם פניני אדריכלות, כאבני חן המשובצות לכתרו של המשורר הלאומי.
רחוב טשרניחובסקי ארוך מתפתל ועל גדותיו שוכנים שוק בצלאל ומגרש חרב שהיה מגרש הטניס של אגודת מכבי, ומשרדי קצין העיר ובית ספר "בית חינוך" הידוע [לשעבר] וגן מאיר. בתי דירות משמימים וחנויות אפרוריות. פעם שכנה תחנת המוניות " קופל" לימים יונייטד טורס בתחילת הרחוב מול מספר 2,4 והמקום שקק מקהל נוסעים לאחר שנים של שממון חזר קטע הרחוב הזה שבין פינת אלנבי ועד הפנייה לשוק בצלאל להיות מרכז צעיר תוסס של בתי אוכל המדרכה גדושת צעירים מקועקעים, מקורזלי שיער כמו תמונת רחוב מקרוייצברג ברלין.
חנות לממכר יינות מפורטוגל במספר 6, לא יכולה הייתה להיפתח למשל אצל השכן ביאליק, זה לא יתאים לו, אומנם בית מרזח אחד לפחות יש בשירתו, בז'יטומיר, אך למקראו, חש הקורא ללגום כוס סודה:
"בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטורֶת תּוֹעֵבָה,. מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים"
ואילו אצל טשרניחובסקי, בית הנסך האדום, כפי שתרגם משירתו של הלורד ביירון ויצק לגביע העברית הוא קריאה לעזוב את המלחמות וללגום יין במקום
" מַלֵּא יֵין-סָמוֹס מְלֹא הַכּוֹס!
עֲזֹב הַקְּרָב לְחֵיל תּוּרְקִים
וּשְׁפֹךְ מִדַּם עִנְבֵי-כִיאוֹס!
וּשְׁמַע! לְקוֹל קְרִיאַת שְׁפָלִים
שִׁכּוֹר מַה יַּעַן, עַז-פָּנִים!"
ואילו בית המרזח משירתו המקורית של טשרניחובסקי [בגרמניה] הוא מקום ראוי מלא תשוקה ותאוות חיים:
"מַה גָּדַל הַגִּיל פֹּה! הַמֶּלְצָר, לוֹג-יָיִן!
לְחַיַּיִךְ, הַנָּאוָה הָרַכָּה בַשָּׁנִים!
מַה שָּׁפְרוּ עָלַיִךְ קִשּׁוּרֵי-הַשָּׁנִים,
מַה יָּאֶה לָךְ לֹבֶן-הַשַּׂלְמָה!
עוֹד כּוֹס לִי מַהֵרוּ, הַמֶּלְצָר! הָעַלְמָה!
גַּם אַתְּ שְׁתִי וְאַל תִּכָּלֵמִי."
כך נשמר "צדק היסטורי" בין שני המשוררים, רחוב המשורר הלאומי שומר על ריחוקו מעם ורחובו של המשורר שבחר לפתוח צוהר לתרבות אירופה, לחיים ולהנאותיהם הגשמיות, מממש את חזונו.
אבי גולדברג פברואר קר 2014