top of page
תמונת הסופר/תאבי גולדברג

מה עוד לא קרה

עודכן: 17 באוג׳

 מה עוד לא קרה




מאת שולה ברנע

בהוצאת כנרת זמורה מוציאים לאור

עורך יגאל שוורץ




 שולה ברנע היא כותבת ותיקה שמאחוריה ספרי שירה ופרוזה.

הספר החדש הינו קובץ סיפורים קצרים ונובלה אחת, נערך עריכה מוקפדת ומוגש בפורמט נאה.

הסיפורים שקיבצה שולה ברנע לספרה החדש, הם כולם סיפורים אישיים של דמויות מינוריות, עולמם הפנימי של דמויות  "שקופות", אנדרדוג חברתיים, החיים בינינו ואינם זוכים למבט שני. תלמידים שאינם גאונים, או עילויים, הורים מהמעמד הבינוני העירוני הנמוך, נטולי אמביציה, חברים שאינם שאפתנים, שכנים קנאיים וקרובי משפחה קרתניים, מתנשאים בשל כספם, שמערכת יחסים צבועה ומתנכרת מאפיינת את חייהם הקטנים .

אין אלה סיפורי סינדרלה שבסופם הפי אנד. להיפך, הסיפורים  נאחזים בריאליזם שלהם מתחילה עד סוף באומץ ויושר ועומדים בפיתוי של אפשרות לקיום טוב יותר, המוסיף לסיפורים את הגוון שמן הסתם רצתה הסופרת לצבוע אותם.

יש משהו מאובק באנשים, בשיח שלהם, באינטראקציה שלהם עם אלה עימם הם באים במגע, כמו יגאל בנובלה מר גורל. הנער שתחילתו צנועה, והוא מחפש את שורשיו האציליים, ובנתיים חולפים חייו תוך שהוא עובד כצבע. הוא מודע לחסרונותיו, וכל שאיפתו - מגילת יוחסין שתשייך אותו לאותו מעמד משפחתי  שהיה רוצה להיות חלק ממנו. בסופו של דבר מתברר לו כי אכן הוא נצר למשפחה יהודית שמקורה בספרד. אבל יגאל יישאר צבע, בחור טוב שבעת שירותו הצבאי היה שקמיסט.

 ככלל עיני הדמויות מביטות כל הזמן מעלה לעבר תקרת הזכוכית חברתית אותה היו רוצים לפרוץ, לא באלימות לא במעשים הרואיים אלא בדרך של עבודה, השתלבות חברתית. הפריצה מעלה אינה  אלא לצורך שיפור תנאי חייהם, לשפרם במעט , לקיום חיי משפחה מאושרים יותר, להכרה בהם, לנראות כלשהי, להגינות חברתית בסיסית . הסיפור הראשון בקובץ אכן נקרא תקרת זכוכית, והסופרת הופכת מטבע לשון שחוק זה למטפורה, מעבר נפלא מריאליזם לפנטזיה וחזרה אל המציאות, ביד אומן. 

שפתה של הסופר מהוקצעת ואינה מתאימה תמיד  למדרג החברתי של הדמויות המדברות. היא אינה משתילה בפיהם שפה נמוכה או גבוהה אלא סומכת על הקורא שדי יהיה לו בעצם השיח, בתוכנו, כדי להעביר את האווירה והעלילה בצורה סיפורית שובת לב. יש לעיתים דיסוננס בין רבדי השפה בהם ביטויים משנים עברו, נטולי סלנג עכשווי, המוסיף משהו לאווירת הקיום המשמימה  של הדמויות, כמו בסיפור נחמה אודות נערה העומדת על עברה הנסתר רק בגיל שש עשרה, היא שבה אל ביתה והאם פונה אל בתה הנסערת "נחמה ,מה קרה, באת הביתה בריצה? ...מיד אכין לנו אוכל לצהריים ונדבר, אבל ראשית אחלוץ נעליים".....

  מקום של כבוד בסיפורים תופס היצר המיני, הדחף של הדמויות והמשיכה בין המינים, אין זו ספרות רומנטית ואף לא דרמות אהבה, האהבה היא רק יחסי מין . "צביקה עצמו כבר פגש בחדר האוכל כמה מועמדות לפורקן יצרו, אך התאפק והמתין לשעת כושר נוחה, כמו נמר הממתין לטרפו" בסיפור אסיר משוקם. 

גיבור הסיפור ערום ועריה סובל ממום מולד וחייו מושפעים מהמום המעיק עליו. הוא נופל קרבן לשותף רמאי המנצל את חוסר בטחונו העצמי, ובסופו של דבר אחרי ניסיונות כושלים לשפר את יחסיהם נפרד ממנו בתבוסה עסקית. בסופו של הסיפור מוצא נחמה במציאת אשה לחיות אתה. הוא מגיע אל המנוחה והנחלה המתונה  "זכיתי להכיר בחורה נחמדה מפרויקט אדריכלות, שהובלתי ויזמתי אותו לבדי מלכתחילה. אומנם היא מבוגרת ממני בחמש שנים, אולי חיפשתי דמות אם ? מי יודע. כנראה, אין מושלם אבל אני מאושר איתה" 

זו דוגמא לדמות המגיעה  מהתחלות צנועות, דמות גבר המסתפק במה שהחיים נתנו לו נוכח סיכויו מלכתחילה. בסיפור מרגליות העלילה אלימה בעליל.  אישה הגרה במושב מתפתה ובוגדת בבעלה השוחט אותו נשאה מלכתחילה בנישואי נוחות צנועים. היא הרצחת בידי בעלה השוחט. בסיפור זה  חורגים האירועים מהעלילות המינוריות המאפיינות את הסיפורים האחרים, והטריוויאליות של סיפוק יצרים, מסתיימת ברצח ידוע מראש . האישה הנשואה מתפתה ובוגדת בבעלה, עם איתן, ובסופו של דבר בעלה רוצח אותה בשל מעשיה כדרכו של שוחט בבהמה. הוא נכלא, מסתדר בכלא,  משתחרר מהמאסר, מפליג לשוויץ ומוצא את מקומו בקהילה היהודית שם, כשוחט. זהו סיפור מדמם אכזרי על רצח אישה, אך מסופר כדיווח עיתונאי, אין בו מקום לרגשות. הכל מעשי, נמוך, פתטי. הנישואין נישואי נוחות ,הבגידה מפיגה את הצורך המיני גרידא, והרצח הוא מקובלה חברתית שאיש אינו מהרהר אחריה פעמים, והעונש הוא מצוות חברה מלומדת ותו לא.

כל הדמויות פועלות במתכונת חברתית שכאילו נכפתה עליהם מראש, האישה המשועממת, הבעל שחייב לגאול את כבודו.

האפשרות המצמררת  של הרוצח להשתקם בקלות בחו"ל אחר ריצוי עונש מאסר, והשימוש בסכיני השוחט,  היא התגלמות הבנליות של הרוע והחיים בכלל . 

ספר מעניין, קצבי ורהוט ללא אצטלה פילוסופית המנסה לשנות את תנאי הקיום האנושי הבינוני בפעולות הרואיות, אלא רק לזהותם ולתארם לקורא .

 

 

 

שולה ברנע נולדה בחולון בשנת  1949  סופרת ומשוררת, יועצת חינוכית, מנחת קבוצות להורות, לזוגיות ולגיל השלישי. ניהלה מרכז להקניית  השפה העברית בפרויקט "הזדמנות שנייה", הנחתה קבוצות של ניצולי  שואה באמצעות ביבליותרפיה. עד כה ראו אור שישה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה פרי עטה. מה עוד לא קרה הוא ספרה הרביעי.

 


 

 

 

 

 

 

   סגן מלך הכיתה

מתוך הספר מה עוד לא קרה

 

יריב היה סגן מלך הכיתה. זה לא הפריע לו, אם כי זה היה שתול במוחו אי־שם. תלתל שורר היה מרצד על מצחו, הוא האמין שזה מוסיף לו יופי. נוהג היה לבוא לבית הספר רכוב על אופניים גבוהים עם "רמה", שהיו מקושטים בכל מיני סרטים שליפף בזמנו הפנוי.

לאחרונה החל יוצא עם נאווה, היפהפייה של המחזור, שגם הייתה מבריקה בלימודים. היציאה עמה הגביהה אותו במספר סנטימטר מרוב גאווה. הוא החל ללכת זקוף יותר, הקפיד על חולצות רעננות, צבעוניות, מלאות שמחת חיים והוסיף יותר מקורטוב של אפטרשייב לאחר הגילוח.

יריב לא הצטיין במיוחד בלימודי התיכון, אך פעילותו הספורטיבית חיפתה על כך ובתחרויות הוכרז שמו שוב ושוב, כמי שתרם לניקוד העולה של כיתתו.

 

 באותו שבוע קבעו יריב ונאווה לצאת בחמישי בערב בשש לסיבוב ולקינוח גלידה. נאווה הדגישה את חשיבות יציאתם בעיניה, כי קרב המועד שהיא הייתה אמורה לקבל צו גיוס ראשון, והיא הייתה לחוצה, משום שרצתה להתקבל למסלול מוצלח בצבא. היא ציפתה להתייעץ עם יריב ולשוחח איתו בנושא. היא הניחה שיש לו יותר ידע ממנה בשל דיבוריו עם הבנים, שכבר עברו מספר שלבים בתהליך חיולם.

בחמש וחצי עבר מושיק, מלך הכיתה, ושרק ליריב את שריקתם המוסכמת. כשיריב הוציא את ראשו מחלון ביתו הודיע לו מושיק, בנימת "ההתייצבות חובה!" שהחבר'ה יוצאים בשבע לסרט פעולה. יריב החל פוסח על שני הסעיפים. הוא ידע, כי ביטול הפגישה עם נאווה משמעו סוף לקשר. בתנועת יד רופסת ניסה לסמן למושיק שאולי לא יוכל הערב, אך מושיק ביטלו באחת באומרו, "אל תתנהג כמו זקן בבית אבות ותשב עם הבת זוג שלך לספור כמה שיניים נשארו לכם בפה."

יריב הרגיש שאינו עומד במתקפה האחרונה וחשב, "נאווה תבין, אני חשוב לה, והיא לא תוותר עליי כך בקלות." הוא הפטיר לעבר מושיק, "אוקיי – תעברו דרכי ברבע לשש."

הוא חש מיד לצלצל לנאווה לבטל יציאתם בתירוץ, "החבר'ה יוצאים לסרט פעולה. על כל מטר אדמה הרוג, זה לא בשבילך, נדחה יציאתנו ביום, מה דעתך?" 

מהעבר השני נשמעה רק נשימה חפוזה ואז נאווה פלטה, "לא יהיה מחר וגם לא מחרתיים." שתיקת תדהמה התבצרה בצד של יריב, הוא ידע שכך יקרה, שעם נאווה אין משחקים כאלה אך קיווה, הימר והפסיד.

הוא הלך לסרט עם החבר'ה בערב, אך ליבו לא היה עמו. בבוקר למחרת, צעד אבל וחפוי ראש לבית הספר, לא ליווה אותה, כמו שהיה ממנהגם בסוף יום הלימודים, כשאופניו לצידם מתגלגלים. ריק פשה בו וחבריו החלו מקניטים אותו, "מה קרה לך, יא מכוער, מה יש, יש מספיק שאפות בים, באמת, אל תעשה עניין."

 

כשהגיע המועד, יריב התגייס לצבא בדימוי עצמי נמוך מאוד, לכן הוא קיבל בהכנעה את העובדה שהוצב להיות שק"מיסט באחת החטיבות הקרביות. לעתים ליקק ארטיק שנותר יתום במקרר בתום היום, כמו פצוע המלקק פצעיו אחר הקרב. לעתים היה מתבונן בחיילים החמושים ברובים, אלה שהיו עוברים במחנה בדרכם מפעולה צבאית או אל פעולה צבאית, וחש מהם תשדורות גבריות של ביטחון עצמי מופרז. 

הוריו החלו דואגים לו. בערבי שבת היו מתלחשים ביניהם. "מה יהיה איתו," שאלו בדאגה, "אם הוא ימשיך ככה הוא  עוד יבלה עמנו את שארית חיינו. לא יוצא, לא מבלה, איבד את שמחת החיים." ויריב, הוא היה משתרע על הספה בסלון, כמי שהובס בקרב ונלקחו ממנו כלי נשקו, ונותר שם משמים ומפהק עד יום המחרת.

לקראת סיום השירות הצבאי נרשם יריב למסלול באוניברסיטה שנקרא ב"א כללי במכללה ללא שם ומעמד. את התרגילים בקורסים היה לרוב מעתיק ומגישם, כלאחר יד ולאחר המועד, כמי שכפאו שד. לפחות זכה לחסדים של הסטודנטים שבכיתתו בשל חיוכו המתרפס והכנוע.

באחד הערבים במכללה פגש יריב את אוהד, אחד ממכריו מהאוניברסיטה, ליד מכונת הצילום. איזה זיק כימי ניצת ביריב כלפיו. הוא לא ידע לפרשו.

זה החל במעין פיק ברכיים, מלווה בהתרגשות מינית מביכה, דמו געש בעורקיו. הוא חש צורך לגעת בידידו ועצר בעד עצמו מלעשות כן. הוא נבהל מעצמו. במבט נוסף שהגניב לעבר החבר, הוא הבחין כי יש לו גומת חן בדיוק בלחי ימין, היכן שהייתה גם לנאווה חברת נעוריו ושאל עצמו, זה בגללו או בגללה, שמא אני הומו או מה קורה לי כאן?

מכאן ואילך הדברים גלשו לפי קצבם, הם החלו לצאת בגלוי בקמפוס. הוא מצא באוהד נפש מבינה ותומכת, שהיה כה זקוק לה בתקופה ההיא. הם היו נפגשים בקפטריה או במדשאה על אחד הספסלים, ודי היה לו במבט עיניהם, זה לעבר זה, כדי להתעודד ולחוש שהעולם מצוי בכף ידו. הייתה זו תקופת זוהר נעימה ומחזקת.

הכול קיבלו אותם בדרך טבעית, או אולי למראית עין, אך ליריב הייתה תחושת השתייכות מחודשת לחבר'ה, שכה חסרה לו בעת הצבא. הוא לא טרח לברר יותר את המניע לקשר עם ידידו, הוא פשוט נהנה מהמצב.

ההתאוששות שלו ניכרה גם בהתנהגותו בבית והוריו, שלא ידעו דבר על החברות הזו, הודו לאל שכה היטיב עם בנם יחידם. הם החלו לישון בנחת בלילות, שהיו עד כה סחופי שינה ומלאי ביעותים.

יריב סיים בכורח לבסוף את לימודיו וזכה בתעודה, שבינו לבינו גיחך על ערכה, והחל לחפש עבודה, בין היתר, באמצעות השתתפות בכנסים בתחום שלמד. 

והנה, בכנס אחד בנגב, רב־משתתפים, פגש את אחד הנמושות של המחזור עוד מימי התיכון, יורם, שהיה כעת, כפי שהתברר לו בכנס, קליבר משמעותי בתחום.

בשבתם באולם הגדול, בעת הרצאת הסיכום של הכנס, הבחין יריב בצדודית של שכנו למושב, וראה כי אפו נוטה בגשריות טמירה לעבר שפתו העליונה, "בדיוק כמו אצל נאווה," מלמל, ואז נחרד במקומו, מה זה שוב תוקף אותי, נהייתי סוטה??  

יורם שמח על הפגישה והזמין את יריב לביתו, שהיה לדבריו, במרחק נסיעה קצרה ממקום הכנס, לערב חידוש היכרות, בשבוע שלאחר מכן. יריב שמח מאוד להזמנת יורם, כי ראה בה אפשרות לקידומו המקצועי, או שמא ל"קידום אחר", חלפה מחשבה מהירה במוחו, ולקראת הערב המיועד, בחר בקבוק מרלו משובח. 

הוא לא הופתע מסביבת הווילות המדהימה שבה גר החבר המוצלח שלו, זה היה צפוי.

הוא צלצל במצילה וחברו פתח לרווחה את הדלת. יריב הרגיש מיד משהו מוכר באווירת הבית.  הניחוח, שילוב הצבעים המרגיע, הוא לא ידע להגדיר מה בדיוק. התאורה בסלון הייתה נוחה, הרהיטים היו נעימים, משרים רוגע ולא אקסטרווגנטיים לטעמו. הכול היה בטוב טעם הרמוני.

הוא הסתקרן להכיר את בעלת הבית, לדעת את מי "תפס" חברו רם המעלה.

בלא לחוש נפער פיו לרווחה, כמי שבא לפהק פיהוק אדיר. אל החדר נכנסה בצעד בוטח בעלת הבית. ידיה – מפת נימיהן היו כה מוכרים לאורח, שאין תמה בדבר, שכשהרים עיניו, הן פגשו בעיני נאווה אהובתו מימי נעוריו, נושאת בידיה מגש ריחני עמוס כל טוב. איך שכחתי את מבטה, את התום והרוך בעיניה – כליל השלמות, אישה זו, הרהר. יריב נתקף פרץ של קנאה יוקדת ביורם: מעיו המו, הקנאה הרעידה את כל נימיו עד הזעיר שבהם, איך הוא זכה בכל העוגה בשלמותה, הרהר, ואני אפילו לא זכיתי בפירור, והכול באשמתי!

הוא חשב בליבו, אידיוט הייתי ונשארתי, אכלתי אותה עד הסוף, לא סתם התחברתי עם החבר הזה, יש לנו הרבה מן המשותף גם במקצוע וגם בנשים. עיניו ננעצו ברצפה באופן קדחתני, גופו רעד  ללא שליטה, זיעה פרצה מכל מיני פתחים שמעולם לא ידע על קיומם, הוא חשש שבקרוב יסריח את החדר כולו.                                                                

מובן שחירבתי לעצמי את החיים, אני נעשיתי כמו קין,  נע ונד, תר אחר האהבה האבודה, מגיע לי העונש מהחיים שהענקתי לעצמי. יכולתי להיות בעלה והחמצתי בגדול. איפה אותם חברים לעזאזל, שאז בחרתי בהם על פניה. אז כשהייתי בטוח שחיוני יותר לצאת איתם ולא איתה?

bottom of page