כיצד להיעשות סופר מקורי בתוך שלושה ימים

על לודוויג ברנה

“וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר”. אזהרה זו של קהלת, באה למי שמחפש את היושר והאמת בכתיבה. ועוד אמר “בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת, לִמְצֹא דִּבְרֵי-חֵפֶץ; וְכָתוּב יֹשֶׁר, דִּבְרֵי אֱמֶת”. יפים אמרי קהלת כהקדמה למאמרו של לודוויג ברנה (יהודה לייב ברוך, 1786–1837) “כיצד להיעשות סופר מקורי תוך שלושה ימים” (פריז, 1823).

מאמרו זה נכתב בפתחו של עידן חדש במאה התשע-עשרה, שמאפייניו הם תיעוש, לידת ענף הפרסום, ניצול מבוכתו של דור חסר כישורים לנוכח ניסיונו להשתלב במעגל העבודה שהציע הכרך המתועש, ומירוץ חסר מחשבה של ציבור שנכפה עליו קצב חיים שלא היה מוכר לו קודם לכן. על רקע זה, שבו ניסו אנשים להשלים פערי ידע, להשתלם, לרכוש מיומנויות חדשות, צצו אלה שהבטיחו הדרכה כיצד לרכוש כל מיני מיומנויות וכישורי עבודה תוך ימים או שעות. היו אלו אבותיהם של ספרי אינסטנט להדרכה ולידע, הנמצאים כיום בכל חנות ספרים (ויש גם סרטונים רבים שכאלו ב youtube). ברנה המבקר חד הלשון והקולמוס, בן המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, ידידו ויריבו הספרותי של היינריך היינה, שסרקזם והומור דק מאפיינים את כתיבתו, כמו את רוחו הדון קישוטית הנלחמת בכל עוולה ואי-צדק גם כשאין סיכוי לתקנם, החליט להגיב על תופעה זו, וללמד את קוראיו כיצד להפוך ללא פחות מסופר מקורי בשלושה ימים.

תירגם: אבי גולדברג

לודוויג ברנה

ניתן למצוא כיום אנשים וחברות המציעים הדרכה והנחייה כיצד לרכוש בקלות ידע בשפות, למשל לטינית, יוונית, וצרפתית, כל זאת בתוך שלושה ימים בלבד. וכן מוצע ללמד ולהכשיר אותך גופי ידע ודברים כמו חשבונאות בשלוש שעות בלבד. אך איך אפשר להפוך תוך שלושה ימים לסופר מקורי באמת, זאת עדיין לא פרסם איש. ובכל זאת, זה דבר כל כך פשוט! בר-השגה. לשם כך, אין אדם צריך ללמוד הרבה, להפך, אין אפילו דבר אחד שעליו ללמוד. אין שום דבר חדש שהמועמד צריך לחוות, להפך, עליו מוטל לשכוח. הרבה דברים עליו לשכוח. בעולם של ימינו, ניתן להשוות את מוחותיהם ואת יצירותיהם של המלומדים לגווילים עתיקים, שמהם יש לגרד את ההערות הפולמוסיות המייגעות של אלה שייחשבו לאחר מכן לאבות הכנסייה, ואת הפרשנויות של נזירים שטופי להט, כדי שתתאפשר הצצה בקלאסיקה הרומית שנכתבו תחת השפעתה.

עם לידתו של כל מוח חדש, צצות מחשבות חדשות ויפות. כל אדם הוא עולם מחשבה הנברא מחדש. ובכל זאת, איכשהו, הטרדות המיותרות ומסיחות הדעת של החיים, ההוראה, והלימוד – מסתירים ומטשטשים את הטקסטים המקוריים האלה. אפשר להגיע להבנה מדויקת למדי של מצב עניינים זה אם מעלים על הדעת את הדברים הבאים: אנו מזהים באופן טבעי את מהותם של בעלי חיים, חתיכת פרי, פרח, ודברים מעין אלה. האם אפשר לומר שמי שהכיר את הטבע, את הפרגים, שיחי הפטל, או את הוורדים, רק כמוצרי מזון, כמאכלים, כמיץ פטל, כפשטידת בשר חוגלה, או כשמן ורדים, נעשה בעל הבנה מלאה ומדויקת של הדברים האלה?  

ובכל זאת, כך באמנויות, ובמדעים, ובכל מתודה אנושית אחרת שבה אנו ניגשים תחילה לדברים באמצעות מחשבה ולא באמצעות החושים. הדברים הללו מונחים לפנינו, מוכנים ומעובדים לצריכה ושימוש, ולמען האמת, באופן כזה שלעולם לא נוכל לזהות אותם בצורתם הגולמית והעירומה. דעה היא המטבח שבו כל האמיתות נשחטות, נקטפות, נטחנות, מבושלות, ומתובלות. איננו זקוקים לעוד ספרים, אלא לכאלה המציגים בפנינו דברים ממשיים ולא דעות.

קיים רק קומץ של כותבים מקוריים, והטובים שבהם אינם רחוקים בכתיבתם מאלה הפחות טובים מהם, אך לא ממש כמו שאנחנו יכולים, אחרי שיקול שטחי של העניין, להבין. כל אחד סולל לו את דרכו: אחד זוחל, אחר רץ, אחד צולע, אחר רוקד, אחד נוהג, אחר רוכב ליעדו. אבל המסלול והיעד זהים בכל מקרה. רק בבדידותו, יכול הכותב להגיע למחשבות חדשות וגדולות.

השאלה היא: איך יכול אתה להגיע למצב של בדידות? אדם עלול לברוח מחברת אדם, אך איש אינו יכול למצוא מפלט בשוק הספרים הסואן. יכול אדם להשליך לכל רוח את ספריו, אך כיצד יוכל להשתחרר מכל הדעות המקובלות שכבר נדחסו למוחו בבית הספר? האמנות האמיתית של החינוך העצמי, הנחוצה ביותר, הנשגבת ביותר, היא גם הנדירה ביותר ולעיתים קרובות הבלתי ניתנת להשגה. בקרב מיליון בני אדם, יימצאו רק אלף הוגים, ומאלף הוגים יימצא רק אחד שבאמת חושב בעצמו. עם הוא כמו דייסה המקבלת את אחדותה רק בתוך הקדרה שבה היא מתבשלת: השאור שבעיסה, כמו ההחלטיות של הכותב, יימצאו רק בתחתית, בשכבה החברתית הנמוכה ביותר של העם – דייסה נשארת דייסה, וכף הכסף שבה מגישים מלוא הפה דייסה, אינה משנה את העיקרון שכדי לזהות את העיקר בדייסה יש להפריד את מרכיביה, להפריד את המוץ מהבר.

חתירה אמיתית, שאיפה לדעת – אינן משתוות למסע גילוי ארצות כמו זה של קולומבוס, אלא דומה בטיבה למסע הרפתקאות כמו זה של יוליסס. האדם נולד מחוץ לארצו, הרחק ממחוז חפצו: לחיות פירושו לחפש את מולדתו. ולחשוב, פירושו לחיות. מולדת המחשבה היא הלב: מבאר זו של מים, מי שחפץ לשתות, חייב לחפור בעצמו את הבאר. התודעה אינה אלא נחל זורם. אלפים הקימו לאורכו של הנחל מחנות, והם מלכלכים את מימיו בכביסה, ברחצה וכדומה. התבונה היא הזרוע, הכוח, אך כוח הרצון טמון בלב. אתה יכול לאגור כוח, אך מה חפץ בו אם אין בך את עוז הרוח להשתמש בו?

הפחד מכישלון, הבושה, והחשש מחשיבה עצמאית, מעכבים כל אחד מאיתנו. פחד המדכא יותר מכל צנזורה ממשלתית הוא הצנזורה שדעת הקהל מפעילה על יצירת רוחנו העצמאית, המקורית. כדי להיות טובים יותר מהמבקרים, מחורצי הלשון, רוב הכותבים לא יידרשו ליותר אינטליגנציה משיש להם, אלא לאופי. אתה נדרש לתעוזה. החולשה נובעת בפשטות מהקשבה להבלים. האמן והסופר רוצים להתעלות, רוצים להתנשא מעל חבריהם. אבל כדי להתנשא מעליהם, הם חייבים לעמוד לצידם. כדי לעקוף אותם, הם חייבים ללכת באותה דרך. בעשותם כך, סופרים טובים דומים מאוד לסופרים רעים: בסופר הטוב ניתן למצוא את הסופר הרע בשלמותו, אך הסופר הטוב הוא פשוט משהו נוסף – הסופר הטוב הולך באותה דרך כמו הסופר הרע, רק שהוא הולך בדרך הזאת קצת יותר רחוק. מי שמקשיב לקולו הפנימי שלו, במקום לזעקות ולהמולת השוק, מי שיש לו אומץ ללמד אחרים את מה שליבו שלו לימד אותו, תמיד יהיה מקורי. כנות לגבי עצמך היא הבאר שבה משתקף כל הברק שבו רצית, והאנושות תהיה מבריקה יותר אם היא פשוט תהיה מוסרית יותר. ועכשיו, הנה היישום המעשי שהבטחתי לכם: קח ערמת דפים וכתוב. כתוב את כל מה שחולף בראשך במשך שלושה ימים רצופים ללא היסוס או צביעות. רשום מה אתה חושב על עצמך, מה אתה חושב על אשתך, מה אתה חושב על המלחמה עם הטורקים, מה אתה חושב על גתה, על המשפט של פונק, על המשפט האחרון ששמעת עליו, על הממונים עליך. בתום שלושת הימים לא תוכל להאמין אילו מחשבות חדשות וחסרות תקדים הגית. וזו, ידידי, הדרך להפוך לסופר מקורי תוך שלושה ימים בלבד.

כריכת ספרו של היינה על לודוויג ברנה, ידידו ויריבו הספרותי

על לודוויג ברנה

על לודוויג ברנה כתב גאורג מוריס כהן ברנדייס, מבקר ספרות ומלומד דני ממוצא יהודי, מחשובי מבקרי הספרות באירופה בחצי השני של המאה התשע-עשרה, בפרק הדן בתנועת “גרמניה הצעירה” בספרו על הספרות הגרמנית המודרנית כלהלן:

“לודוויג ברנה הוא כיום הנשכח ביותר מבין סופרי התקופה ההיא של המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. הנושאים שעליהם כתב נראים מיושנים כיום, ואף אחד, פרט לאלה המתעניינים באישיותו של הכותב, אינו קורא את קטעי הפרוזה הקצרים שלו, שנכתבו כמאמרים או מכתבים בעיתוני העת ההיא. רק אלה המעוניינים להתרשם מסגנון הכתיבה, או מדעתו על אודות הדברים שבהם עסק ושעליהם כתב, קוראים אותו. רק בשנות חייו המאוחרות זכה ברנה לתהילה, כשכתב את קובץ המכתבים הידוע בשם מכתבים מפריז.

[…] עמדותיו הפוליטיות הקיצוניות, ורדיפתו אחר צדק מוחלט, דחתה אותו לשולי הזיכרון וכפתה עליו בידוד. במיוחד ידועה השנאה המופשטת שלו לנסיכים הגרמנים ולאמונתם הרפובליקנית, המוצאת ביטוי במכתבים אלה, שכיום אינם במקומם כלל באימפריה הצעירה של ימינו [מדובר בהקמת הרייך השני 1871].

שום דבר לא פגע במעמדו כסופר וכמבקר ספרות, ובהערכת הדור הנוכחי כלפיו, כפי שפגעה הוקעתו האלימה את גתה. גתה, המסמל את גאון הרוח הגרמנית בכל הדורות, שתהילתו ומעמדו כה איתנים, ומזגו ואישיותו כה ייחודיים, עד שבימינו, שיפוטו של ברנה מעיד בעיני הציבור על יכולתו האינטלקטואלית, ומלמד על אופיו של אותו מבקר. ואף-על-פי שבאותם ימים היו לא מעט סופרים – לא רק אלה השייכים לחוגי הפקידות הממסדית, אלא גם בקרב האופוזיציה – שתיעבו את גתה, אין ספק שברנה, כמבקר, נתן ביטוי ברור לצרות אופקים בשל האופן שבו כתב על הזקן הנערץ מוויימאר.”

ברנה נולד כיהודה לייב ברוך למשפחה יהודית מבוססת בגטו היהודי של פרנקפורט שעל המיין. רוחו המרדנית והסוערת, כמו זו של היינריך היינה, הביאה אותו לבחור בכתיבה ביקורתית ובמאבק מתמיד לזכויות ולחופש דעה בתקופת שלטונה של הריאקציה הגרמנית, אחרי נפילתו של נפוליאון, ושלילת זכויות האזרח שהביאה עימה. כהיינה, גם הוא היגר לפריז, שם כתב לעיתונים בגרמניה, ושם נפטר ונקבר בבית הקברות ‘פר לה שייז’.

ליילנד לה דוראנטה, סופר ופרופסור לספרות, כתב במאמרו “The Art of Ignorance” (“אמנות הבורות”) על כך שרשימתו של לודויג ברנה “כיצד להיעשות סופר מקורי בתוך שלושה ימים” היא בעצם השער הראשון להבנת מהות הכתיבה התת-מודעת – זרם התודעה, כפי שנקרא במאה העשרים. הוא כותב כי שופנהאואר, המאוחר לברנה, כתב ב-1851, לקראת סוף חייו עתירי הקריאה, על “החשיבות הגבוהה” של “אמנות אי-הקריאה”. זו הייתה תגובה להתפתחויות חדשות – “הספרות שבימינו מתפשטת כמו עשבים שוטים” (”Unkraut der Literatur”) – שלדעתו איימו להציף את העידן החדש. הפתרון הוא לא לקרוא. עבור שופנהאואר, איימה סכנה חד-פעמית לאלה שלא נרתעו מ”אמנות אי-הקריאה” הזאת: החשש שהמוחות החכמים של התקופה עשויים להפוך ל”der Tummelplatz fremder Gedanken”, “מגרש המשחקים של מחשבותיהם של אחרים”.