חלק שלישי: אחד משלנו
בכל משפחה יש אחד "דוד משה" אצלנו היו לפחות ארבעה, כשהייתי ילד כל מבוגר במכנסי גברדין עם פס מגוהץ וקשר גנאלוגי כלשהו שיכול להתגבר על החסר והאובדן של דור השואה, נקרא " דוד".
בין "דודי " משה, זה שגר בחיפה היה האהוד ביותר. ראשית כדי לבקר אותו היינו נוסעים ברכבת. שנית הייתה לו קונדיטוריה בהדר הכרמל , ובבוקר היינו מתלווים אליו ללישת בצקים ,טעימת קרמים וקצפות הכל על טהרת המרגרינה. אבל העיקר היה שהוא היה ספורטאי. עם עלותו לארץ לאחר תלאות השואה והקמת המדינה חידש במרץ את התחביב שלו כנער: רכיבת אופניים, והיה לאלוף ישראל ברכיבת אופניים במשך ארבע שנים. לאחרונה מצאתי ערך וויקיפדי המאשש את זיכרונותיי המעורפלים.
יום אחד לקח אותי הדוד משה בפיאט טופולינו המסחרית, זו שהקדימה את הוויליס לגבעות טבעון והראה לי את פסלו של השומר הידוע אלכסנדר זייד.
פיאט טופולינו שנות ה50'
ליד הפסל המתין לו חברו הטוב יפתח זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד שגבורתו ומעלליו כאיש ללא חת היו לאגדה בכל רחבי הישוב באותן שנים. יפתח בנו של השומר היה מתאגרף חובב שהתגושש עם הדוד משה בעיתות הפנאי, אבל שנים קודם לכן בתקופת המנדט נחשב לבכיר המתאגרפים בפלשתינה א"י ,הוא היה המתאגרף הבלתי מנוצח שאפילו קצינים בריטים קשוחים הובסו על ידו.
לזכרו של אביו של יפתח, השומר אלכסנדר זייד, שנרצח על גבעות שייח אברייק ,כתב המשורר השומר אלכסנדר פן את השיר הידוע " על גבעות שייח אברייק"
אֲדָמָה-אַדְמָתִי, רַחוּמָה עַד-מוֹתִי, רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ, רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ. אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם שֶׁאָדַם וְנָדַם עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה!
המשורר פן היה גם הוא מתאגרף חובב, ואגרופיו חבטו גם מחוץ לזירה כשאחוז הטיפה המרה בעורקיו חרג מהמותר.. שירי היין שלו רבים.
באותן שנים של המחצית הראשונה של המאה העשרים לא היה כמעט מקום לאגרוף במדינה שבדרך וגם לא ניתן מקום של כבוד לספורט המכות היהודי בגולה. היישוב בארץ היה עסוק מידי בטרדות היום יום ולא הקדיש זמן או מחשבה לספורט השרירים. גם הנהגת היישוב כנראה לא חשבה שיש מקום להאדיר שמם של מיטב הספורטאים היהודים בגלות.
אבל המעטה זו בערכם ,לא תשנה את העובדה כי בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם ,ובעיקר בארצות הברית, קמו מתאגרפים יהודים גדולים. בפולין וברומניה ובאוסטריה יוון ואלג'יריה של טרם השואה, קמו מתאגרפים ששמם נישא ונזכר עד היום בארצותיהם.
בשנת 1928 היו היהודים הקבוצה האתנית הגדולה בין המתאגרפים בארה"ב ואחריהם האיטלקים והאירים. מאזן זה השתנה בתוך שנים כשהיהודים הפנו את כישרונותיהם הספורטיביים לענפי ספורט אחרים. 26 מתאגרפים יהודיים החזיקו בתואר אלופי העולם בין שנות העשרים עד למלחמת העולם השנייה.
ביטוי מעניין לדמות יהודי אמריקאי מתאגרף נותן ארנסט המינגווי הסופר האמריקאי שהיה חובב אגרוף נלהב בעצמו. וכך הוא מתחיל את ספרו "וזרח השמש" בתיאור הגיבור היהודי:
"רובּרט כּהן היה פעם אלוף האגרוף במשקל בינוני של פרינסטון. אל תחשבו שאני כל ־כך מתרשם מהתואר, אבל כהן החשיב אותו מאוד. הוא לא אהב אגרוף, לאמיתו של דבר הוא שנא את זה, אבל הוא למד להתאגרף, בכאב גדול ובאופן יסודי, כדי לכפר על רגשות הנחיתות והבושה שהוא הרגיש עקב כך שבפרינסטון התייחסו אליו כיהודי. הידיעה שהוא יכול להפיל כל אחד שהתנשא עליו גרמה לו מין נינוחות פנימית, למרות שבהיותו בחור חביב וביישן מיסודו, הוא מעולם לא נלחם מחוץ לזירת האימון".
[בתרגום יואב כץ]
האגרוף, מכיוון שלא היה לענף ספורט מרכזי או אפילו מקובל בהווייה הישראלית, גם לא זכה לתיאורים בספרות ובשירה העברית. הצייר אורי ליפשיץ ,אדם שנוי במחלוקת בשל דעותיו ,צייר סדרה מרשימה של מתאגרפים.
חבר ילדות רוני טבק כתב לי והזכיר את מכון הכושר של ז'אק לוי, בו התאמן בנעוריו ,לוי היה ממקימי ענף האגרוף בישראל והמכון שלו שכן בתחילת שנות השישים בקרן הרחובות שלמה המלך או ארבע ארצות, וארלוזורוב .
הוא זכר גם את המתאגרף ניסים "סיסי" גרבו, מבחירי המתאגרפים בישראל ,אותו ראה בפעולה ,כלומר מתאגרף.
אורי ליפשיץ מתאגרפים: צילום מתוך אתר מכירת ליטוגרפיות מקוון.
צילום; אתר הספרייה הלאומית
קברו של ניסים סיסי גרבו; צילום מאתר billion graves
גם אם עברה תהילת האגרוף לידי מתאגרפים אפרו אמריקאים במחצית השניה של המאה העשרים, עדיין משמשת דמות המתאגרף היהודי "כחומר גלם" בספרות ,לא מזמן יצא תרגום ספרו של נד באומן האנגלי "מתאגרף חיפושית " המשלב דמיון פרוע בעלילה מרתקת.
המובהק בין הסופרים היהודיים המתאגרפים היה נורמן מיילר, הסופר האמריקאי זוכה פרס פוליצר ,שכתב את אחד מספורי האגרוף הטובים "הקרב", שתיעד את הקרב בין ג'ורג' פורמן למוחמד עלי ב-1974.
"אם עלי לא יוכל לנצח באפריקה, הוא לא יוכל לנצח בשום מקום אחר", כתב מיילר. עלי אכן ניצח בקרב.
אחד מסופרי -משוררי ארה"ב הבוטים היה צ'רלס בוקובסקי, תיאורי הסקס והשתייה הפרועה שלו ,החיים בשוליים הפכו אותו לגיבור ספרות ודמות לחיקוי. כמו המינגווי מיילר ואלכסנדר פן, חיבתו לאגרוף הייתה חלק מהמאצ'ו אותו חי וכתב . בסיפור קצר שלו "אתה והבירה שלך וכמה חשוב אתה" מתנהל דו שיח בין המתאגרף החוזר מהזירה לנערה הממתינה לו:
"ג'ק נכנס בדלת ומצא את חפיסת סיגריות על האח. אן הייתה על שרועה על הספה עותק של קוסמופוליטן לידה. ג'ק, התיישב על כיסא. השעה הייתה עשר דקות לחצות.
"צ'ארלי אמר לך לא לעשן," אמרה אן, מרימה עיניה מהמגזין.
"אני חייב את זה. היה קרב קשה הלילה."
"זכית?"
"כן, בהחלטה חצויה. בנסון היה ילד נוקשה, היה לו הרבה אומץ.
צ'רלי אומר שפרווינלי הוא הבא בתור. אני גומר את פרווינלי ואחר כך לאליפות" [תרגום חפשי שלי ]
צ'רלס בוקובסקי הכיר את ספורט האגרוף לפני ולפנים ומימש את ידיעותיו בתגרות הבארים שלו שהפכו בתורן לחומר ספרותי כמו השתייה והסקס הפרוע שלו.
בזה מסתיימת סקירה אישית מינורית קייצית ולא ממצה הפעם אודות מתאגרפים.
אבי גולדברג : קצת לפני יום הבסטיליה ה 230, הטור דה פראנס ה106 והמצאת הבייגלה [פרצל] לפני 1409 שנה.