top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

כנפי בופאלו

סיפור קצר\ארוך


בגן עדן העליון מובטח להם לצדיקים כי יסעדו את ליבם בבשר שור הבר והלווייתן.

אלא שהרשעים המחזיקים עצמם כצדיקים אצה להם הדרך והם מחפשים את בשר שור הבר כבר בגן עדן דלמטה.


שור הבר מאגדות חז"ל הוא הבאפלו – הביזון הארצי, ואנו כולנו, למעט הצמחונים, רשעים המחזיקים עצמם צדיקים שאינם מסתפקים בחצי תאוותנו ולא די לנו בבשר הבקר המצוי וששים לאכול מבשרו של שור הבר.



כל מי שמתעניין בעלייתן המטאורית של "כנפי הבאפלו" – שהן בכלל כנפי עוף, מטוגנות בשמן עמוק ומתובלות היטב – למעמד של כמעט מאכל לאומי בארצות הברית, וזאת בתוך עשרות שנים בודדות, ימצא במקורות האינטרנטיים את הגרסה הלא מבוססת, האגדה האורבנית, הסילוף הקולינארי, על אודות בעלת פאב בעיר באפלו במדינת ניו יורק שהזמינה בשר משובח להכנת אומצות, ובטעות קיבלה מהספק כנפי עוף; בלית ברירה זרקה אותם לסיר שמן רותח והוציאה תחת ידיה מעדן, וזה מלווה מאז כל כוס בירה שנייה ברחבי הארץ הגדולה.


כדי לתת הקשר הולם לסוגיית הבאפלו כדאי להסביר את הפרק העצוב בהיסטוריה האמריקאית שבו עודד הממשל חיסול מיליוני באפלו כדי לדחוק את האמריקאים הילידיים ממרחבי אמריקה. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה הושמדו שלושים מיליון פרטים תחת הסיסמה:


'Kill Every Buffalo You Can! Every Buffalo Dead Is an Indian Gone'


די בעובדה היסטורית עצובה זו כדי לשלול את ייחוס השם "כנפי באפלו" לארצות הברית. וזאת לדעת, השם הרווח "באפלו" הוא בעל חי אפריקאי, ואילו בן משפחתו הקרוב הביזון הצפון אמריקאי הוא שזכה לכינוי באפלו אמריקאי. ובכן, תפקידי ההיסטורי הוא לסלק את האגדה הידועה ולספר על מקור המנה המפורסמת מיד ראשונה, או ממזלג ראשון.


מקורן של כנפי באפלו הוא מעבר לגבול, בקנדה הגדולה. שם מגדלים את הביזון, הבאפלו האמריקאי, שבשרו הוא מעדן לחובבי בשר סטייק נטול שומן מאז ומתמיד ובמיוחד בחלקיה המערביים של קנדה. הסכיתו ושמעו לסיפורי, המתחיל לקרום בשר, כפי ששמעתי אותו מאוזן ראשונה.


המערכה עוברת לטורונטו. בעיר התגורר איש נמרץ, טוני, שמוצאו בשולי הכפר קפרקוטה שעל הרי האפנינים באיטליה, כפר הידוע בפסטיבלים הקרניבוריים שמארגנים זה מאות בשנים רועי הצאן המבשלים כבשים ועיזים בתרוודי ענק בשדה הפתוח. אנטוניו, בנו של הרועה סילבניו, ברח בגיל עשר מביתו כאשר אביו האלמן התאהב באחת הכבשים והתנגד להעלותה כקורבן בשרים בפסטיבל הקיץ של קפרקוטה, ובעצם שיכן אותה בתוך הבית. אנטוניו, או טוני, כפי שמכנים אותו הכול, לא יכול היה לשאת את הבושה והתגנב לאוניית סוחר שהפליגה מגנואה לניו יורק, ובהמשך מסעו הצליח לגנוב את הגבול לקנדה לאחר מסע מרתק בדרכים צדדיות, מסע שעליו יסופר בבוא היום. הילד טוני מכפר הכבשים והעיזים שבמרומי האפנינים מצא עד מהרה את מקומו בארץ החדשה והקים מחסן לאספקת בשר למסעדות בעיר טורונטו.


מחסני הקירור של אנטוניו-טוני נמצאו במיססוגה, פרוור העיר טורונטו, ומשם יצאו משאיות הקירור שלו שנשאו את הלוגו טוני'ס. אלא שכמו שלעיתים לכלה מושלמת יש אמא בלתי נסבלת ולנעל חדשה יש שרוך שנפרם, באגדת ההצלחה של טוני נרשם הכישלון שלו לספק בשר לאחד מבתי האוכל הידועים בעיר טורונטו "מפגש הבשרים של סיימור נוסד ב-1942". מזללה זו הייתה יעד מבוצר שאותו לא הצליח טוני לפרוץ. מוריס, שהוא נינו של סיימור האגדי שעל שמו נקראת המזללה, השיב את פניו של טוני ריקם וסירב לרכוש ממנו בשר.


וכאן עלינו לעבור לאירוע שהתרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת, כאשר פרה אנגליה השתגעה – לא כמו בוריס ג'ונסון, שהיה אז רק ילד, אלא ממש תפסה קריזה, ועד שנמצא שהיא נגועה במחלה חמורה כבר התפשטה מחלת הבקר הידועה כמגפת "הפרה המשוגעת" והטילה אימתה גם על האמיצים מבין הקרניבורים ברחבי העולם. איש לא העז לחתוך סטייק בקר במשך חודשים ארוכים מחשש כי הבשר נגוע.


כשפרצה מגפת הפרה המשוגעת, התרוקנה לחלוטין גם מסעדת מפגש הבשרים של סיימור נוסד ב-1942. בעלי המסעדות חיפשו תחליפים לבשר הבקר מכל שיעלה על הצלחת: יענים, עופות, בשר ציד, חזירי בר, הכול כדי להשביע את רצון הלקוחות שחששו לאכול בשר פרה.


זו הייתה שעתם היפה של מגדלי הבאפלו. בוקר לא עבות אחד צלצל הטלפון השחור שעל שולחנו המשרדי של טוני ומעבר לקו נשמע קולו של מוריס, נינו של סיימור האגדי, הבעלים של מפגש הבשרים של סיימור נוסד ב-1942, ובנימה עניינית ולאחר שהקדים ברכת בוקר טוב חטופה שאל את טוני, "מה יש לך להציע לבית האוכל שלנו בימים אלו של פרה משוגעת?"


טוני בלע את רוקו ועצר בעצמו שלא לומר משהו שלא ינעם לאוזניו של מוריס. "יש גם יש, אלא שפנקס ההזמנות שלי מפוצץ. כל המתחרים שלך לאורך יונג סטריט כבר הזמינו אספקה לחצי השנה הבאה ואני יכול רק לבדוק מה אני יכול לעשות לטובתך."


"על מה אתה מדבר, מר אנטוניו?" שאל מוריס בתימהון.

"על בשר באפלו מצוין מאלברטה, שהביקוש אליו עולה על ההיצע, אבל אולי אני יכול לספק אותו."

כאן יש להפסיק את השיחה הקולינרית בין ספק הבשר לבעל המזללה ולהעיר שלטוני לא היה ולו גרם אחד ולא אונקיה ולא בדל של בשר באפלו במחסניו. אלא שהוא היה מוכן לעשות הכול כדי לספק למוריס את מרכולתו וכך להחדיר שפיץ של נעל בדלת האחורית של המסעדה ולהיכנס בפעם ראשונה לרשימת הספקים של מקדש הבשר של טורונטו. ואולי התכוון בכלל לבעוט את שפיץ הנעל האיטלקית שלו לישבנו המפוטם של מוריס.


מכאן והלאה התגלגלה השיחה בדבר המחיר, הכמות והמועד המשוער לאספקת מכולת בשר באפלו משוער.

בטרם נשוב לעלילת הבשרים הסוחפת יש להסביר לקורא שקנדה, כאחותה רחבת הממדים ארצות הברית, חוגגת מדי שנה את חג ההודיה לאל הכול-יכול על שהושיב את האומה המאושרת בארץ זבת חלב, מייפל וסטייקים. וכשכניה האמריקאים מעלים תושבי קנדה זבח תרנגול הודו ענק על שולחנם מדי חודש אוקטובר ובכך שוברים את תוגת הסתיו. כאן אנו חוזרים לעלילה, שהקורא המתוחכם כבר הבין שיסודותיה הונחו באופן מוצק: בשר הבאפלו וכנפי תרנגול, ודי לחכימא ברמיזא.


עם שחר של יום אפור נוסף של חודש אוקטובר, כשהגיעה מכולה למחסני הבשר של מפגש הבשרים של סיימור נוסד ב-1942, ודלתותיה נפתחו לרווחה, נמזגו אדי הקור שנפלטו מהמכולה בערפל הכפור של הסתיו הקנדי, וטשטשו את תוכנה. אך במהרה הסתבר שהמכולה גדושה באלפי כנפיים של תרנגולי הודו.

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת כשמנהל המטבח של מוריס, מקס, העיר אותו וסיפר לו על התעלול. "מישהו שלח לך מכולה מלאה בכנפי הודו. אולי רוצים שתמריא איתם לגן עדן, אבל נראה לי שתרד לגיהינום אם תגיש אותם לאורחים."


על הדרמה שהתחוללה באותו יום אדווח אך בקצרה. מוריס הגיע למחסנים של טוני לקראת הצהריים במכונית הביואיק ריגל שלו ואיתו צוות המטבח שלו דחוס במושב האחורי מצויד במאכלות ובמערפות, מוכן לבצע באיטלקי ביתור עמוק.


וכמו בסרט גנגסטרים ערוך היטב במסורת הפילם נואר עוברת המצלמה אל תוככי המחסן של טוני, שמאות גוויות של בעלי חיים מדממים תלויות בו על אנקולי מתכת בטמפרטורה נמוכה.

שני הבוסים מתיישבים ליד שולחן נירוסטה המשמש לשחיטה.

כיצד תסתיים הדרמה? האם בעוד גוויות על האנקולים?

טוני מגיש למוריס סיגריה מגולגלת שתוכנה מרגיע.

"מוריס, אנחנו עכשיו עושים היסטוריה, אנחנו נהיה אגדה לנצח."

"מה אתה מקשקש, טוני, תחזיר לי מיד את הכסף ששילמתי עבור בשר הבאפלו ותגיד תודה אם מקס והחברים לא שוחטים אותך כאן ועכשיו."

"פיאנו פיאנו, מוריס, הכסף נמצא כאן בשקית החומה על השולחן, אם תרצה אותו בבקשה, אבל אתה מחמיץ את ההזדמנות הגדולה שאני מציע לך."

סקרנותו של מוריס התעוררה. הוא הצית סיגריה נוספת, שאף את העשן ואמר,

"דבר."


"המבורגר, צ'יפס, סנדוויץ'," פותח טוני, "מה משותף לכולם? אני אסביר לך כדי לקצר – הכורח! מי המציא את ההמבורגר? מי ארז קציצת בשר עם בצל ועגבניות ומיונז בלחמנייה? מי חתך פרוסות תפוחי אדמה וזרק אותן לסיר שמן רותח והוציא משם צ'יפס זהוב? מי תחב מכל הבא ליד בין שתי פרוסות לחם שחור שנקרא סנדוויץ'? מי האזייאת שטמן סטייק לבן כשר בפיתה?"

מוריס רצה להשיב אך הוסה.


"שתוק מוריס, תן לי לסיים. דייגים בלגים שאספקת הדגים שלהם מנהר המז פסקה כשהנהר קפא, הם חתכו תפוחי אדמה לרצועות כפי שעשו עם הדגים וזרקו אותם לתרווד שמן ואכלו אותם להנאתם עד להפשרת הנהר באביב.


בעל מזנון ליד מפעל פלדה בפיטסבורג ארז קציצות בשר עם ירקות בלחמנייה לעובדים שלא יכלו לשלם עבור ארוחה. הלורד סנדוויץ', שהיה שטוף הימורים, לא היה יכול להפסיק להמר וביקש שיביאו לשולחנו אוכל, והמשרת החכם פרס שתי פרוסות לחם איכרים שחור ודחס לתוכן נתחי בשר ומלפפון כבוש."

טוני התרומם מכיסאו, החל לפסוע בין הבתרים והמשיך, "מוריס, אתה יודע מה אכלו הפריזאים אניני הטעם בעת המצור שהטילו הפרוסים על פריז בחורף 1870? את הפודלים שלהם! אתה יודע מה אכלו הגרמנים בברלין בעת ההפצצות של בנות הברית? את כל החיות בגן החיות המפורסם שלהם!"


"אתה יודע מה יאכלו תושבי טורונטו בעת מגפת הפרה המשוגעת? כנפיים, כנפי תרנגולים, בשמן עמוק כמו צ'יפס במקום דגי נהר, המבורגר בלחמנייה במקום ארוחה בצלחת. כל מה שזורקים לשמן עמוק הוא מעדן – סופגניות, טבעות בצל, צ'יפס, צריך רק לתת לכנפי העוף שם מרתק.


ועבור השם הזה גביתי ממך תשלום מראש. אתה עומד לעשות היסטוריה והון תועפות. אתה תחליף את השלט של המסעדה העייפה שלך, שממילא איש לא נכנס אליה כבר חודשים, ותכתוב "באפלו וינג'ס, כנפי הבאפלו של מוריס", ואני מבטיח לך שהמכולה הבאה תהיה על חשבוני ואחר כך כבר לא תזדקק לי כלל."

ומכאן הסיפור כבר ידוע. מוריס היה לאגדה (אם כי נשכחת), ובתוך חודשים מספר המירו הבאפלו וינג'ס את בשר הפרות הנגוע. עד שהסתיימה מגפת הפרה המשוגעת אכלה כל אמריקה כנפיים שהתהדרו בשם האצילי של שור הבר הקדמון, הבאפלו.


121 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אחד אחד ובאין רואה

אחד אחד ובאין רואה אבי גולדברג זה התחיל כך , רכבתי על האופניים על רציף תחליף  עץ   סינטטי בנמל תל אביב, חלפתי על פני מסעדת היוקרה "מול ים" ובזווית עיני אני קולט את נחמן יוצא מדלת צדדית של המסעדה  צועד

אתנחתא, בית בעולם

אתנחתא, בית בעולם אבי גולדברג חלום החופשה הישראלי העדכני השתנה. טעמם של הישראלים התעדן, לא עוד שהייה בבתי מלון מפוארים, די למועדוני "הכול כלול" על חופי ים לבנים. את מקומם ממלאים רכיבת אופניים אתגרית,

bottom of page