מאת אבי גולדברג
כשנכדי שב לראשונה מהגן ונופף בחרב מאולתרת וצעק: “אני יהודה המכבי”, הבנתי עד כמה נתון עיצוב התודעה ההיסטורית להטיות מגדריות.
לגבי הזאטוט, גוף ראשון יחיד של מכבים הוא “מכב”, בזכר, כפי שיגדיר אוטומטית יחיד של חיילים: חייל. כל מעשה גבורה הוא זכרי.
חנוכה הוא החג שחוגגים היהודים לזכר אירוע בעל אופי לאומי, סיפור ניצחון מתתיהו החשמונאי ובניו בקרב נגד ניקנור במאה השנייה לפני הספירה, כמתואר בספר מקבים א’, הידוע גם בשם ספר חשמונאים א’. זהו סיפור ניצחון יהודים שומרי מסורת על שלטון בית סלבקיוס ההלני והיהודים המתייוונים. היה זה מאבק בכובש ומלחמת אחים בבני בריתו המתייוונים, בדומה למלחמת העצמאות האמריקאית, שבה לחמו תומכי העצמאות בשלטון האנגלי ובתומכיו מבית. החזרת החזקה בבית המקדש שטומא בגזירותיו של אנטיוכוס וטוהר על ידי קומץ החשמונאים הינו לוז האירוע שאותו אנו חוגגים. והנה, במהלך השנים שינה החג מאופיו המקורי ועבר מתיחת פנים והשתלות, עד שהגיע לבסוף להילולת לפידים, סביבונים, סופגניות ולביבות.
ספר המקבים עצמו, שבו מתוארות עלילות החשמונאים, לא נכנס לקנון היהודי ונחשב לאחד מה”ספרים החיצוניים”, שלגביהם קיימת מחלוקת בקרב חכמי המשנה והגמרא באשר לעיון בהם. בפירוש רש”י למסכת סנהדרין מוזכר היבט שלילי לגביהם, ונטען שבספרים אלו יש דברי הבאי, והם גורמים לביטול תורה. אבל הקריאה בהם לא נאסרה.
קרווג'ו:: יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס
ספר נוסף מאותה עת במשוער, שגם הוא הודר מהקנון של ספרי הקודש ונחשב ל”ספר חיצוני” − הוא ספר יהודית. כתבי היד העבריים של שני ספרים הללו אבדו ונותרו רק בתרגומם ליוונית, והם חלק מהקנון של האמונה הנוצרית. רק במאה התשע-עשרה תורגמו שוב הטקסטים לעברית.
סיפורה של הגיבורה יהודית ידוע ונשמר היטב במסורת ובתרבות הנוצרית ואף בין בני עמנו בעבר, אך בעיקרו נשכח והושכח.
תקציר הסיפור: יהודית האלמנה העשירה היפה יוצאת מחומות העיר הנצורה בתול (בית אל?) כדי להגן על בני עירה היהודים, בניגוד להנהגתה המפוחדת של העיר. המזימה שאותה רוקמת האלמנה הנמרצת נרקמת כרומן אבירים. כשיהודית יוצאת מחומות העיר הנצורה ונפגשת עם הגנרל הולופרנס הצר על העיר, במחנהו, היא מצליחה במהלך משתה “לסובב את ראשו” ביופייה. לאחר שהיא נותרת ביחידות עם שר הצבא השתוי, היא מבצעת את עריפת ראשו בדומה למעשה יעל בסיסרא, או כמעשה דאע”ש במדויק − את הראש הכרות היא לוקחת עמה חזרה לעיר מגוריה וממריצה במנהיגי העיר לצאת ולהילחם באויב שמפקדו נרצח על ידה.
סיפור הגבורה הזה שבו מצילה יהודית את העיר הנצורה, היה חלק ממסורת החנוכה הקדומה שבה נחגגה גבורת יהודה המכבי ויהודית הגיבורה. בין אם הסיפור אמת או אגדה, בין אם היה הולופרנס שר צבא מטעם נבוכדנצר השני שקדם למכבים ותקופתם או מטעם היוונים, האירוע היה חלק מאתוס הגבורה היהודי. סיפור הגבורה של יהודית נקשר במסורת עם מעשי החשמונאים, והיו שראו ביהודית את בתו של מתתיהו החשמונאי ואת אחותו של יהודה המכבי, ולכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה. חנוכה בימים קדומים אף נקרא חג הנשים, וצוין באכילת מאכלי חלב (לזכר הימנעותה של האלמנה האכזרית משתיית שיכר יחד עם קורבנה הולופרנס, או כרמז למעשה יעל בסיסרא שאותו הרדימה בחלב).
כיום מנסים חוגים שונים, ביניהם חב”ד מחד והתנועה הרפורמית מאידך, להחיות את סיפור הגבורה ולצרפו שוב למסורת חנוכה לצד גבורת המכבים.
האם לא הגיע זמנה של יהודית, האלמנה היפה והדעתנית, לחזור אלינו כדמות מופת של אישה אמיצה, חזקה והחלטית?
הערת עורכת הלשון: מכב”י בכ’ – מפני ראשי התיבות של הפסוק “מי כמוך באלים ה'”. ואילו מקבי בק’ – מן המילה “מקבת”, כלי נשק קדום.
פורסם לראשונה 6 דצמבר 2015 יאתר יקום תרבות