תהיות על אחד מראשוני התיקים הפליליים בישראל
אבי גולדברג
דניאל פקטורי, יליד 1924, היה מוזיקאי צעיר שהתחנך בירושלים ועבר לקיבוץ גן שמואל במסגרת קבוצת השלמה של "השומר הצעיר". הוא היה מעורב כל כולו בחיי הקיבוץ, שם עבד כמורה למוזיקה ואף הלחין מספר שירים לחגיגות חג שבועות. שירו "שיר הקוצרים" התפרסם ויתר שיריו נוגנו והושמעו בכל הקיבוצים וההתיישבות העובדת בחג השבועות. הוא נרצח בגן מאיר באוגוסט 1949. מה קרה שם?
בקיץ 1949, בשל סכסוך בינו לבת זוגו שושנה קמינצקי, נאלץ לעזוב את הקיבוץ ועבר לגור בתל אביב. בתל אביב גרה נעמי, אחותו למחצה מאב ביולוגי משותף, עורך דין מרכוס שטיין. במהלך שבועות הקיץ הם התוודעו זה לזו ובערב ה-21 באוגוסט 1949 נכנסו לאפלת גן מאיר וישבו לשוחח. עד כאן העובדות מוסכמות. על מה שהתרחש לאחר מכן חלוקות הדעות עד היום ומן הסתם לא נדע אותן לאשורן.
מערכת המשפט ומשטרת ישראל ניהלו תיק משפטי מסורבל וכושל לתפיסת הרוצח והרשעתו. נתפס אדם שהזמין את המשטרה למקום הפשע, אדם העונה לשם דוד יעקובוביץ', אך בהמשך התברר כי היה זה שם בדוי שהסתיר את זהותו האמיתית הקפריסאית – כריסטוס מיכאל ניקולאידס. הוא התגייס לצבא הבריטי בקפריסין ולאחר מכן הגיע לארץ, נישא וגר בתל אביב. על סמך עדותה החלקית והשנויה במחלוקת של נעמי שטיין, אחותו למחצה של דניאל פקטורי, יעקובוביץ' התנפל עליהם והיכה בראשו של דניאל במוט עץ, וכך פצע אותו פצעי מוות. גם את נעמי הוא היכה ואף אנס אותה באכזריות. הואיל ולפרטי עדותה המלאה ניתן חיסיון, לא נדע את כל הפרטים, אפילו לא את מלוא הטענות שהעלתה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את דוד יעקובוביץ', שלא הודה ברצח לא בחקירות המשטרה ולא בפני בית המשפט, וגזר עליו מוות, בהתאם לחוק הפלילי ב-1949. בערעור לבית המשפט העליון הומרה העבירה להריגה ועונשו הומר למאסר של 15 שנים.
ערעור פלילי 125/50 דוד יעקובוביץ' נגד היוהמ"ש בבית המשפט העליון נחשב למלאכת מחשבת של גדול השופטים בתחום הפלילי באותה עת בישראל שמעון אגרנט. פסק הדין הזה נלמד על ידי סטודנטים למשפטים במהלך עשרות השנים שחלפו כפי שתלמידי רפואה נאלצים להיות נוכחים בחדרי ניתוח ולצפות במלאכתם של מנתחים מומחים.
אך היופי המשפטי הטמון בפסק הדין של אגרנט אינו מתיישב כלל עם העובדות כפי שהובאו על ידי עדים בתיק ומתעלם לחלוטין מאובדן ראיות בתיק בחקירה ושינוי עדויות. גורלו של יעקובוביץ', שסומם בבית חולים "גהה" על מנת שימסור גרסת אמת – גרסה שהמשטרה לא העיזה להביא בפני בית המשפט – לא הביא לפסילת כתב האישום. כמו כן לא ניתן משקל לעובדה שהוא עצמו הזעיק את המשטרה כשגילה את נעמי שטיין המוכה בגן מאיר, וכיסה אותה בחלוק. לא נמצאו על גופו שאריות חול או אבק או עלים או סימנים המוכיחים על מאבק שנאבק בה במהלך האונס ובמהלך הרצח של דוד על הקרקע, לא ניתז עליו דם ולא נקרעו בגדיו. כשהגיעו השוטרים לגן מאיר בעקבות דיווחו, הוא הוביל אותם אל נעמי (דניאל הצליח להיחלץ מהגן לאחר שהוכה, ומת רק לאחר מכן בבית חולים "הדסה"). בעיקר לא ניתן הסבר מה אירע בין 23:20, מועד התקיפה, לבין 02:00 – שעת ההודעה למשטרה על ידי יעקובוביץ' עצמו.
אין אלא לתהות על ההרשעה, על המתקת הדין לעשר שנים ועל המניע של בתי המשפט המחוזי והעליון להיאחז בתיק חקירה משטרתית תפור ומלא חורים גם יחד, שהתבסס על חוסר אליבי של הנאשם וזיהוי מפוקפק של מי שחוותה מכות בראשה במוט עץ כבד, וללא נתונים פורנזיים, ללא טביעות אצבעות, ללא השוואת זרע ודאית וללא בגדים קרועים או כל טביעת רגל או יד בזירה. המקרה ילווה את ההיסטוריה המשפטית של המדינה הצעירה בהיותו מראשוני התיקים הפליליים בישראל.
את דניאל פקטורי ז"ל זוכרים תלמידיו בתנועה הקיבוצית וחובבי המוזיקה והשירים שהלחין. נעמי שטיין התגברה על הטראומה ובהמשך חייה עסקה בעריכת דין. במותה לקחה עמה את סודה לקבר.