סיפור קצר
אבי גולדברג
כשהוא ירד בזהירות בסולם העץ הצהוב, הכביד השלט הכבד על שכמו וחרץ את עורו מתחת לחולצה ומעיל הרוח שלבש. רוח נשבה מהים ואיימה לשמוט את השלט אך הוא הגיע לשלב הנמוך של הסולם וייצב עצמו. את השלט הניח על המדרכה הרטובה. השלט היה חלוד והאותיות דהו. היוד שבין הנון והצדי התקלפה לחלוטין והא הידיעה של הניצחון ,נמחקה כבר מזמן .
הוא הרים את השלט והציב אותו אלכסונית על הקיר החיצוני של המסעדה לא הרחק מדלת הכניסה. בשעה עשר יגיע בעל החנות לקבל ממנו את המפתחות לאחר ארבעים ושמונה שנים.
עכשיו היה עליו להסדיר את חשבונות החשמל, הארנונה והמים שהזניח לאחרונה, לבקש הנחות והקלות. בכיס מעיל הרוח החזיק שקית ניילון תפוחה במסמכים רפואיים מוולפסון.
כשהוא השתחרר מהצבא כשנתיים אחר המלחמה ,התפוגגה כבר ההתלהבות שאחזה בארץ ומעשי האיבה בגבולות החדשים חודשו. אפשר לומר שרווח לו כשהשתחרר ללא פגע מהמוצב הגדול בו שרת בחודשים האחרונים לשירותו.
כשהגיע לראשונה אל התעלה וראה את הדקלים ממול ואת הצמחייה מאחורי פס המים השקטים, על תעלת המים המתוקים, אחזה בו התרגשות. מסביבו החיילים אמרו, אפריקה. הוא חש שהוא במרחק נגיעה מאפריקה. רק יחצה את המים בשחייה לילית, יעלה על גבעות החול שנערמו על הגדה ויפסע אל תוך הצמחייה העבותה, ייבלע באפריקה השחורה, זו מהסיפורים של קונראד ובעיקר זכר את לב המאפליה. הוא מעולם לא הצליח להבין מה פרוש המילה הזו, המאפליה. אף אחד לא השתמש במילה הזו לא באזרחות ולא בצבא, חשב. המילים של יובב בחוברות של טרזן שתיארו את אפריקה היו ברורות יותר. הנילוס, הוא חשב נמצא לא הרחק מכאן.
ביום הראשון כשירד מהקומנדקר שהביא אותו ואת הקיטבג שלו למוצב, הוא לא הבין מדוע כולם התחפרו בתוך המוצב, כשהנוף ממול כה יפה. אבל אחר הצהריים כשהתחילו פגזי מרגמות ליפול והקרקע הזדעזעה, ידעו כל החיילים שהיו שם במה מדובר. "טפטוף 81 מילימטר, לא רציני", והמשיכו בשגרה מתחת לפני החול .
הסמ"פ הראה לו את המטבח ואת מיטת הקומות
" תתמקם ואחר כך הסמל יסביר לך על לוח התורנויות וסבב היציאות הביתה."
באותו לילה ראשון ישן שינה טרופה. האור הדלוח דלק כל הזמן ורעש של גנרטור טרטר וחיילים שהתחלפו במשמרות השמירה בחוץ הרעישו והטרידו את שנתו.
בבוקר הגיעה אפריקה אליו. חיילי הסיור נכנסו למוצב בזחל"ם. הם היו מאובקים טרוטי עיניים ולבושם מרושל, אך רוחם הייתה מרוממת.
"הרגנו את הסודני הבן זונה" צעקו, דיווחו מבלי לרדת מהרכב הכבד. הסמ"פ יצא לקראתם. אחרי ששקעה עננת האבק מאחורי הזחלים שהותירו בחול את טביעותיהם ,נראה החבל שמשך את עוגן החבלנים המתכתי המעוקל נעוץ עמוק בחזהו של איש שחור לבוש מדים מנומרים, מאובק כולו נגרר אחר הזחל"ם, מדיו היו קרועים וחזהו היה עיסה של דם ובשר. מחילופי הדברים הסתבר כי הם הרגו חייל קומנדו סודני שחצה את המים וניסה להטמין מוקש בתוואי הסיורים. לאחר שהרגו אותו, תפסו אותו בעוגן החבלנים וגררו אותו. חששו לגשת אליו "אולי הוא ממולכד" הסבירו.
חיילי המוצב יצאו מהבונקרים התגודדו מסביב, קללו את הכושי. "סודני ,כושי שחור ,מה יש לו לעשות כאן" .
הסמ"פ הורה לכולם להתרחק. הוא נכנס למוצב וחזר חבוש קסדה ואפוד מגן ובידו דקר חבלנים.
"לזוז הצידה" קרא. הוא לא היה מגולח. היה לו מבע עייף ומותש .
"תתרחקו" הוא התקרב לסודני שהיה שרוע על גבו, והתבונן בו מקרוב. דקר החבלנים גישש בזהירות בכיסי המדים הקרועים של החייל ההרוג. אט ובזהירות הוא משך מכיס החזה של החולצה קרטון מרופט, אולי תעודת חייל ופרס אותה על החול. המסמך היה ספוג דם וחול בוצי. הוא הכניס את המסמך לשקית ניילון .
לאחר מכן בדק את מכנסיו ונעליו הגבוהות של ההרוג. בסכין חד חתך באחת את השרוכים ,משך בנעל והתרחק ולאחר מכן נעל נוספת נחלצה. הוא הפך אותן והתבונן.
"איפה הנשק שלו" שאל את החיילים שעל הזחל"ם.
מפקד הסיור הרים מרצפת הזחל"ם קלצ'ניקוב שהיה עטוף באריג עבה למניעת חדירת מים.
”מצאתם את הסירה שלו?" .
"כן היא הייתה מונחת על החוף ,זו הייתה סירת גומי אראל רוסית, ריססנו אותה במקלע"
"טוב, תשחררו אותו מהעוגן תעטפו אותו בשמיכה או בפלג אוהל ותעלו אותו על הרכב ותעופו מפה ,עוד מעט תתחיל הרעשה ,הקופים ממול מתצפתים עלינו".
בצהריים הוא הגיש ארוחה ראשונה שבישל בעצמו לחיילים במוצב. בלילה הוא חלם על כושים ביערות דמיוניים שראה על כריכות חוברות הנייר של טרזן.
כשהשתחרר כעבור חמישה חדשים חזר הביתה לתל אביב. הוא ירד לאילת להשתחרר קצת ואולי למצוא חברה אבל חזר אחר שבוע ,עורו היה אדום ומכוסה בבועות מהשמש אליה נחשף ללא שהגן על עצמו. אחרי חודש התחיל לעבוד במטבח במסעדה מזרחית ברחוב בן יהודה. הוא כבר החליט שיפתח מקום משלו. לא היו לו חברים ואת זמנו העביר במסעדה ובשעות הפנאי מדד את הרחובות חיפש מקום שיתאים למסעדה משלו. כל המתווכים שהוליכו אותו בעיר דיברו על שכר דירה גבוה ועל כך שיצטרך להביא ערבויות, כי הוא צעיר ואף אחד לא ישכיר לו חנות במקום טוב בעיר.
פעם כשנסע עם אברשה, שעבד אתו במסעדה המזרחית והיה מבוגר ממנו לחוף בת ים "לתפוס חתיכות" אמר לו אברשה ,אולי תפתח מסעדה כאן בבת ים. הכל זול יותר ואנשים טובים יותר וגם מעריכים אוכל .
הוא לא השיב אבל אט אט חכך בדעתו את העניין. כמו השירות הצבאי ,חשב, התחלתי כחייל רגלי ,גולני, עד שבאימון גדודי הקומנדקר בו ישבתי על הספסל האחורי נכנס לתעלת השקיה צרה ועפתי ממנו החוצה עם עוד שני חיילים ושברתי צלע שבוע לפני שהמלחמה פרצה. אחר כך כבר העבירו אותי למפקדה וסיימתי במטבח. אז אולי רחוב בן יהודה יפה ומהודר ומלא סועדים ותיירים בהתחלה ,אבל הגורל יזרוק אותי אחר כך לבת ים העיר שבא אמצא את מקומי. מאז חלפו חמישים שנה.
את היום שבו תלה את השלט "מסעדת הניצחון 67' " מעל החנות ששכר ברחוב בלפור בבת ים הוא זכר כמו היה זה הבוקר. היום המאושר בחייו. אברשה החזיק בסולם ואחר כך עבד אתו עשרים שנה במסעדה שהקים, עד שהסרטן אכל אותו. הוא לא התחתן. כל פעם הייתה מלצרית או שכנה שעמה ניהל רומן מספר חודשים, ואחר כך היתה דבורה ממגדלי ים סוף, מנהלת בדיור המוגן. היא תמיד הביאה אורחים למסעדה. רק כשהציע לה שיעברו לגור יחד הסתבר לו שדבורה נשואה ובעלה יושב בכלא שפוט למאסר עולם והיא לא יכולה להתגרש ממנו או פוחדת לעשות זאת ולכן שמרה על הרומן הארוך שלהם בחשאי כל הזמן.
בכל השנים הללו רק פעם אחת לקח לעצמו חופשה ארוכה וטס לחול 'לראות עולם'. הוא סגר את המסעדה לשישה שבועות ושוטט באירופה עם קבוצה מאורגנת אחת ואחר כך עם קבוצה מאורגנת נוספת ושב.
בתחילה היתה מסעדת הניצחון הצלחה גדולה. הרבה סועדים הגיעו במיוחד בסופי שבוע. אחר כך הגיעה המלחמה ללא ניצחון ולאנשים לא היה מצב רוח למסעדות. ואחר כך הגיעו הרוסים. הם פתחו לעצמם מקומות עם אוכל ביתי משלהם והרבה וודקה.. עם השנים השתנו הטעמים והוא היה תמיד בפיגור אחר רצון הסועדים. פעם רצו כולם קרם ברולה ואחר כך קינוח עוגת היער השחור ואחר כך אוכל צמחוני ,ומנות אסיאתיות, ויינות מיוחדים ולחם מחמצת.
אנשים נעשו בררנים ואוכל הפך לבידור, לבילוי. כבר לא רצו מנות גדולות, תוספות של גזר מבושל או פִּירֶה, השניצל צריך היה להיות דק וללא שמן. הוא לא היה מוכן להיכנע לכל הגחמות שהסועדים הביאו ממדורי האוכל של סוף השבוע. הוא לא רצה להכין אוכל גורמה ולא רצה להגיש משקאות שרק סומלייה אנין יכול להגיש.
היו הסועדים הוותיקים שהעריכו ארוחה דשנה במחיר סביר אבל הם התמעטו עם השנים. ימי הולדת נחגגו במסעדות אחרות, ופגישות דייט התקיימו אצל המתחרים. ניצחון ירדה מהמפה הקולינרית והפכה לתבוסה. לא רק הוא דעך . הרבה מסעדות נסגרו אפילו ברחוב בן יהודה בתל אביב ,בו התחיל את הקריירה שלו . שעון הזמן תקתק. לאחר מכן, בשנים האחרונות העסק התאושש .היה זה בזכותו של כתב עיתון צעיר ,הוא התרשם שהכתב היה סתם טיפש שהציג עצמו ברוב חשיבות ככתב של מקומון גדול בגוש דן "אלפי קוראים" אמר, וביקש לטעום הרבה מנות. הוא הביא אתו צלם שצילם את המנות על השולחן המכוסה מפה מתחת ללוח זכוכית.
הכתב שאל והוא סיפר לו שהוא בסך הכל היה טבח צבאי במוצב בתעלת סואץ בגלל שנפל מהקומנדקר והפרופיל שלו ירד. אחר כך הוציא אותו הכתב החוצה וצילם אותו ליד הכניסה למסעדה מתחת לשלט 'מסעדת הניצחון 67', אז כבר נשחקו ההא והיוד ונותר חלל בין הנון לצדי רק נ צחון. ההא נשרה חמש שנים לפני היוד.
כעבור מספר ימים בישרו לו החברים הקבועים של המסעדה, אלה שהיו מגיעים בשישי בצהריים לאכול ארוחה הגונה ולפטפט, אודות הכתבה הגדולה שסיפרה על מסעדה מיתולוגית בבת ים. הכתבה סיפרה על גיבור מלחמה שנפצע בתעלה ובמקום לנטוש את המוצב בו שרת חזר אליו כשף והכין מטעמי מלכות ללוחמים שהגנו על הקו עד שחולצו. תמונתו של הגיבור, השף המקריח השפוף, איש מבוגר בסינר טבחים לבן ממצמץ בשמש העזה ומתחתיו הכיתוב
"טוביה השף ממשיך להכין את המתכונים שפיתח במוצב התעלה לבני ונכדי הלוחמים הממשיכים להגיע אליו."
לא חלפו ימים רבים והמסעדה המיתולוגית נ - צחון 67' הפכה מוקד לעליית רגל. הטלפון צלצל כל יום ואנשים מכל רחבי הארץ הזמינו שולחנות. היו הרבה חיילים ותיקים שחיפשו נוסטלגיה. ריגושי עבר, רצו להיפגש, וכשהגיעו חבקו את טוביה שלא הכיר אותם כלל.
"טוביה ידע להכין מקופסת לוף מטעמים של דלי בניו יורק" אמר מעריץ חדש איש מבוגר לבוש היטב שמכונית היגואר שלו חנתה ליד המסעדה לאישה צעירה שבאה אתו. "תקשיבי, הוא הציל אותנו ,שעות בחוץ בשמש תחת הפגזות ,התייבשנו, ואז נכנסנו פנימה ,איזה ריחות אילו טעמים, ממש הציל אותנו"
היו שנים טובות ,הגיעו עוד עיתונאים, ממדורי האוכל וכולם שיבחו את הפירה המיוחד ואת שוק ההודו השחומה. ככול שטוביה לא שינה מהמתכון הפשוט שהכין כבר עשרות שנים, כך הוסיפו המשבחים להלל אותו ואת המטבח המצטנע ברחוב אפור בבת ים. אחר כך הגיעה הטלוויזיה. היו כתבות ,תחקירים ,עדויות על טוביה האגדי מקו התעלה. אחר כך ביקשו ממנו שישמש "שופט" בתחרויות אוכל, כאלה שבהן מציגים צעירים קצוצי שיער, מקועקעים את כשרונם הקולינרי. שילמו לו בעין יפה ושם גם הכיר אישה יפה ."שופטת", עיתונאית ובעלת בלוג בפייסבוק ואינסטגרם שהתאהבה בו פשוטו כמשמעו.
סמדר נכנסה לעבוד אתו במסעדה. זה היה לפני שנתיים. ההצלחה נמשכה. היה כתב טלוויזיה תחקירן שהכין סדרת כתבות על מלחמת ההתשה ובפרק אחד סיפר על המארב הלילי בו נתקלו החיילים מהסיירת בחייל סודני ,שחור ענק שחצה את התעלה במטרה למקש את ציר התנועה, וכיצד חייל אחד בשם טוביה שלמרות שנפל מהזחל"ם ושבר את היד, ירה בו,הרג אותו וריסס את סירת הקומנדו ובה שלושה סודנים נוספים שצפו בבוקר במי התעלה. הוא גם צילם מרחוק את טוביה כיום עומד מאחורי הדלפק במסעדת נ-צחון 67' .
כעבור מספר חדשים פרצה מגפת הקורונה ולאחר תקופה קצרה בה הייתה המסעדה סגורה כמו כל המסעדות נפרדה ממנו . היא הכירה בזום גבר אחר שהעסק שלו ממשיך לפעול גם בתקופת הסגרים, ונטשה . אחר כך לקראת הקיץ הוא חש ברע. כל יום הגיע למסעדה הסגורה ישב קורא עיתון חינמי, שותה כוסית וודקה וממתין. מכוח ההרגל סגר רק מאוחר בערב ושב למחרת למסעדה הסגורה. יום אחד התגבר הכאב בחזהו והוא אושפז בוולפסון. הוא נותר בחיים. אבל היה ברור שהמסעדה שבקה.
כשעמד ליד המסעדה מתנשף ממאמץ הטיפוס והסרת השלט חלף ילד ליד המסעדה וקרא את הכיתוב על השלט.
"תגיד לי אדוני מה זה צחון, זה כמו אוכל של בוכרים כאילו?" הוא המשיך ללכת, לא המתין לתשובה. בלילה חלם שוב על הסודני הגדול ועל החזה הקרוע שעוגן החבלנים נעוץ בתוכו.