מדרכה בברלין צילם אבי גולדברג
עד לאותו ערב של מאי,לא ראיתי יונים בברלין ,אולי לא שמתי לב אליהן ,אבל הן לא היו שם כמו בסן מרקו או בטרפלגר ,או על גגות הרעפים של הדר יוסף. ואם היו הן לא היו קיימות לגבי.
עליתי במעלה השדרה, החשמלית הצהובה חלפה במרכז הכביש גדושה בנוסעים ועל השביל המרוצף חלפו עשרות רוכבי אופניים ,תיקים על גבם דוהרים ,שבים לבתי הדירות האפורים באור הנמוג של יום ארוך בחודש מאי.רוח קלה גלגלה תפרחת לבנה ,כדורית, שנשרה מהעצים העבותים הגדלים על גדר בית הקברות שבמורד השדרה. הם נצמדו תוך שהן מתגלגלות על מדרכת השדרה ויצרו שמיכות פוך קטנות שריצפו את האבנים המסותתות במעטה לובן סוריאליסטי .
כשהגעתי למספר 34 ,ראיתי את היונה הראשונה שלי בברלין. היא הייתה מונחת בחזית הבניין , במרחק של כמטר מדלת הכניסה הכבדה ,ממנה יצא זוג צעיר לבילוי ערב, הם היו מבושמים ורחוצים אחזו יד ביד,וכשמבטם נתקל ביונה נפרדו ידיהם,אווה ,כך קראו לה, קראה בקול דק "וואס איס דאס", בתדהמה הצביעה על היונה המונחת ,כנפיה משוכלות וראשה מוטה אל חזה ,על המדרכה.
הבטנו מעלה ,לראות מהיכן נפלה,אבל במחשבה שנייה אפשר היה לראות שהיא לא נפלה ממרומים ,כנפיה לא היו סתורות ונוצות לא היו פזורות סביב ,כתמי דם לא נתזו. היא שכבה שם כמו על מיטת חוליה ,כמו מי שמת במיטתו תוך שנתו. במרחק של סנטימטרים ממנה בין אבני הבזלת ,הייתה שתולה מצבת נחושת זעירה ועליה נחרת שמו של איגנץ לוי שגר במספר 34 עד שנת 1942 ואז נשלח לאושוויץ.
"בואי אווה" אמר הבחור כשהוא מניח את ידו על כתפה הרוטטת של הבחורה הנסערת. שמיכת התפרחת הלבנה שהתגלגלה במעלה המדרכה הגיעה למספר 34 וכיסתה את היונה שהמשיכה לשכב ליד מצבת הזיכרון המוזהבת לאיגנץ.
מאי 2014 ברלין