top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

ללכת אל הקדושים: סנטיאגו דה אסיזי

האמרגנים של האל על פני הארץ עושים רבות על מנת לשווק את מרכולתם שבשמיים.

הקתדרלות המפוארות שבנו, בגדי השרד שתפרו, ואפילו את הגיאוגרפיה הצליחו לשנות. במקום להחזיק בנצרת, בית לחם וירושלים. הם הבינו שהזבובים מציקים פחות בקיץ ברומא מאשר ביהודה, וכוננו את הוותיקן בארץ המגף.


אבל הקדושה לא ירדה על רומא בלבד. בכל מקום שאפשר להעיד עליו שאחד משליחי ישו נקבר בו או שרוח האל התגלתה בו לרועה צאן או לבתולה צחורה, הוקם מרכז מפואר ורב השראה למאמינים, כך שבמקום לעלות לרגל לכנען יכולים נוצרים טובים לבקר ברומא או לערוך מסע רגלי ארוך אל חלקה המערבי סחוף הרוחות של ספרד, אל סנטיאגו דה קומפוסטלה.


צעדנו על שביל העפר המתפתל בנוף כפרי שירק הגבעות משמש למרעה עדרי צאן ובקר. אי שם בקרבה לעיירה העתיקה סראייה ,במרחק של כמאה קילומטר מסנטיאגו דה קומפוסטלה בין מאות הולכי רגל שמטענם על גבם ומטה בידם . ככל שהתארכה הדרך והחום גבר כך גדלה הציפייה לראות את אבן הדרך הבאה שספרות הקילומטרים שנותרו לצעידה חרוטות בה.


שם הבחנו לראשונה בגבר הנמוך המוצק והמזיע שצעד לפנינו. ככל שספרנו את אבני הדרך שספרותיהם יורדות, ככל שהתקרבנו אל הקתדרלה הגדולה,כך משך האיש יותר ויותר את תשומת ליבנו . על כתפיו היה תיק גדול ותפוח שדמה למצנח, ובידו משך מזוודת גלגלים ונראה היה כאילו הוא בדרכו לעלות על מטוס. אלא שבשביל המתפתל בשדמות גליסיה לא היה שדה תעופה ולא מטוס לרפואה. האיש שעדשות משקפי ראיה שצבטו את אפו היו מכוסות באדים ואי אפשר היה לראות את צבע עיניו ושמידי פעם עצר כדי להדק את הפאה הנוכרית שעל ראשו צעד בנמרצות בסנדלי פלסטיק שצבעם נסתר מפאת אבק הדרכים שדבק בהם ,וכשהחמה עמדה ברום השמיים עמד אף הוא והמיר את הפאה בכובע מצחייה מהוהה.


הוא טיפס לפנינו במעלה גבעה שצמרות עצים סוככו עליה , ולצידו גבר מבוגר . המבוגר היה לבוש בבגדים עירוניים לחלוטין והתנשף בטיפוס על הגבעה למרות שלא היה עליו כל מטען. האיש המוצק כשמטען דמוי המצנח על גבו ומזוודת גלגלים בידו נשא בעול. הנחנו כי מדובר באדון נכבד שמשרתו מסייע לו במצווה הקדושה של עלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.


"one foot at a time"- John Gosling איור של



כשחלפנו על פניהם לא הרחק מפסגת הגבעה יכולנו לשמוע את האיש המבוגר בחליפה מדבר אל פריץ נמרצות בגרמנית [כך כינינו את המוצק הנמוך מרגע ששמנו עינינו עליו] . אבל פריץ שנטף זעה במעלה הגבעה לא נראה מקשיב לדברים שנאמרו לו על ידי הקשיש האלגנטי שפסע בכבדות על ידו, הוא היה מרוכז במאמץ גרירת המזוודה הקטנה אל פסגת הגבעה.


כשקרני השמש כוונו על קודקודינו בקו ישר ללא שבר ענן שיחצוץ בינינו ,הטלנו את עצמנו על ספסלי עץ גסים בצל עץ תות רב פארות בפתח פונדק דרכים שזומן לעולי הרגל הצמאים . חלצנו נעלינו והזמנו Cervace צוננות לאלתר ,מזור מהחום היוקד. עשרים דקות לאחר מכן כשכבר עסקנו בלעיסת פת לחם כפרית ופרוסות נקניק מקומי ,הגיעו פריץ ואדונו אף הם אל נווה הבירה וזרקו עצמם על ספסל סמוך. שמענו חילופי דברים ,המבוגר בחליפה הזמין בירה ותקרובת בגרמנית ואילו פריץ התרומם לפתע ממרבצו ללא שטעם דבר והמשיך זעוף פנים על השביל המתפתל מרחק שלושה ימי הליכה נוספים אל עבר הקתדרלה הגדולה.


מספר דקות לאחר מכן הגיחה מדרך עפר צדדית מונית מרצדס תוך שהיא מעלה ענני עפר . האדון הגרמני הקשיש נכנס אליה והמונית ביצעה סיבוב פרסה והשאירה אותנו באבק גלגליה.


השביל נדמה כבלתי מסתיים ,ארוך כדרך אל הגאולה המובטחת לכל נוצרי טוב,ואלפי עולי הרגל שהדקו את העפר תחת רגליהם פסעו עד השקיעה .למחרת נמשכה הדרך כשהגבעות וכפרים הקטנים שצצו פה ושם אדישים למאמץ האנושי הזורם כנחיל בשביל שלמרגלותיהם .


חורשה סתמית שעציה נטועים ללא כל סדר הצלה מידי פעם על הצועדים ומעיינות מים זכים שפיכו פה ושם הרוו את הצמא. המפגשים עם פריץ הלכו ותכפו ,ולו משום שהוא משך את תשומת לבנו בגבו הכפוף בבגדיו שלא הוחלפו ספוגי זיעת הדרך ומזוודתו שלא נטש על אף מהמורות הדרך. הוא לא ברך בברכתBuena Camino , המקובלת על הצליינים החולפים איש על פני רעהו ,הוא לא שוחח עם איש והתמיד בצעידתו העיקשת ,לא כצליין אלא כאיש שקללה רובצת עליו והוא רוצה לפרוק אותה שם בקצה הדרך בפני האלוהים .


מידי פעם שמע אותו מי מהעולים לרגל מקלל בגרמנית "שייסה" כך שהדעה שרווחה הייתה שמר פריץ הוא ממוצא גרמני. מידי פעם כשכלבי כפר מגודלים פצחו בריצת עוועים אחריו תוך נביחות צורמות היה פריץ משיב להם בנביחות שעוררו תימהון אצל הצלייניות החסודות שלא הורגלו להתנהגות מוזרה מסוג זה.


"הוא מזכיר גיבור מסיפורי גרהאם גרין"

טען פרד האדריכל האנגלי ,

"אני מתערב שהוא נושא את שרידי אימו במזוודת הגלגלים".

"רעיון נדוש ,אין סיכוי, לא הבנת שהוא מלווה את אביו הגרמני הזקן לכפר על פשעי המלחמה שלו? "

אמר אוסקר במבטא הדרום אמריקאי שלו ,

"אני מוכן להתערב שהוא בן טוב ושהזקן שליווה אותו היה אביו שהתעייף מהצעידה והם יפגשו שוב בקומפוסטלה ." סיכם אוסקר תוך שהוא מקנח בשיירי בירה בכוס שהתחממה.

ז'ראר הצרפתי השזוף שצילם את כל מי שחלף על פניו כדי ליצור כדבריו

" אלבום אחווה עולמי של עולי הרגל ",

נשבע שמדובר באחד משרידי כנופיית באדר מיינהוף. לדבריו הוא זיהה את קלסתרו על פי כותרת ראשית שהופיעה ב"לה פיגרו" לפני עשרים שנה.

ולאחר שלגם את יתרת הפסטיס מכוסו פלט :

"הוא מוביל פצצה שתונח בקתדרלה כאקט אחרון של טרוריסטים בדימוס ,ולכן בחר לצעוד ברגל להימנע משיקוף תוכן המזוודה בשדה תעופה"

"סתם מטורף שנובח על כלבים ונושא במזוודה כלי קודש שנשדדו אי אז וכדי לכפר על חטאיו הוא משיב אותם לקתדרלה".

סבר מאן דהוא

אבל היו גם מאמינים בין עולי הרגל שסברו כי מדובר בחורש רע

"האיש מביא בכליו עותקי מיין קמפף כדי להפיץ את דבר השטן בעיר שקדושת השליח יעקוב שורה עליה"


אבל סברה זו נדחתה מכל וכל ואף אחד לא היה מוכן להניח ולו יורו אחד על סיכוי שבו תינתן דריסת רגל לשטן בחלקת האלוהים.


השבוע הגיע לקיצו ומגבעה במרחק חמישה עשר קילומטרים עמדו הצליינים והשקיפו אל העיר הנכספת מבעד לערפילי הבוקר, טרם שיגיעו עדיה . כעבור שעות צעידה ספורות נכנסנו לעיר העתיקה .הקתדרלה המפורסמת נחה לפני רחבה עצומה ובה ישבו לנוח עולי הרגל ,מבטם מורם אל המבנה ,פיתוחיו מגדליו ופסליו שגוון צהבהב להם נראו כיצירת טבע קדמון ולא כמעשה אדם, שמץ מההשראה אותה חיפשו המתבוננים ירד עליהם . צלצולי הפעמונים וההכנות הקדחתניות למיסה הגדולה ריגשו את כולם. גם פריץ סיים את המסלול הארוך הוא חלף על פני יושבי בתי הקפה מקומיים שנשבעו בלחש, כי האיש המוזר הוא פרי אהבתם האסורה של הגנרליסימו ונערת כפר אוסטרית, בליל שלג קר בבקתת הרים מוסקת, סיפור שעבר מפה לאוזן ומחמת פחד הצנזורה מעולם לא עלה על הכתב .


הדמיון כידוע אינו זקוק לכנפיים ופריץ הפך לאיש בעל מאות זהויות. הכול דשו בדמות הדהויה הגוררת מזוודת גלגלים שנכנסה לעיר . כולם ניחשו שהתעלומה תיפתר בלשכה הקטנה שמול הקתדרלה בו מוענקת לכל צליין תעודה המעידה על כך שמילא את חובת העלייה לרגל. כדי לזכות בתעודה, על הצליין לציין את שמו וכתובת מגוריו. ההתגודדות ליד הלשכה לא הניבה דבר, פרט לשמועות נוספות, פריץ פשוט לא ביקש לעצמו תעודה להתהדר בה ולא סר ללשכה.


רגע לפני שכספי ההימורים הושבו לבעליהם, נראה הגרמני הקשיש בחליפת פשתן צחורה, ונעלי לבד רכות, חולף על פני הסמטה . פנינו בעקבותיו וצעדנו אחריו כצאן אחר רועה . הוא פסע במהירות בין הסמטאות אל עבר בניין עתיק ככל האחרים ששכן מול בית הקפה "דל מונדו", שפרסומו לא נופל מזה של הקתדרלה הגדולה, ואנחנו בהמון גדול וסקרן צועדים מתוך הרגל צלייני בעקבותיו . האיש נכנס בשער הברזל המפורזל הבניין ואנו התיישבנו וגדשנו את הקפה שממול בהמתנה .


פרד שנגש אל חזית הבניין ושב לבית הקפה, ציין כי טבלת הפליז המהודרת שליד שער הכניסה הכבד מכריזה כי זהו משרד של "אבוגדו"- עורך דין . הפעם ידענו שאנו לא נמתין לשווא, ואכן דקות ספורות לאחר מכן הופיע מתגלגל פריץ האגדי, ביד אחת אחז במזוודת גלגלים חסרת צבע ובידו השנייה פתח את השער הכבד ונכנס אף הוא למשרד עורך הדין. המתח היה בשיאו.


לאחר שעה מתוחה ורבת לחישות, נפתחה שוב הדלת הכבדה ולסמטה שגשם נדבות שטף אותה מאבק הקיץ , יצאו אחוזי זרועות פריץ והמהודר הקשיש. הם ניצבו לרגע בגשם הסוחף בחזית הבניין מול בית הקפה לחצו ידיים כמו לפרידה, פריץ היה נטול מזוודה לראשונה מאז הבחנו בו.


כעבור דקה נעלמו השניים, כל אחד מהם שם פעמיו לכיוון אחר - כלוט ואברהם נפרדו דרכיהם לנצח.

לאחר התייעצות קצרה החלטנו למשוך מתוך קופת ההימורים 100 יורו ולהקדיש אותם לעלמת חן שסיימה את עבודתה במשרד האבוגדו ויצאה ממנו עטופה במעיל גשם דק.


לאחר שלגמה על שולחננו קפוצ'ינו ארוך ופרוסה עבה מטורטה סנטיאגו, קיפלה שטר בן 100 יורו לכיסה, ולאחר שהשטר הוטמן בכיס מבטחים והעוגה עברה בשלום בוושט העדינה של העלמה, נמסר לנו בזהירות ובדייקנות של פקידה נוטריונית הסוד עליו הונחו כספי ההימורים של עשרות צליינים סקרנים.

***********


האלגנטי הקשיש בנעלי לבד וחליפת פשתן צחורה, היה נוטריון ידוע משטוטגרט, הר יוהנס שמידט, כך אמרה.


פריץ החל את מסע הצליינות בביתו בגרמניה וצעד כ-2200 ק"מ עד שמסר את מזוודת הגלגלים לידיו של ארנסטו מרקז , אבוגדו בעל מוניטין ,איש נאמן שמשרדו שוכן בבניין עתיק בסמטה צדדית בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה מול קפה דל מונדו, במטרה שתכולתה תפוזר על אחת הגבעות המעטירות המקיפות את העיר .

זו הייתה בקש

תה וצוואתה האחרונה של פראו הלגה, או כמעט.

הכול החל בשלהי מלחמת העולם השנייה .


אותה עת התגוררה הפראוליין הלגה, עולת הימים בכפר קטן ליד שטוטגרט . היא גויסה על ידי קצין העורף האזורי ליחידה מיוחדת "הוורמאכט קאצן" : חתולי הוורמאכט, זה היה שם הצופן ליחידה שעסקה בגידול והכשרת כלבים למשימות שמירה ואיתור נעדרים . כנערות כפר אחרות גויסה הלגה למשימת הגידול והאילוף למען ישרתו גם הולכי על ארבע השעירים את המולדת האהובה.


כל מרצה וזמנה השקיעה הלגה זהובת השיער בטיפוח הכלבים שכה אהבה, מתוך אמונה שהם ישרתו את ה"ההיימאט" ויצילו את המולדת האהובה מציפורני הצבא האדום המתקרב.

על המשימה האמיתית בה שמשו הכלבים האהובים נודע לה רק לאחר המלחמה משמועות שהתאמתו עד מהרה.


הכלבים שאימנה באהבה, שמשו פצצות חיות, הם נרתמו בחגורות נושאות מטעני נפץ ונשלחו להתרסק אל שרשראות הטי -34 , הטנקים של האדומים שפרצו את גבולה המזרחי של המולדת.

את שברון ליבה אלחשה העלמה הלגה זהובת הצמות בהקדישה את חייה לאימון כלבי נחייה, תחילה לחיילי הוורמאכט שהתעוורו בקרבות המרים, ולאחר מכן לעיוורים באשר הם .


בגיל 35 הייתה פראולין הלגה אישה כפרית מבוססת כלכלית, בעלת בית ספר הידוע ביותר באירופה לאילוף כלבי נחייה, ועדיין רווקה,שבטנה החלה לבצבץ ...

הבן שנולד להלגה הוטבל בשם פרנסיס, על שמו של פטרון החיות מאסיזי. פרנסיס שגדל בחווה המטופחת בה זכו הכלבים לתשומת הלב ולאהבת האם זהובת השיער, החל לפתח רגשי קנאה בהולכי על ארבע הנבחרים ,שזכו לאהבת האם במקומו.


בגיל שש עשרה כבר הייתה הקנאה הילדותית בכלבים לשנאה יוקדת, ובאותו יום הולדת נתפס פרנסיס כשהוא מטביע שלושה גורי רועה גרמני בחבית מים .

הלגה לא סלחה, היא גזרה על העלם הצעיר גלות . הוא גורש מהחווה לעולמים. בגיל חמישים היה פרנסיס גבר נמוך קומה מוצק ודוחה, מריר ומלא עד גדותיו בשנאה לא רק לכלבים אלא גם לאימו יולדתו שגירשה אותו מאותו גן עדן כפרי בו חיה, אל דירה עירונית קטנה אותה היה יכול לשכור בקצבה המדולדלת ממנה התקיים.


אבל דווקא אז ביום הולדתו החמישים כשפרצופו המריר ניבט אליו ממראה בחדר האמבט העלוב הגיע מכתב רשום לידיו, מאחד, נוטריון יוהנס שמידט, שהזמינו למשרדו בדחיפות, ושם הודע לו שאימו פראו הלגה שבקה חיים לכל חי.


על פי צוואת אימו הלגה, היה פרנסיס היורש הבלעדי של חוותה המשגשגת וחסכונותיה הלא קטנים ובלבד שימלא את רצונה האחרון ויכפר על חטאת הנעורים שלו : נגזר עליו להביא לקבורה את אפרו של כלבה האהוב רינגו לעירו של הקדוש שעל שמו נקרא בנה, אל העיר אסיזי בפאתי אומבריה שבאיטליה.

הנוטריון הקשיש יוהנס שמידט, בחליפת שלושה חלקים, הקריא לפריץ- פרנסיס, שישב דרוך מולו, את הצוואה באיטיות ותוך כדי כך הסיר את משקפי הקרן שלו ומחה במטלית רכה את האדים שהצטברו על העדשות העבות.


"להביא את אפרו של רינגו הצרור במיכל הבדולח המהודר וארוז במזוודת גלגלים ...."


וכאן נדדה מחשבתו של הנוטריון הקשיש אל הנקניקיות הדשנות וקצף הבירה שהוא עומד לתת ליבו בהם, מיד לאחר שיסיים את הקראת הצוואה, יחד עם חבריו הישישים מתקופת הלימודים בפקולטה למשפטים בהיידלברג. הוא התעשת והמשיך:


"..אל עירו של הקדוש סנטיאגו דה קומפוסטלה " .


כשעלה זכר האירוע על דעתו של הנוטריון הקשיש כעבור ימים, בהבלחת זיכרון, מאי שם, והבין את גודל הטעות שעשה ,היה כבר "פריץ" בדרכו מצפון מזרח לדרום מערב, חוצה את אירופה כשמזוודת גלגלים אחוזה בידו . מאמצי הנוטריון לאתר אותו ולהשיבו אל הדרך לאסיזי באיטליה ארכו זמן רב וכשפרנסיס- פריץ אותר על ידו הוא היה במרחק של 176 קילומטרים מהעיר אליה צעד ימים רבים בקור האביב ובחום הקיץ סנטיגו דה קומפוסטלה בספרד.


ניסיונותיו של הקשיש להסביר לצועד המתמיד כי נפלה טעות וכי עליו לשוב על עקביו ולצעוד חזרה לאיטליה אל אסיזי, נתקלו בחומה בצורה של התנגדות ושתיקה. פריץ המשיך לצעוד כשלצדו פוסע בכבדות האיש בחליפה העירונית מנסה לדבר אל ליבו כי יש לקיים את הצוואה כלשונה.

כל ההסברים על טעות ושגגה שיצאה מפיו וכי הצוואה הורתה על פיזור האפר בעיר אסיזי ולא בקומפוסטלה לא הואילו. פרנסיס כבר הריח את הירושה, הוא הגביר את קצב הליכתו ותוך ימים גמא את המרחק שנותר.


"מה זה כבר משנה הקדוש פרנסיס או הקדוש סנטיאגו [יעקוב הקדוש] כך או כך נשמת רינגו הצדיק תנוח על משכבה בשלום בצל קדוש זה או אחר "


כך חשב הנוטריון משטוטגרט והורה לנהג מונית המרצדס שאסף אותו מפונדק הדרכים המאובק להביא אותו למשרד עו"ד מכובד בקומפוסטלה על מנת שיסייע לו במימוש הוראות הצוואה.


ברגע שנפרד פריץ ממיכל האפר המהודר ששכן לבטח בטלטלות המסע המפרך במזוודה ונתן אותו לידיו הנאמנות של ה"אבוגדו" הקומפוסטלי, הוא נפרד בלחיצת יד מהר נוטריון ד"ר יוהנס שמידט כשגשם סוחף מסיר ממנו את שרידי הדרך, ויצא במונית לשדה התעופה המקומי. הוא לא הפנה מבטו אל הקתדרלה אך כשהמונית עברה בסמוך אליה נשבע שלא יצעד בחייו עוד צעד אחד אלא אם חייו יהיו בסכנה.


קמנו ממושבינו בקפה דל מונדו ופסענו לעבר הקתדרלה כדי להשתתף במיסה השבועית, הפעמונים קראו לנו לשם, וצעדנו שני היבראוס בתוך צאן מרעיתו של ישו .




16 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

על  השעון

בבוקרו של השביעי באוקטובר 2023  נעצר שעון הזמן ומאז מתקתק שעון המוות החידלון וקוצר היד. שעון זמנם האוזל של החטופים. זמן החיים של הנרצחים שנגדע לנצח וזמנה של מדינת ישראל  תחת אין מנהיגות, זמן שאול - סי

bottom of page